משנת ארץ ישראל על משנה שבת ח׳:ד׳

4 דבק כדי ליתן בראש השבשבת – השבשבת היא זמורה או קנה, כעולה מן הפירוש של משנתנו בבבלי: "דבק כדי ליתן בראש השפשף =שבשב, שבשבת שבראש קנה של ציידין". ופירש רש"י על אתר: "מושיבין נסר קטן בראש קנה, ונותנין עליו דבק, והעוף יושב עליה, ונדבק בו". וביאר בעל הערוך: "לוקחין בדין דקין, וטחין אותן דבק, ומשימין אותן במקום שיש מאכל, ובאין העופות אגב מאכל, ונתפשין בדבק" ערוך השלם, כרך ד עמ' ז, ערך "דבק" איור 84.

5 לאורך כל ההיסטוריה, למן התקופה העתיקה ועד ימינו, פיתחו ציידים שיטות ציד עופות באמצעות דבק, בעיקר בתקופת נדידת העופות. במשנת דמאי נמנה הגופנן ששימש אף לעשיית דבק עם הקלין שבדמאי פ"א מ"א. הבבלי דן בכשרותם של עופות שנלכדו בכלי ציד באמצעות דבק ונפלו לארץ, מחשש שנשברו כנפיהם ונטרפו חולין נב ע"א. בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו שרידי דבק שהוכן מצמח העָרָף, וברור אפוא ששיטת ציד זו הייתה נפוצה בתקופת המשנה והתלמוד.

6 חרסית – טיט לבן. ונתפרש בירושלמי: "מהו חרסית? חיורה" יא ע"ב. ופירשו הגאונים: "חרסית - שמכתשין אותן, ועושים מהן טיט שמו חרסית". ומעין זה פירש גם בעל הערוך: "ויש מפרשים חרסית - שמכתשין אותו, ועושין מהן טיט ששמו חרסית". ונאמר בספרי זוטא: " 'ולקח... מעפר' - פרט לחרסית". נמצא שהחרסית אינה עפר. החרסית היא טיח לבן הנקרא Koniama, שנעשה מאבן שחוקה בצירוף חול ושיש שחוק. כדי לעשות פיכור שלצורפי זהב – כדי לסתום את פיו של כּוּר של צורפי זהב המאירי לבבלי עח ע"א. בתוספתא נשנתה הלכה זו בשינוי קל: "טיט כדי לעשות פי כור של צורפי זהב" פ"ח ט הט"ז. פיו של הכור של צורפי זהב קטן למדי, ויש צורך רק במעט טיט כדי לסתמו בעת עבודת הצורף, בשעה שהוא מבקש להתיך זהב. הצורף מניח את הזהב בכור וסותם את פי הכור כדי להגביר את החום.

7 בתוספתא נאמר בהלכה שלפני הלכה זו: "שיער כדי לגבל בו את הטיט" פ"ח ט הט"ו. ומאחר שהתוספתא דנה לפני כן בשיעור ההוצאה של שֵׂער, אפשר שהטיט הנזכר בה ובמשנתנו אינו הטיט המשמש את צורפי הזהב בעבודתם, והמשנה משתמשת בו רק לצורך מתן שיעור הוצאת טיט בכלל בשבת. ואולם הבבלי כרך את שתי ההלכות זו בזו, ושנה: "תנו רבנן: המוציא שיער כדי לגבל בו את הטיט לעשות פי כור של צורפי זהב" בבלי, פ ע"ב, ובעקבותיו התוספות על אתר: "שיער כדי לגבל בו טיט לעשות פי כור של צורפי זהב", וכן הוא גם בכ"י לונדון לתוספתא. לטיט, המכונה במשנה בשם חרסית, נהגו להוסיף שֵׂער, ומשום כך שנתה הברייתא אף את שיעורו.

8 כל הזהב שהיה בארץ ישראל באותם ימים יובא מארצות חוץ ושימש לתכשיטים. ומאחר שמספר תכשיטי הזהב שנתגלו בחפירות ארכיאולוגיות בארץ הוא קטן, נראה שתכשיטי הזהב היו יקרים ונדירים. הזכרת הכור של צורפי זהב במשנתנו מעידה שהיו בארץ חרשי זהב, אף שבוודאי יובאו לארץ גם תכשיטי זהב.

9 ר' יהודה אומר: כדי לעשות פטפוט – לתקן או לחבר אחת משלוש או ארבע יתדות שהניחו עליו את הכירה על האש. מן המשנה בכלים למדנו שיש שני תפקודים לפטפוטין. הסוג האחד, פטפוטין העומדים ככלי לעצמם: "העושה שלושה פטפוטים בארץ, וחברן בטיט להיות שופת עליהן את הקדרה" שם פ"ו מ"א. והסוג השני, פטפוטין שחוברו לכירה: "כירה של אבן... עשה לה פטפוטין" כלים פ"ה מי"א. הבבלי מבקש ללמדנו שרבי יהודה נוקט שיעור יותר קטן ומביא משמו: "כדי לסוד פיטפוט כירה קטנה" פ סע"א. בכ"י קופמן במשנתנו במקומות האחרים במשנה הוא מנקד בפתח, פַּטפוט, וכן בכ"י פרמא.

10 סובים – הקליפה הדקה הפנימית של גרגירי החיטה. כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב – כדי להגביר את האש. האמצעי להגברת האש הנזכר בתוספתא הוא הפחמים: "פחמין כדי לעשות מהן צינירה קטנה =קרס קטן" פ"ח ט הט"ז~ו, אלא שרבי יהודה מצמצם שם את השיעור: "כדי ליתן על פי מולירא קטנה" שם. כלומר המשנה והתוספתא עוסקת בבעלי מלאכה שונים: המשנה עוסקת בצורפי זהב, שדי להם בסובין למלאכת הצריפה; והתוספתא עוסקת בצורפי נחושת וברזל, הזקוקים לפחמים למטרה זאת.

11 סיד כדי לסוד קטנה שבבנות – בימי קדם נהגו הבנות למרוח סיד על שערות גופן כדי להשירן. בבבלי נאמר בשם רב שבנות ישראל העניות טופלות את השֵׂער בסיד, בנות העשירים טופלות אותו בסולת, ובנות מלכים בשמן המור. עוד נמסר שהבנות לא טפלו את הסיד בבת אחת, אלא אבר אחר אבר, ומשום כך מובנים דברי הברייתא בבבלי, המוסיפה: "תנא: כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות" פ ע"ב. אצבע קטנה היא המקבילה לאבר קטן האמור במשנה בתינוק זכר.

12 ר' יהודה אומר: כדי לעשות כנבול – רבי יהודה מחמיר ומקטין את שיעור: לא כדי לסוד קטנה שבבנות, אלא די לעשות כנבול. ונאמר בבבלי, ששיעורו של רבי יהודה קטן, כשם ששיעורו קטן במקרים האחרים שם. הצורה כנבול רווחת בנוסחאות מן הטיפוס הארץ—ישראלי, בתוספתא פ"ח ט ה"כ, ובכתבי יד של הרי"ף, לפי עדות בעל דקדוקי סופרים; ואילו במקורות אחרים באה כלכול. רבי יהוסף אשכנזי, לעדותו של בעל מלאכת שלמה, ניקד את הכ"ף הראשונה בפתח: כַּלכול. שתי הצורות אין להן חבר. רב פירש בבבלי את כלכול ואת אנדיפי: "צידעא ובת צידעא" פ ע"ב. ופירשו הגאונים: "כשהאשה קולעת את שערה כולו, משארת ממנו דבר מועט בין אזנה לפדחתה כנגד צידעה, ומביאה סיד טרוף, ש ...וטחה את אותו סער וזה נקרא בת צידעא, ואינה קולעת אותו, אלא מטילה אותו כנגד פניה" . נמצא שכנבול היא מריחת הסיד על הצדעות או על אחת מהן.

13 רבי נחמיה אומר: כדי לעשות אנטופי – כדי לעשות מן הסיד משחה הנקראת ביוונית νετώπιον נטופיון שמשמעו הראשונית היא שמן משקדים מרים, אך במילונו של הוזיכיוס, ערך νετώπιον נטופיון, נאמר שמדובר במשחה המורכבת מתערובת של סממנים רבים. לשלוש הדעות שבמשנה מקבילה בתוספתא, ובסופה אומר רבי: "נראין דברי רבי יהודה בזמן שהוא כביצה, ודברי רבי נחמיה בזמן שהוא חבוט" פ"ח ט ה"כ. ובלשון מפורט יותר בירושלמי: "נראין דברי רבי יהודה בעשוי כביצה ודברי רבי נחמיה בחביט" יא ע"ב. רבי אינו מכריע בעניין, ורק אומר שאין מחלוקת ביניהם: רבי יהודה מדבר בבת הלוקחת את הסיד כדי לעשותו כביצת הגיר ומגלגלת אותו על צדעיה כדי לעדנם ולהאדימם; ורבי נחמיה מדבר בהוצאת סיד כדי לתתו במשחה שהבנות מכינות לצרכים קוסמטיים. בבבלי נמסרו דברי רבי בהיפוך: "נראין דברי רבי יהודה בחבוט ודברי רבי נחמיה בביצת הגיר" פ ע"ב. מסורת זו מקורה בפירוש הבבלי למילה אנדיפא =אנטיפי, שלא פירש את אנדיפי כמשחה, אלא אפותא, כלומר נחירי האף או כל הפנים.