משנת ארץ ישראל על משנה שבת ג׳:ה׳

5 מיחם – ה"מיחם" הוא כל מיכל מים חמים עומד על האש, מעין סמובר פרימיטיבי. שפינהו – שהריק ממנו את המים, אך לפי התלמוד הבבלי, שסילקו מעל האש. לא יתן בתוכו צונין בשביל שיחמו – אם הכלי חם מאוד, אסור ליצוק לתוכו מים קרים. האיסור נקבע בהתאם לחום הכלי ולמטרת השימוש במים. אבל נותן הוא לתוכו ואולתוך הכוס – או לתוך כוס מים חמים כדי להפשירן. נראה שבמשנת התלמוד הבבלי לא היה משפט זה, והוא מסיק אותו מתוכן הדברים. כדי להפשירן – להפיג מעט את צינת המים, הווי אומר חימום קל מותר אך לא חימום רב. התלמודים דנים בשאלת עירוב מים חמים במים קרים, הן בכלי קטן הן בכלי גדול. משנה ד עסקה בעניין זה אגב המעשה באנשי טבריה ודין מולייר, ומשנתנו עוסקת בו במפורש. התלמודים אף מבדילים בין שני מיני ערבוב מים: "אם לחוסמן אסור, אם להפשירן מותר" ירו', פ"ג ה"ה, ו ע"ב; בבלי, מא ע"ב, כלומר אסור לחמם את המים חימום רב.

6 התלמוד הבבלי מביא מחלוקת עקרונית בין בית שמאי ובית הלל, וזה לשונו: "נותן אדם חמין לתוך הצונן ולא הצונן לתוך החמין, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: בין חמין לתוך הצונן ובין צונן לתוך החמין, מותר" בבלי, מב ע"א; ירו', פ"ג ה"ה, ו ע"ב. מכל מקום, יציקת מים למחם אינה דומה ליציקת מים לתוך הכוס, וברור שמדובר בחימום קל להפגת קור המים בלבד.

7 הלפס – "אילפס/אלפס" הוא כלי חרס גדול לבישול. והקדירה – כלי חרס נמוך שקוטרו גדול ביחס לגובהו. האלפס והקדרה הם כלים שהניחו אותם על התנור. לעתים הגישו בהם את התבשיל אל השולחן ולעתים עירו מתוכם את התבשיל לכלי הגשה קטנים איור 33. שהיעבירן מרותחין – העביר את הכלי מעל התנור או הכירה ישירות אל השולחן בשעת הארוחה עצמה, ומדובר בסעודת ליל שבת שהחלה מיד לאחר כניסת השבת, והכלים נשארו על הכירה ושמרו על חומם, כפי שהותר במשנה א. לא יתן לתוכן תבלין – אם המאכל רותח, התבלין עשוי להתבשל, ובישולו אסור בשבת. הבבלי מתחבט אם המלח נחשב תבלין מב ע"ב, אך לירושלמי ו ע"ב ברור שהמלח הוא תבלין. איור 33

8 אבל הוא נותן לתוך הקערה – הקערה היא כלי קטן ששימש להגשה, אלא שהדבר החשוב לעניינו הוא מידת החום ולא גודל הכלי. הקערה היא כלי שאינו מונח על האש, וממילא חומו קטן יותר. הירושלמי מגדיר כלי זה ככלי "שהיד שולטת בו", כלי שניתן לנגוע בו ביד. ההלכה המאוחרת מגדירה אותו "כלי שני", כי אינו עומד ישירות על האש. המונח כלי שני בא רק בדברי האמוראים ומעט גם בתלמודים. בספרות הפרשנית ובספרות הפוסקים, הוא בא עשרות פעמים, ואף הפך לאב יסוד בהלכות שבת. או לתוך התמחוי – גם "התמחוי" הוא כלי הגשה, אלא שהוא כלי גדול ובו שקערוריות או קעריות שאפשרו להגיש אל השולחן מאכלים אחדים. ר' יהודה אומר: לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר – החומץ הוא מוצר הנעשה מפסולת הענבים, והציר הוא רוטב דגים. הבבלי מתלבט אם רבי יהודה מקל או מחמיר: אם הוא מתייחס לסיפא, הוא מחמיר, שהרי מותר לתת תבלין לקערה, אבל לא חומץ וציר; ואם הוא מתייחס לרישא, הוא מקל, שהרי תנא קמא אוסר להוסיף תבלין לכל מאכל מרותח, ואילו רבי יהודה מתיר להוסיף תבלין למאכל רגיל, אך מחמיר בציר ובחומץ, משום שהציר והחומץ שומרים על חום רב, ולכן יש מקום להחמיר בהם. לפי פשוטה של משנה, רבי יהודה מתייחס לסיפא, שהרי הוא מסמיך אליה את דבריו.