משנת ארץ ישראל על משנה שבת ג׳:א׳:א׳-י״א

1 הפרק דן שנית בעניינים שכבר נידונו בפרק א, השארת תבשילים על האש מערב שבת כדי לאכלם לשבת. מבחינה זו, המשנה אינה מסודרת: אחרי שכבר דנה בנר שבת והגיעה עד לרגע כניסת השבת, היא שבה על עקבה ועוסקת בנושאים שכבר דנה בהם. יתר על כן, כפי שנראה בהמשך דברינו, ההלכות שבפרקנו שונות בגישתן מאלו שבפרק ב, והן בבירור תוצאה של עריכה אחרת, שיש בינה לבין העריכה של פרק א כפילות דברים ושינוי תוכן במובהק. כפי שראינו לעיל, החטיבה הראשונה משתרעת מפרק א עד אמצע משנה א בפרק השני, עד "ולא באליה" או עד "ולא בחלב", ומשם מתחילה החטיבה השנייה, הכופלת דברים שכבר נאמרו בסוף החטיבה הראשונה. פרק ג הוא המשכה של החטיבה השנייה, שתחילתה בדיני נר שבת וההכנות לשבת והמשכה בדיני השארת תבשילים על האש מערב שבת כדי לאכלם בשבת.

2 שני מתקני הבישול המקובלים ביותר בימי המשנה היו הכירה והתנור. ראוי לציין שמתקני הבישול של קדמונינו הם פשוטים ביותר, ועקרת הבית עבדה בתנאים של חוסר נוחות גדולה. המתקנים הללו עמדו בחצר משותפת, לכל משפחה מתקני הבישול שלה. לעתים נזקקו כמה נשים למתקן אחד, בעיקר במשפחות עניות או במשפחות שחיו במסגרת משפחתית רחבה. התנור או הכירה נבנו בגובה רצפת החצר, והאישה המבשלת נאלצה להשתופף ארצה בחצי כריעה או לעשות את מלאכתה בישיבה על הרצפה. במקרים רבים, נבנתה ליד מתקני הבישול איצטבה להשארת כלי הבישול עליה, אך לא היה להם שולחן עבודה או מערכת לשטיפת הכלים ולהכנת האוכל.

3 בבתים המפוארים במרחב ההלניסטי-רומי היה מטבח מסודר ובו שולחנות עבודה, מתקני בישול גבוהים ונוחים יותר ומקומות לאחסון המצרכים. למטבח נקבע שם משלו: מגיריוס ίν. לעומת זאת, בשפה העברית לא היה באותם ימים שם מיוחד למטבח, ולכן נאלצו להשתמש לעתים נדירות ביותר בשם היווני בצורה "בית מיגירון" ירו', ביצה פ"ה ה"ח, סג ע"ב. הוי אומר: לא נקבע מונח עברי לציין את המטבח ואף השימוש במונח היווני היה נדיר ביותר משום שלא היו להם מטבחים. ואמנם לא נמצאו מטבחים מסודרים בבתים שנחפרו ברחבי הארץ. בחצרות הבתים הללו נמצאו מתקני בישול, ולידם לכל היותר אצטבא או מדף. אם נמצא בחצר יותר ממתקן בישול אחד, הם היו רחוקים זה מזה, ונראה שהיו שייכים למשפחות אחדות. בדרך כלל, היה לכל משפחה תנור או כיריים. לעתים נמצאו שני המתקנים יחדיו בחצר, ונראה שהם היו שייכים למשפחה אחת ושימשו לתפקידים שונים ראו להלן.

4 אין צריך לומר שכל עסקי הבישול היו בידי הנשים, כעולה ממקורות רבים. הבישול נעשה בחצר המשותפת, והמבשלת הייתה חשופה למעשה לעיני כל דיירי החצר. דבר זה מבהיר את רקען של ההלכות המרובות המציינות סיוען של נשים זו לזו לצד בעיות של הצצה של שכנים זה על זה והקנטה הדדית בבלי, עבודה זרה לח ע"ב-לט ע"א; תענית כד ע"ב-כה ע"א. בדרך כלל, מצטיינים מתקני המלאכה של האומנים הקדומים בתחכום פשוט וזול. לעומתם, מתקני הבישול מתקופת המשנה ועד למתקנים בכפרים הערביים המסורתיים בולטים בחוסר תחכום ובהיעדר נוחיות בלא כל סיבה.

5 המשניות שבפרק זה, דיני בישול והשארת התבשיל על האש או הטמנתו מערב שבת הן מן המסובכות בספרות התלמודית. המאירי מעיר על עניין זה ואומר: "נתבלבלו המפרשים בין בפירושה בין בפסק שלה". ואכן, ניכרים אצל המפרשים ניסיונות רבים להבין את פשרן של ההלכות לאמיתו וליצור מערכת שיטתית. אנו לא נתמודד עם שלל פירושי הראשונים, ונסתפק בניסיון להבין את פשט המשנה על יסוד החומר התנאי שהוא עצמו יש בו סתירות פנימיות.

6 דרך משל, התלמודים מוסיפים לעניין השארת התבשיל על האש מערב שבת מונח חדש, "כמאכל בן דרוסאי", המציין תבשיל שלא התבשל כל צורכו והוא נאכל רק בשעת הדחק. מונח זה בא בשני התלמודים, אלא שבתלמוד הבבלי הוא מובא בשם "חנניה", שהוא חנניה בן אחיו של רבי יהושע בן חנניה, מחכמי דור יבנה, שירד לבבל ונעשה לאחד מאבות המסורת ההלכתית של בבל. הוא מצוטט רבות בדיני עירובין, כשהוא מציג מסורת הלכתית שונה מזו של תנאי ארץ ישראל או לפחות שונה מהמסורת התנאית הארץ ישראלית שבידנו. ואולם קשה מאוד לקבוע את מקומה של מסורתו בכלל המסורות התנאיות. אנו רואים בשיטתו מסורת לימוד שונה מזו של בתי המדרש התנאיים המוכרים לנו, המשקפת כנראה מסורת שנהגה בתקופת התנאים בבבל או בבית מדרש ארץ ישראלי אחר שאינו חלק מעמוד השדרה של מסורת חז"ל שבידינו.

7 הוא הדין לעניין ההבחנה בין השארת הקדרה על הכירה לבין תלייתה מעליה. אנו ננסה להתמקד בחומר התנאי בלבד. המפרשים אף מבחינים בין תבשיל המיועד לאכילה בערב שבת ובין תבשיל המיועד לאכילה בשבת. הבחנה זו אינה מופיעה גם היא כעניין הלכתי בימי התנאים.

8 כבר רמזנו שדין כירה סותר את המסורת התנאית במשנה הקודמת, ובמידת מה גם בפרק הבא, ועוד נרחיב לדון בעניין זה להלן, בסוף משנתנו.

9 כירה – הכירה היא מתקן פשוט ביותר, שתי אבנים מלבניות המונחות זו במקביל לזו במרחק 20-30 ס"מ זו מזו. בין האבנים הניחו את חומרי הבערה ועל האבנים הניחו את הקדרה או האלפס שבישלו בהם איור 23. האבנים היו מונחות במרחק של טפח לפחות מקיר החצר המשותפת. העובדה שאין הבדל בין רגלי הכירה לשפתה מוכיחה שדפנות הכירה ניצבו במאונך לקרקע, והיו ישרות פחות או יותר. גובה האבנים משני הצדדים לפחות שלושה טפחים 27 ס"מ, אך נראה שלעתים היה גבוה יותר כלים פ"ה מ"ג. בגלל גודלה של הכירה, ניתן היה לשפות עליה שתי קדרות. לכן, אם נשברה הכירה לאורכה, שוב אינה מקבלת טומאה, משום שחדלה להיחשב לכלי שלם; אבל אם נשברה לרחבה, שנשברה רק מחציתה, עדיין היא בגדר כלי שניתן להשתמש בו, והיא מקבלת טומאה כלים פ"ז מ"ג.

10 מקצת מן הראשונים, וכן ליברמן ובראנד, מתארים את הכירה כמתקן עגול. בראנד אף השווה אותה עם "מוקדה" הערבית. ואולם תיאורם של אלה אינו נראה, משום שאילו הייתה הכירה מתקן עגול, הרי שאם הייתה נשברת לאורכה, לא היה אפשר להניח עליו קדרה. זאת ועוד. אם הייתה הכירה עגולה, מה עניין אורך ורוחב הנזכר במשנה? אין זאת אלא שהכירה הייתה מלבנית. ועוד. "מוקדה" הערבית היא כלי בישול נייד, ואילו הכירה קבועה בקרקע, והדמיון היחיד ביניהן הוא צורת החימום, שתיהן מתקני בישול שגגם פתוח, אך צורתן החיצונית שונה.

11 בספרות חז"ל נזכרים מתקנים הקשורים לכירה, כגון: עטרת הכירה, חצר הכירה ועוד. מתקנים אלו נועדו להקל במידת מה על תפעולה. הכירה הייתה מחוברת לקרקע, אם כי נראה שהיו גם כירות מיטלטלות, אלא שמשנתנו אינה עוסקת בהן. על כן, מי שמכר בית "סתם", מכר גם את התנור והכיריים, אף על פי שעמדו בחצר, משום שהיו מחוברים לקרקע ונחשבו חלק של בית המגורים.