משנת ארץ ישראל על משנה שבת ח׳:א׳

1 הפרק השמיני מוקדש לפירוט השיעורים המזעריים של חפצים שאסור להוציאם בשבת, והוא נמנה עם הפרקים העוסקים בהלכות הוצאה מרשות לרשות. הפרק פותח בדיון במלאכה האחרונה ברשימת אבות המלאכה, "המוציא מרשות לרשות" פ"ז מ"ב, מברר תחילה את כללי היסוד של ההוצאה שם מ"ג, ומונה את דיני הוצאת אוכלים לבעלי חיים ואוכלים לבני אדם: "המוציא אוכלים כגרוגרת" משנה ד. אחר כך באים שיעורי ההוצאה של היין והדבש והחלב ושאר משקין, ולאחריהם שאר דברים שהאדם נזקק להם. ובניגוד לפרקים ז וט-יא, פרקנו אינו עוסק בדרכי הוצאת חומרים ובצירופם להוצאה, אלא בשיעורי הדברים הקובעים את חיוב ההוצאה.

2 דיני הוצאה מרשות לרשות תופסים מקום נכבד במסכת שבת. הדבר בולט בהיקף החומר ההלכתי, בריבוי הדוגמאות ובחדות האבחנות. מסכת שבת פותחת בדיני הוצאה, פרקים ה-ו עוסקים ביציאה מרשות לרשות בפרטי לבוש, ובחצי השני של פרק ז נקבעים כללי היסוד שפרקנו דן בהם. גם במסכת עירובין, המוקדשת ברובה להלכות הוצאת חפצים בשבת, ניכרת מגמה להקל בענייני התקנת עירובין הקלה מפליגה, בניגוד לעולה ממסכת שבת. הווי אומר, במסכת עירובין, משתדלים חכמים להקל בהתקנת העירוב, כדי שניתן יהיה להוציא חפצים מרשות לרשות, אך לא כן במסכת שבת. אין כאן סתירה הלכתית, אבל יש כאן במפורש גישה אחרת.

3 ריבוי הדיונים בדיני הוצאה הוא פועל יוצא של אופי החיים היהודיים בתקופת המשנה. רוב הציבור היהודי גר בעיירות כפריות גדולות ופעל בהן. הבתים היו קטנים. ביום שבתון, שהכול היו מצויים בבית, היה קשה לשהות בבית כל היום מחמת הצפיפות. החג היה מעין יום פתוח, ושימש למפגש ציבורי רשמי בבית הכנסת ולא רשמי ברחובות ובבתי חברים וידידים.

4 עיקר עיסוקן של המשניות שלפנינו הוא קביעת המידות המזעריות של ההוצאה והגדרת הדברים שיש להם ערך בעיני האדם די הצורך כדי לחייבו עליהם אם הוציאם בשבת. הכללים הללו נקבעו בשלהי הפרק הקודם. וכפי שאמרנו שם, הכללים נידונו בראשית דור יבנה ופרטיהם בדור אושה, והם נידונים בפרקנו.

5 המוציא יין כדי מזיגת הכוס - המוציא מרשות לרשות יין בשיעור שיש בו כדי מילוי כוס ביין מזוג מתחייב בדין המוציא מרשות לרשות. קדמונינו שתו יין מזוג, משום ששתיית יין חי נחשבה למידה מגונה שיש בה מן התאווה וגסות הרוח, שהרי אחד ממאפייני בן סורר ומורה במקורותינו הוא שתיית יין חי. יין חי ברכתו בורא פרי העץ, לא בורא פרי הגפן, משום שאינו נחשב ליין כלל. נמצא שיין בשיעור המספיק למזגו במים ולמלא כוס הוא השיעור שיש בה ממשות לעניין ההוצאה בשבת איור 65.

6 בסוגיית הירושלמי למשנתנו נאמר: "רבי זעירא שאל לרבי יאשיה: כמה שיעורן של כוסות? אמר ליה: נלמוד סתום מן המפורש. דתני רבי חייה: ארבע כוסות שאמרו לשתותן בליל פסח ישנן רביעית יין באיטלקי במידה האיטלקית". כלומר, היין החי הנמזג בארבע הכוסות ששותים בליל הפסח מצטרף לכדי רביעית לוג יין חי. ומאחר שקבעו חכמי בבל שיין נמזג "על חד תלת מיא" בבלי עז ע"א, כלומר שלוש מידות של מים על כל מידה של יין, נמצא שמידת היין האסורה בהוצאה בשבת היא: "רובע רביעית, כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית" בבלי עו ע"ב. וכן פייט הפייטן: "הלוג מתחלק לארבעה רבעים, ורובע מוכן לרבוע כוס ישועות". מקורות אחרים מדברים על מזיגת מידה אחת של יין בשתי מידות של מים. מידת היסוד המקובלת בתקופה המשנה הייתה הסאה, והיא שווה לשישה קבין או עשרים וארבעה לוגין. מידת הסאה 10 ליטר לערך, ונמצא הלוג פחות מחצי ליטר 0.416 ליטר. רביעית הלוג היא קצת יותר מעשירית הליטר, כלומר 100 גרם יין לערך, ונמצא "יין כדי מזיגת הכוס" האמור במשנתנו 25 גרם לערך או 33 גרם לדעת אחרים. ושנינו בתוספתא: "המוציא יין כדי גמיעה - רבי יהודה אומר: כדי מזיגת הכוס" פ"ח ט ה"י. נמצא שמשנתנו היא כדעת רבי יהודה, ששיעור היין האסור בהוצאה בשבת אינו כדי גמיעה, אלא השיעור שנוהגים למזוג לתוך מים ולמלא בהם כוס, וכמו שנאמר בבבלי: "תנא: כדי מזיגת כוס יפה. ומאי כוס יפה? כוס של ברכה" בבלי עו ע"ב, היינו כוס של ברכת המזון, שנהגו חכמים להדרו ולעטרו במיני הידורים. ואולם כפי שנראה להלן, ראוי לומר שיש רק הבדל מזערי בין שני השיעורים.

7 המשנה קובעת בדיני יום כיפור שהשיעור המזערי המחייב את השותה בכרת הוא "כמלוא לוגמיו" יומא פ"ח מ"ב, שיעור הנוזלים שהאדם ממלא בפיו ולוגמם בבת אחת. צירוף לשון זה נתפרש לכמה פנים בתלמודים, בספרות הפוסקים ובמפרשים, ולמעשה הוצעו שלושה או ארבעה פירושים התלויים גם בהבדל בין המקורות הגורסים "כמלוא לוגמיו" לבין הגורסים "מלוא לוגמיו":

8 א. מלוא לוגמיו – שיעור הנוזלים שיכול אדם למלא בפיו ולגמעם בבת אחת.

9 ב. כמלוא לוגמיו – מעט פחות משיעור הנוזלים שיכול אדם למלא בפיו בבת אחת.

10 ג. מלוא לוגמו – שיעור הנוזלים שיכול אדם למלא בצדו האחד של פיו בבת אחת.

11 ד. כמלוא לוגמו – שילוב של כמלוא לוגמיו עם מלוא לוגמו, פחות מחצי שיעור הנוזלים שיכול אדם למלא בפיו בבת אחת.

12 הפירוש הראשון פשוט לכאורה, אלא שהתקשו בו התלמודים. בירושלמי נאמר: "תני: מלא לוגמיו. מה ופליג? מלוא לוגמיו - שהוא ניתן ללוגמא אחת" יומא, מד ע"ד. אם כן, לפני הירושלמי עמדה משנה או ברייתא שגרסו מלוא לוגמיו, ונראה שהוא מפרש על פיה שאיסור שתייה שווה לשיעור הנוזלים שיכול אדם למלא בחצי פיו, כלומר "לוגמה אחת". נוסח הבבלי קשה הרבה יותר להבנה. שמואל אומר שהשותה מחצית שיעור הנוזלים שהוא יכול למלא בהם חצי פיו חייב, והוא מפרש את "מלוא לוגמיו" שבמשנתנו כאילו הוא "כמלוא לוגמיו" פירוש רביעי, מקשה על הפירוש שאינו הולם את נוסח משנתנו, ומבקש לתקן את הנוסח: "אימא כמלוא לוגמיו". נמצא שכדי לקיים את דברי שמואל על פי הפירוש הראשון יש להניח שהנוסח שונה מעט יומא פ ע"א. סוגיית הבבלי הקצרה יש בה חמישה שלבים: דברי אמורא; שאלת התלמוד; תשובת התלמוד; שאלה מן המשנה; התירוץ הסופי בתלמוד. ואולם יש לומר שהפירוש הרביעי הוא בעייתי, משום שהתלמוד חוזר בעצם על שאלתו הראשונה, שהרי השאלה השנייה זהה לשאלה הרביעית ולכן התשובות להן זהות. אפשטיין דן בעניין זה באריכות, ופירש שהתלמוד גרס בראשונה "מלוא לוגמו", ופירש את הצירוף בהוראת 'מלוא לוגמו', ואילו בשלב האחרון תיקן את הנוסח, וגרס "כמלוא לוגמיו". אפשר שאלו הם שלבי הדיון בסוגיית התלמוד, אך ראוי להדגיש שאין מדובר בשינויי נוסח בעלמא אלא בהבנת הוראת הצירוף. אף יש לומר שאפשטיין משער שם שנוסח ספר "הלכות גדולות" ונוסח "שאילתות דרב אחאי גאון" היה שונה מנוסח התלמוד, ושמסקנתם היא שמותר לאדם לשתות עד מלוא לוגמיו ממש.

13 בתלמוד הבבלי נאמר עוד: "בית שמאי: רביעית, ובית הלל: מלא לוגמיו. רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: כמלא לוגמיו. רבי יהודה בן בתירא אומר: כדי גמיעה" יומא פ ע"א. לעומת זאת, הברייתא שבירושלמי נראית כקטועה: "תני משם בית שמאי: מלוא לוגמיו כרביעית ברביעית" יומא מד ע"א, והיא מעידה כנראה שההבחנה בין מלוא לוגמיו לבין כמלוא לוגמיו היא מקורית, אלא שמדובר בחילופי נוסח קלים, וספק אם ניתן לסמוך על הנוסח שלפנינו. מסוגיית הירושלמי ביומא עולה שהשיעור לוגמיו קרוב או אולי אף זהה לשיעור מלוא לוגמיו, ושניהם שווים לשיעור רביעית לערך.

14 במציאות 'מלוא לוגמיו' של אדם משתנה כמובן מאדם לאדם לפי גודלו, ולפי יכולת הקיבול של פיו. אבל בניסוי פשוט שערכנו מלוא לוגמיו של אדם הוא קצת יותר משליש של רביעית הלוג. זו בערך הכמות המספיקה ליין כדי מזיגה ביחס של שני מים לאחד יין. הניסוח של בית שמאי "רביעית" גדול בהרבה ואולי הגירסא הנכונה היא כירושלמי: רביעית רביעית. נמצאנו למדים שבעצם שתי מידתו חלוקתו במעט בין 1. שליש רביעית בית הלל 2. לרביעית של רביעית בית שמאי ומנהג בבל. מכאן שואלים אנו האם אכן בבבל נהגו למזוג יין באחד משלוש, או שהתאימו את 'המנהג' למה שהיה מוכר ככמות ההלכתית כדעת בית שמאי ששררה בבבל.

15 הווה אומר בבבל הכירו הלכה, שאנו יודעים כיום שהיא במקורה דעת בית שמאי,אך נהגה בבבל, והתלמוד התאים, בצורה ספרותית ומלאכותית א-ריאלית את ה'מנהג' כך שיתאים להלכה.

16 חלב כדי גמייה – הצורה גמייה מצויה גם בברייתא שבירושלמי, והיא משקפת את מסורת ההגייה הארץ ישראלית של שמות הפעולה מפועלי ל"י/ל"א, גמיאה/גמיעה; ברייה – בריאה; קרייה – קריאה; הודייה\הודאה ועוד. רב נחמן בר יצחק מסמיך את גמיאה שבתלמוד אל לשון המקרא: "הגמיאיני נא מעט מים מכדך בראשית כד יז" עז ע"א, וכן הוא הנוסח בכתבי יד טיפוס א"י ובכמה מן הראשונים, אך במשניות מן הטיפוס הארץ ישראלי וברוב הראשונים גמיעה. ושנינו בתוספתא: "חלב כדי גמיעה. רבי לעזר אומר: אם של בהמה, כדי גמיעה; אם של אשה, כדי שיתן על פי קילור" פ"ח ט ה"י, כלומר כשיעור מנת חלב אישה שנותנין בקילור, משחת העיניים של אותם ימים. בתלמוד הבבלי נשנתה הלכה זו בסתם: "תנו רבנן: המוציא חלב של בהמה כדי גמיאה, חלב של אשה ולובן של ביצה כדי ליתן במשיפא =בממרח של קילור" עז ע"ב. בתלמוד הירושלמי באה הבחנה אחרת: "הדא דאת אמר: בחלב בהמה טהורה =חלב שמותר לגומעו. אבל בחלב בהמה טמאה המשמש לדבר שאין גומעים אותו, כדי לכחול עין אחת" יא ע"ב.

17 שיעור היין ושיעור החלב לשתייה זהה, בשניהם מוצעים שני שיעורים כדי גמיעה =מלוא לוגמיו וגם רביעית שהם קרובים זה לזה. נמצא ששיעור היין האמור במשנתנו נקבע לא משום כוס היין לקידוש בשבת, אלא משום שמידה זו נחשבה לתקנית ומקובלת. ואכן הרביעית מזדמנת במקורותינו בעיקר כמידת תקן.

18 דבש כדי ליתן על הכתית – שיעור הדבש האסור בהוצאה בשבת הוא הכמות שנוהגים להניח על איבר כתות, כלומר כתוש ופצוע, באדם או בבהמה. בירושלמי נאמר שהדבש האמור במשנתנו הוא דבש ישן, שאינו ראוי לאכילה, "ברם בהן דידן =בזה שלנו, כדי לבשל ביצה קלה" שם שם. כמה מן הראשונים, המאירי ואחרים, הביאו את דברי הברייתא שבבבלי: "דבש והדביש שהתקלקל" בבא מציעא לח ע"ב, והתלמוד שואל עליו על אתר: "למאי חזי?", ומשיב: "לכתישא דגמלי =לפצעיהם של גמלים". בהמשך סוגייתנו בבבלי אומר אביי שמשנתנו נוקטת שיעור לקולה בכל דבר ששימושו שכיח, ואם שני השימושים שכיחים במידה שווה, הולכים אחר השכיח לחומרה: "אזול רבנן בתר דשכיחא לחומרא =הלכו רבותינו אחר השכיח לחומרא"; "דבש אכילתו שכיחא, רפואתו שכיחא, אזול רבנן בתר רפואתו לחומרא =הדבש אכילתו מצויה, רפואתו מצויה, הלכו רבותינו אחר רפואתו לחומרה" עח ע"א. שיעור הדבש הדרוש למריחה על פצע פחות משיעור הדבש שרגיל אדם לאכול בפעם אחת, ומשום כך שיערה המשנה את השיעור המזערי לעניין הוצאה הדבש ביחס לשיעור הדבש הדרוש למריחה על פצע, אך ספק אם הסברו של אביי מתאים גם לדברי הירושלמי, האומר ששיעור הדבש הרגיל האסור בהוצאה הוא כדי לבשל ביצה קלה.

19 דומה שמשתקף כאן הבדל גאוגרפי: בני בבל מיעטו באכילת דבש, משום שהענבים והחרובים מעטים בה. ואילו בארץ ישראל הרבו באכילת דבש, ומשום כך השתמשו בו חכמים כדי לציין את השיעור שאסור להוציאו בשבת. עוד נלמד מכאן שבארץ ישראל לא אכלו דבש לעצמו, אלא הוסיפוהו למאכלים אחרים. ביצה קלה נחשבת למאכל קטן ביותר, ומאחר שהייתה נפוצה, ומשום שנדרש לה בישול קצר ביותר שהניב מאכל משמעותי וטעים, נבחר בישולה לשמש אמת מידה לשיעורים אחרים, כגון הוצאת עצים או תבלין.

20 שמן כדי לסוך אבר קטן – המשנה קובעת את שיעור ההוצאה האסור בשבת על פי שיעור השמן המשמש לרפואה, שהוא קטן משיעור השמן למאכל, כעולה מדברי אביי. השמן שימש בימים קדמונים גם לרפואה, ובחברות אחדות גם בימינו, לרוב לצורך סיכת העור. משנתנו אומרת שהשיעור המזערי הוא "שמן כדי לסוך אבר קטן", ואילו התוספתא קובעת שהשיעור הוא "שמן כדי סיכת אבר קטן. רבי שמעון בן לעזר אומר: קטן בן יומו" פ"ח ט ה"ט. מכאן שמי ששנה את התוספתא הוא מי ששנה את משנתנו, פרט להבדל אחד: רבי שמעון בן אלעזר מקטין את השיעור, ומעמידו על שיעור סיכת אבר קטן של קטן בן יומו, כמו ששנינו בסתם בירושלמי: "ובלבד אבר קטן של קטן בן יומו" יא ע"ב. בתלמוד הבבלי בשם דבי רבי ינאי: "שמן כדי לסוך אבר קטן של קטן", ובהמשך הסוגיה מובאים הדברים כברייתא בשם רבי שמעון בן אלעזר, אך רבי נתן חולק עליו, ואומר: "שמן כדי לסוך אבר קטן" עז ע"ב-עח ע"א, ולא כשיעור הקטן הימנו. מכאן עולה שרבי נתן שנה את משנתנו.

21 ייתכן שבמקור הקדום נאמר רק "שמן כדי לסוך אבר קטן", כבמשנתנו, והמחלוקת היא אם קטן היא הנסמך של אבר, כלומר 'אבר של קטן', או שמא אין קטן אלא תואר של אבר, ופירוש הצירוף שלפנינו: 'אבר קטן של אדם גדול'. המחמירים אומרים שהכוונה ל'אבר קטן של קטן'. 'כדי סיכת אבר קטן' הוא השיעור המזערי של שמן, והוא חוזר גם בנושאים אחרים משנה, כלים פ"ב מ"ב; עדיות פ"ד מ"ו. נראה שמשנתנו כבית הלל, שכן בית שמאי קובעים שיעור נמוך יותר למינימום של שמן עדיות פ"ד מ"ו.

22 מים כדי לשוף את הקילורית – כדי לרכך את משחת העיניים. בתוספתא נאמר: "מים כדי גמיעה. רבי יהודה אומר: כדי לשוף בהן את הקילור" פ"ח ט ה"י, מבנה דומה לזה של הלכת הוצאת חלב. תנא קמא שבתוספתא שיער יין בכדי גמיעה, ואילו רבי יהודה שיער כדעה הסתמית שבמשנתנו. ואמנם מצינו בכתב יד ערפורט ובכתב יד ליידן "רבי אלעזר", ולא "רבי יהודה", כבמחלוקת בעניין הוצאת חלב. בסוגיית הירושלמי מצינו בראש פרקנו בשם רבי יוחנן ששיער רבי יהודה את שיעור הוצאת המים בשבת כדי מזיגת הכוס דעה שלישית!, ויש בזה סיוע למובא בתוספתא בשם "רבי אלעזר". ופירש רבי אלעזר בירושלמי את משנתנו הקובעת שיעור קטן של מים, ואמר: "הדא דאת אמר באילין מיא דטלא. ברם באילין דידן =זה שאתה אומר, במים האלה של הטל אך באלו שלנו, כדי להדיח פני מדוכה" יא ע"ב. כלומר במים שלנו, מים רגילים, השיעור גדול יותר, כדי להדיח את המדוכה שדכים בה את משחת העיניים.

23 ושאר כל המשקין ברביעית – כלומר רביעית הלוג. בתוספתא ובתלמוד הבבלי, מצינו הבדלים בשמות החכמים: "דם ושאר כל המשקין, ברביעית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: דם כדי לכחול עין אחת, שכך כוחלין לברקית. רבי שמעון בן לעזר אומר משם רבי מאיר: דם כדי לכחול עין אחת, שכך כוחלין לחוורוד" תוס', פ"ח ט ה"י; בבלי, עח ע"א. ובניגוד לברייתא, השונה "דם ושאר כל המשקין", ומוציאה את הדם מכלל שאר משקין, משום שנחלקו חכמים בעניין שיעורו, משנתנו אינה שונה דם, ומכאן שדינו כשאר משקין ברביעית. כלומר, משנתנו אינה לא כרבן שמעון בן גמליאל ולא כרבי מאיר. קרוב להניח שתנא קמא שבתוספתא, שדעתו זהה לסתם שבמשנה, הוא רבי יהודה, כבשתי ההלכות הסתמיות האחרות במשנה, שהן כדברי רבי יהודה. לעומת זאת שנינו בירושלמי: "תני דם כדי לכחול עין אחת. רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי יוחנן: בדם עטלף שנו" יא ע"ב. הברייתא שבירושלמי קרובה להלכה השנויה בתוספתא, הקובעת ששיעור הוצאת הדם אינו רביעית, אלא לכחול עין אחת, אך בפירושו של רבי יוחנן היא מתקרבת למשנתנו. אמנם לפי פירושו כל דם שיעורו רביעית, כבמשנה, ורק דם עטלף שיעורו כדי לכחול עין אחת.

24 וכל השופכים ברביעית – מים העומדים להישפך, משום שאינם ראויים לשימוש, בין לשתייה בין לשימושים אחרים, כגון לרחצה, אף הם שיעורם ברביעית. לפי פשוטה של המשנה, ניתן היה לומר שהלכה זו היא כשיטת רבי יהודה, המחייב גם על מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא ששני התלמודים מפרשים אותה גם לפי השיטה הפוטרת במלאכה שאינה צריכה לגופה. בשני התלמודים נאמר שהמים שאינם ראויים לשימוש רגיל, עדיין ראויים לשימוש אחר או שהאדם מעוניין לפנותם ממקומם. התלמוד הבבלי שואל: "שופכין למאי חזו למה הם ראויים?", ומתרץ: "אמר רב ירמיה: לגבל בהן את הטיט" עח ע"א. התלמוד הירושלמי אינו שואל את השאלה, אך אומר בשם רבי בא בשם רב חסדא: "במפנה מבית לבית היא מתניתא" יא ע"ב כלומר, האדם עתיד להשתמש במים, ובינתיים הוא מבקש להעבירם לרשות אחרת. ואף שהירושלמי אינו שואל את השאלה שבבבלי במפורש, היא עומדת ברקעם של דבריו.

25 במקורות התנאיים משתקפות שלוש גישות: הגישה הראשונה, שהיא משפטית, קובעת את השיעור המקובל, שהוא רביעית; הגישה השנייה קובעת אותו כשיעור המזערי של מאכל; והשלישית כשיעור המזערי המשמש לרפואה. ואף שהיו ניסיונות של אמוראים לפשר בין שתי השיטות האחרונות לפי השימוש הרווח, נראה שמדובר במחלוקת לכל דבר.

26 ייאמר במפורש: 'כדי לכחול' הוא כמות קטנה 2-3 גרם, ורביעית היא כ-100 גרם. ההבדל גדול ביותר. בדרך כלל במחלוקות של שיעורים טווח המחלוקת קטן. ולעתים מעיר התלמוד שהשיעורים קרובים זה לזה. יש להניח שהיה נהוג שיעור כללי, טיפה, לגימה גמיעה וכדומה. חכמים באו להגדיר את השיעורים ולכן ההגדרות השונות קרובות זו לזו. אבל בין 'רביעית' ו'כדי לכחול עין אחת' יש פער גדול.

27 רבי שמעון אומר: כולם – כל המשקים המנויים במשנתנו - יין, חלב, דבש, שמן, מים - שיעורם ברביעית – הלוג. לא נאמרו במשנה כל השיעורים האילו – הקטנים מרביעית, אלא למצניעיהם – המצניע פחות מרביעית של דבר כדי להשתמש בו, חייב, ושאר בני אדם חייבים רק על הוצאת רביעית הלוג, שהיא השיעור האובייקטיבי לכלל המשקים, אך למי שהצניע פחות מרביעית, נקבעו השיעורים שבמשנה כשיעורי מינימום.. נמצא שרבי שמעון חולק על המשנה האומרת: "וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו, והוציאו בשבת - אינו חייב אלא המצניעו" פ"ז מ"ג. וכבר אמר רבי יוסי ברבי חנינא בבבלי על משנה זו: "האי דלא כרבי שמעון. דאי כרבי שמעון, האמר: לא אמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן" עה ע"ב.