משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ט:ה׳

5 שתי המשניות האחרונות בפרקנו אינן עוסקות במילה בשבת אלא בהלכות מילה בכלל. משנה ה היא מעין נדבך נוסף להלכה שבמשנה ד, שעיקרה הוא שמילה שלא בשעתה אינה דוחה את השבת, ומשנתנו משלימה את ההלכות ואומרת שאם יש ספק אם יום השבת הוא היום השמיני למילה, יש לדחותה עד לאחר השבת. המשנה אף מניחה שמילה שלא בזמנה או מילת ספק אינה דוחה אפילו יום טוב, והיא מונה את האפשרויות של ספק לגבי שבת וצירוף יום טוב ושבת.

6 קטן נימול לשמונה, לתשעה, לעשרה, לאחד עשר, לשנים עשר – יש שהקטן נימול לשמונה ימים לאחר הלידה, שהוא היום שנקבע לפי צו התורה. אבל אם יש ספק אם הנימול בן שמונה ימים, ויום שמיני שלו חל בשבת, אין מלים אותו בשבת. וכן לעניין יום טוב ויום הכיפורים. אולם יש שהקטן נימול רק ביום התשיעי או ביום העשירי או בימים שהמשנה מפרטת. פתיחה מעין זו שכיחה במשנה: בראש ההלכה נמנים המספרים האפשריים, ולעתים מסתיימת ההלכה במילים: "לא פחות ולא יותר" או בנוסח דומה לזה. וכך שנינו במגילה: "מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר" וכו' פ"ה מ"ה. וכן בסוכה: "אין פוחתים מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה" פ"ה מ"ה.

7 לא פחות ולא יתר – אף זו תבנית שכיחה. כך בראש מגילה ובמשנת ערכין פ"ב מ"א-מ"ב. בערכין אף באה רשימת הלכות, ובהן אף ההלכה שבמשנתנו, המסתיימות בלשון דומה.

8 במשניות ובדפוסי התלמוד נוסף: "הא כיצד", אלא ששתי התיבות הללו אינן בכל עדי הנוסח העיקריים של המשנה והתלמוד הבבלי. וכבר העיר בעל "מלאכת שלמה": "וה"ר יהוסף ז"ל מחק מלת הא כיצד, וכתב: כך דרך המשנה בכל מקום, דלא גרסינן כיצד, כגון מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו, לא פחות ולא יותר. בכרכין המוקפין חומה, קורין בחמשה עשר וכו' עד כאן". עוד יש לומר שכשמזדמנת מילת כיצד בעדי נוסח קדומים, היא באה להגביל את ההלכה שנאמרה קודם לה, לדייק בה ולצמצמה, ולא לפרט אותה או לתת לה דוגמה.

9 כדרכו – אם ברור שנולד ביום או בלילה, הוא נימול לשמונה. נולד בין השמשות – שהוא ספק יום ספק לילה. נימול לתשיעה – מונים שמונה ימים מן הלילה הסמוך ללידתו, ומלים אותו ביום השמיני, שהוא ספק היום התשיעי. בין השמשות לערב שבת – אם נולד ביום שישי סמוך לשבת, יום שמיני שלו חל ביום שישי, אך מתוך ספק שנולד וכבר היא שבת, אין מלים אותו לא ביום שישי ולא ביום שבת, שאין ספק דוחה את השבת, ונמצא שמלים אותו רק ביום ראשון, וזהו נימול לעשרה.

10 יום טוב אחר שבת – אם נולד בערב שבת בין השמשות, אינו נימול ביום שישי ולא בשבת ואף לא ביום טוב שלאחר השבת, שמילה שלא בזמנה אינה דוחה את יום טוב. ואז נימול לאחד עשר.

11 שני ימים טובים שלראש השנה – החלים אחר השבת אסור למול בהם, ויש לעכב את המילה עד אחר השבת ושני ימי החג, ומשום כך נימול לשנים עשר – בימי המשנה חגגו בארץ ישראל שני ימי ראש השנה. מקורות תנאיים מימי דור יבנה ומימי דור אושה מעידים שנהגו בארץ ישראל שני ימים של ראש השנה. הרא"ש כותב שהוא הדין לשני ימים טובים בגלויות במועדים, "אלא שהמשנה נשנית בארץ ישראל", ובארץ שני ימי מועד חלים רק בראש השנה שאלות ותשובות הרא"ש, כלל כו, סימן ה.

12 אנו הנחנו שדברי המשנה בעניין שני ימים טובים של ראש השנה מכוונים לראש השנה שחל ביום ראשון ושני שלאחר השבת, כלשון המשנה בהלכה הקודמת: "יום טוב אחר השבת", משום שבימי המשנה, כשקידשו את החודש לפי הראייה, עשוי היה ראש השנה לחול ביום ראשון. הכלל לא אד"ו ראש, שמשמעו שיום ראשון של ראש השנה אינו יכול לחול ביום ראשון או ביום רביעי או ביום שישי, נתגבש רק בימי האמוראים.

13 קטן החולה אין מולין אותו עד שיבריא – מילת תינוק אינה נדחית רק מפני השבת והמועד, אלא אף מסיבת מחלה. בתלמוד הבבלי נמסר בשם שמואל, החכם שהתמחה ברפואה ואף עסק בה: "חלצתו חמה =עזב אותו החום; ירד חומו, נותנין לו כל ז' להברותו". כלומר, תינוק שחלה ועלה חומו, אין מלים אותו לאחר שירד חומו, אלא שבעה ימים לאחר ירידת החום, כדי לוודא שהבריא כליל. ובתלמוד הירושלמי נמסר משמו: "אחזתו חמה - ממתינין לו ל' יום" יז ע"ב. אולם תוספות הרא"ש מצטט את הירושלמי בלשון אחר: "וכן משמע בירושלמי דשבת, פרק אם לא הביא הוא פרקנו, דאמרינן: אחזתו חמה שעה אחת - ממתינין לו למול ז' ימים" תוספות הרא"ש ליבמות ע ע"א.

14 התוספתא מספרת שכשהיה רבי נתן במזיגת קפוטקיא העיר Mazaga בקפדוקיה, באה לפניו אישה שמתו ילדיה מחמת מילה, וביקשה להתייעץ עמו בעניין בנה שנולד לה. ראה ר' נתן שגם הוא אינו בריא והציע או הורה לדחות את מילתו. ובלשון רבי נתן: "ראיתיו שהוא =נו"א: בשרו ירוק... אמרתי להם: המתינו... ומלוהו וחיה. והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי".