משנת ארץ ישראל על משנה שבת ג׳:ו׳

6 אין נותנין – בשבת כלי תחת הנר לקבל בו את השמן – המטפטף מן הנר כשיש בו חריר או כשהפתילה שואבת שמן רב יותר מיכולת הבערה שלה. אסור לתת את הכלי תחת הנר, משום שהשמן הוקצה למצוותו, לתאורת השבת, ואסור להשתמש בו למטרה אחרת. הבבלי מוסיף ומסביר שאסור לבטל בשבת כלי מהיכנו, כלומר שאסור להוציאו מן התנוחה שהוא נמצא בה או לטלטלו אלא לצורך דבר שמותר להשתמש בו בשבת, והרי השמן אינו אסור בשימוש בשבת מג ע"א. מכל ההסברים הללו ברור שהנר אינו דולק, שאם לא כן היה אסור להזיזו כדי שלא להגביר את בערתו. הנר מטפטף משום שקצה הפתילה נתון בתוך השמן וראשה מחוצה לו, והשמן נשאב לפתילה ומטפטף מראשה.

7 יתר על כן, להלן נראה שחכמי התלמודים הבינו שהסיפא של משנתנו מדברת בנתינת כלי מתחת לנר בלי להזיזו, וסביר להניח שגם הרישא מדברת בכגון זה. האיסור הוא בעצם פעולת איסוף השמן, אף אם הוא נוטף מעצמו ואיסופו נעשה מאליו. ייתכן שיסוד ההחמרה הוא החשש לשימוש בשמן, שהוא אסור כמובן ראו להלן, ואולי חששו חכמים שאם יאסוף את השמן יבוא להשתמש בו. כפי שנראה להלן, אפשר שהירושלמי סובר ששיקול זה הוא היסוד להבחנה בין הרישא לש המשנה לסיפא שלה.

8 ואם נתנו מבעוד יום מותר – לא ברור מהו הדבר שהותר, שהרי אם הניח את הכלי מבעוד יום ואסור להשתמש בשמן, מה מותר? על כן, נראה שלפנינו שגרת לשון בעלמא, וכוונת המשנה לומר שאם הכין את הכלי מערב שבת, אף על פי שלא הניחו מתחת לנר, מותר לטלטל את הנר, אבל אין נאותים ממנו – מן השמן, לפי שאינו מן המוכן – שהרי הוקצה להדלקת נר השבת ואסור להשתמש בו. בתוספתא מובאת דעתו של רבי שמעון, המתיר להשתמש בשמן, ואילו בבבלי היא באה בשם רבי אלעזר ברבי שמעון תוס', פ"ג הי"ד; בבלי, מד ע"א. נראה שהכוונה לרבי שמעון, שהרי אינו מכיר באיסור מוקצה. ואכן, מצאנו הרבה הלכות המסורות במקור אחד משמו של ר' אלעזר בר' שמעון ובמקור אחר הן משמו של רבי שמעון אביו. במשנה אין הבחנה בין נר דולק לבין נר שכבה, אך התוספתא אומרת שרבי שמעון מתיר להשתמש בשמן גם אם הנר דולק. "רבי שמעון אומר מסתפקין מנר הכבה ומנר הנמטף" פ"ג הי"ד.

9 לדעת משנתנו השמן 'אינו מן המוכן' , ואין כאן כל ביטוי לכך שהשמן 'הוקצה למצוותו', להיפך ברור שבמוצאי שבת ניתן להשתמש בו. הבעייה היא שבערב שבת מי שלא ראה בשמן חפץ שבו ישתמש כי הוא תכנן שהנר יבער. אבל הבבלי מד ע"א מעלה כאן נושא נוסף "אין ניאותין הימנו לפי שאינו מן המוכן. תנו רבנן: מותר השמן שבנר ושבקערה - אסור, ורבי שמעון מתיר". אם כן לתנא קמא השמן אסור גם במוצאי שבת כיון שהוקצה למצוותו. במשפט זה הנימוק "הוקצה למצוותו" איננו מופיע, אבל הוא מופיע בהמשך הבבלי שבת מה ע"א. הטיעון מופיע בהקשר לשימוש בשמן שבנר של שבת בעת היותו דולק. והטיעון הוא שמכיון שהוקצה למצוות נר, הרי הוא מוקצה לענייני אוכל. עד מוצאי שבת בלבד. ברור ששמן שנותר בנר של שבת מותר במוצאי שבת. הבבלי שם מצרף לכך שימוש בתכשיטי סוכה ומסיק שהוקצו למצוותם ואסורים לשימוש כל ימות החג ובמוצאי החג מותרים. "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין מוקצה לרבי שמעון אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק, הואיל והוקצה למצותו - הוקצה לאיסורו". עוד מודגש שם ש'הוקצה למצוותו' הוא רק בעת שהנר דולק, ואם הנר כבה מעצמו, פג הטיעון.

10 איזכור שני הוא לפרה אדומה שנשחטה שלא כהלכתה כלומר היא פסולה להכנת אפר חטאת. מה יעשה בגופתה? "ר' יעקב אומר: הואיל והוקצה למצותה - אסורה, רבי שמעון אומר: הואיל ונשחטה שלא כמצותה – מותרת" קידושין כז ע"א. ציטוט זה משתמש במינוח 'הוקצה למצוותה' לעניין אחר. מה שיועד לצרכי מצוה, ומסיבה כלשהי אי אפשר להשתמש בו לצרכי המצווה המיועדת, אסור לשימוש בכלל. מקרה זה דומה יותר לנר חנוכה, להוציא את העובדה שפרה שנשחטה אי אפשר לייעד אותה למצווה אחרת. מה עוד שנשחטה לשם מצווה, כלומר לא רק שיועדה אלא שנעשה בה מעשה של שחיטה, והוצאתה לחולין בודאי בעייתית. בנוסף פרה אדומה היא קודש, ושמן נר החנוכה איננו במעמד זה.

11 המינוח 'הוקצה' מופיע אפוא בשתי הסוגיות במשמעות שונה. לעניין שבת הוא מתקשר לאיסור 'מוקצה' מה שהוקצה למצווה אסור לשימוש אחר בשבת כיון שבראשית השבת 'הוקצה מדעתו'. ובמסכת קידושין עניין המוקצה איננו משמש כלל.

12 הבבלי מקדיש דיון נוסף ארוך לשאלה של שמן שנותר בנר של שבת ובדיון עולים גם שיקולים נוספים. תנו רבנן: "תשמישי מצוה - נזרקין, תשמישי קדושה - נגנזין. ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה, ונרתיק של תפילין ורצועותיהן" שבת מה ע"א; מגילה כו ע"ב; מנחות לה ע"ב. המונח 'תשמישי' מצווה הוא בבבלי בלבד. והירושלמי משתמש במונח 'שיירי.'

13 בירושלמי מחלוקת בנושא "דאיתפלגון שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליקן ביום טוב? רב ורבי חנינה תריהון אמרין אסור ורבי יוחנן אמר מותר". המדובר ביום טוב שלאחר השבת, כאשר ברקע המחלוקת השאלה האם שני המועדים הם חג ארוך אחד, או שניים. אם כן לפי שתי הדעות אסור להשתמש בשיירי נר למצווה אחרת, פחותה מהראשונה. יום טוב פחות קדוש משבת ולכן השימוש בשיירי השמן אסורים. לפי הדעה השניה. יום טוב שלאחר שבת הוא חלק מהשבת, ולכן זו אותה מצווה, ומותר להשתמש בשיירי שמן של שבת למצוות נר של 'המשך השבת' שכן יום טוב שלאחר השבת נחשב כ'המשך השבת'. אבל למצווה אחרת הדבר יהא אסור. הדלקת נר ביום טוב המדובר שונה, רק בגלל שהיא חלק מהשבת.

14 לא נרחיב בטיעון של 'הוקצה למצוותו' נציין שבהלכה הבתר תלמודית הרעיון מתפתח ומתעצם. במרכז הדיון עומד נר חנוכה, ונקבע שאסור להשתמש בשמן גם לאחר חנוכה וגם לא למצווה אחרת.

15 השאלה החברתית העומדת לדיון היא האם חפצים שעשו בהם מצווה מקבלים קדושה עצמית. כגון האתרוג של ארבע מינים, הערבה, הציצית וכן הלאה. בדת העממית חפצים אלו הופכים לקדושים בזכות עצמם. כפי שראינו ההלכה התנאית איננה מכירה בכך. אפילו עודפי ממון שנאספו לשם מצווה אמורים להיות מנוצלים לצורך מצווה אך לא מעבר לכך. הפיכת 'תשמישי מצוה' לקדושים מעידה על תהליך של חדירת הדת העממית להלכה. ראשיתו בתלמודים והוא שנוי במחלוקת, ובהלכה הבתר תלמודית נדחתה הגישה ההלכתית ה'אינטקטואלית' שחפצים אלו אינם קדושים, והמנהג העממי העצים את קדושתם וביטא אותה בסדרת מנהגים.

16 כאמור לא הרחבנו בהלכה המאוחרת וודאי שלא במנהג המאוחר. מבחינה פרשנית עמדנו על כך שהמשנה עצמה מובנת ללא תפישת קדושה ל'תשמישי' שיירי המצווה.

17 המחלוקת הבאה עוסקת בטלטול הנר, ולכאורה היא חוזרת על הנאמר קודם, שהרי אם אסור להניח כלי מתחת לנר מחשש לטלטול הנר, ודאי שאסור לטלטל את הנר עצמו. נראה שברישא מדובר בנר שעדיין יש בו שמן, והשמן מוקצה, ולכן אסור לטלטלו, ואילו בסיפא מדובר בנר שאין בו שמן, והאיסור תלוי בנר בלבד. מטלטלין נר חדש אבל לא ישן – ניתן היה לומר שכוונת המשנה בנר חדש לנר שדלק רק לפני השבת, ולכן לא היה מוקצה בשבת. ברם, מן התוספתא עולה בבירור שמדובר בנר שדלק גם בשבת. ברייתא זו מובאת גם בתלמוד הבבלי, ובכתב יד פרמא היא נוספה למשנה עצמה, ושם נאמר: "מטלטלין נר חדש אבל לא ישן, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו באותה שבת. רבי שמעון אומר: כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת". אם כן, יש כאן שלוש דעות. רבי יהודה אוסר לטלטל כל נר, מכיוון שהוא מאוס, והוקצה מדעתו, אך נראה שהוא מתיר לטלטל פמוט או מנורה, משום שהם בסיס לנר, הם פחות מאוסים ובמקרים רבים הם ממש כלי נוי., וכן יוצא גם מן הדיונים בתלמודים ובתוספתא. רבי מאיר סובר שנר מאוס אינו מוקצה, אך אסור לטלטל נר שדלק שבת, כנראה משום שהוא סובר שכל דבר שהוקצה לשעות אחדות בשבת, הוקצה לכל השבת איור 31. ר' שמעון אומר: כל הנירות מיטלטלין חוץ מן הנר הדלק בשבת – רבי שמעון, שאינו מכיר בהלכות מוקצה, מתיר לטלטל כל נר, בתנאי שאינו דולק. נראה שרבי יהודה מסכים עם רבי מאיר שאסור לטלטל נר שהוקצה לתאורה, אך מחמיר בנר שלא דלק בשבת מטעם אחר, שהנר מאוס, ומשום כך האדם לא התכוון להשתמש בו בשבת והקצה אותו במחשבתו.

18 האיסור לטלטל נר דולק נובע מן החשש שיכבה הנר או יתלקח בעת הטלטול. ברם חכמי התלמודים לא הסתפקו בהסבר פשוט זה והוסיפו טעמים אחרים ירו', פ"ג ה"ו, ו ע"ב; בבלי, מה ע"א, מו ע"א שיסודם באיסור להשתמש בשמן, משום שהנר מהווה בסיס לדבר האסור, ולכן אסור לטלטלו או משום שהנר הוקצה לאיסור. ברם, הטעמים הללו טובים דווקא לחכמים החולקים על רבי שמעון, אבל לרבי שמעון, המתיר להשתמש בשמן אפילו בזמן שהוא דולק, אין כאן גם דין מוקצה, ולכן הוא אוסר לטלטל רק נר דולק מחשש הבערה.

19 נותנין כלי תחת הנר – הדולק בשבת מבלי להזיז את הנר עצמו. לקבל ניצוצות – כדי שייפלו גצי האש לתוכו. לכאורה קשה ההבדל בין הרישא לבין הסיפא: ברישא נאמר שאסור להניח כלי תחת הנר בשבת, ובסיפא נאמר שמותר לעשות כן. בבבלי ו ע"ג ניתן הטעם להיתר שבסיפא של משנתנו, והוא שהניצוצות אין בהם ממש, ולכן אין בנפילתם לתוך הכלי משום הוצאת דבר מהיכנו מד ע"ב. הירושלמי מסביר שברישא מדובר בקליטת השמן כדי להשתמש בו, ולכן אסור להניח כלי תחת הנר בשבת, ואילו הסיפא מדברת בקליטת ניצוצות שאין בהם צורך, ודבר זה מותר. לעיל הצענו ששיקול זה השפיע על ההחלטה להחמיר ברישא: אסור להניח כלי מתחת לנר כדי שלא יבוא להשתמש בשמן, אבל אין חשש שישתמש בניצוצות, ולכן הותר בהם לתת כלי תחת הנר. ואולי הנימוק שונה. הניצוצות הם טיפות שמן בוערות והן גורם סיכון. אם יפלו על רהיט עץ, אפשר שיתלקחו לכלל בעירה מסוכנת. לכן מותר לעבור על איסור קל מפני הסכנה הקטנה.

20 לשני התלמודים ברור שנתינת הכלי האמורה כאן היא צריכה להיעשות מבלי להזיז את הנר עצמו. יתר על כן, דומה שגם ברישא מדובר בהנחת כלי מתחת לנר מבלי להזיזו, והאיסור הוא רק לקלוט את השמן, משום שאיסוף השמן בכלי, אפילו אם הוא נעשה מאליו, שהשמן מנטף לכלי מאליו, אסור לעשות כן. לולא ההסבר שבשני התלמודים, ניתן היה להסביר את ההבדל בין הרישא לבין הסיפא בדרך אחרת: ברישא מזיזים את הנר ובסיפא אין מזיזים אותו.

21 אבל לא יתן בתוכו מים מפני שהוא מכבה – נראה שאין לתת מים בנר אפילו מערב שבת, כדברי הברייתא המובאת בבבלי מז ע"ב, מפני שהוא גורם לכיבוי הנר בשבת. בפרק א, במשניות ה-ח, באה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בעניין המשך עבודה בשבת, אלא שבכל המקרים שם מדובר בעבודות שהחל בהן בערב שבת, וניתן אף לומר שחלק נכבד של המלאכה נעשה מלפני השבת. לדעת בית שמאי, המחמירים, רק אם נעשה רוב המלאכה מערב שבת, מותר להמשיכה בשבת; אך גם לדעת בית הלל, המקילים, צריך שייעשה חלק משמעותי של תחילת העבדוה בערב שבת כדי שיותר המשכה בשבת. על כן, במקרה הנידון במשנתנו, המדברת בכיבוי המתחיל בשבת, גם בית הלל מסכימים שהדבר אסור.

22 בפרק טז, תדון המשנה בדרכים השונות לכיבוי אש פט"ז מ"ה. לדעת רבי יוסי, אסור לעשות מחיצה של כלי חרס חדשים מלאים מים כדי לחסום את האש, מפני שעדיין לא נצרפו באש, והם עלולים להתבקע מחום השרפה, והמים יכבו את האש, אבל חכמים מתירים לכבות את האש בשיטה זאת. לכאורה, הוויכוח בין רבי יסוי וחכמים הוא בעניין כיבוי שלא בידיים כבמשנתנו. לדעת רבי שמואל המובאת בירושלמי, משנתנו היא לשיטת רבי יוסי בלבד, האוסר כיבוי עקיף, אך חכמים חולקים עליו גם במקרה זה, והם מתירים את הכיבוי, שהרי האדם אינו מכבה בידיים ירושלמי, ו ע"ג, אלא "עושה מחיצה של מים".

23 אמוראי בבל מקבלים את הקשר בין משנתנו למחלוקת על כיבוי עקיף. לדעת הבבלי, הכול מודים בעניין הנר שבמשנתנו שאסור לתת מים בתוכו, משום "שמקרב את כיבויו" מז ע"ב. כלומר, לדעת התלמוד הבבלי, הכיבוי שבמשנתנו ישיר יותר מזה הנזכר בעניין כיבוי שרפה בשבת, שהרי הניצוצות נופלים לתוך המים. ואילו שם הכיבוי עקיף יותר, שהרי האש אינה נוגעת במים, אלא מחממת את הכלים והם מתפוצצים מאליהם ומציפים את מה שסביבם והאש נכבית מאליה. בהמשך דברינו, נדון בסוגיה זו בהרחבה.