משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ט:ג׳

3 מרחיצים את הקטן לפני המילה ולאחר המילה – מרחיצים הוא כמו רוחצים, וזו צורה רגילה בלשון חכמים. אף במים שהוחמו בשבת. ולא נאמר במשנה שמרחיצים במים שהוחמו בשבת, אולם דבר זה מובן מאליו, שהרי מותר לכל אדם לרחוץ בשבת במים קרים או במים שהוחמו מערב שבת, כמו ששנינו במפורש בתלמוד הבבלי בהמשך משנתנו: "איתמר נמי: כי אתא רבין, אמר רבי אבהו, ואמרי לה אמר רבי אבהו, אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה המחייב להרחיץ את התינוק ביום השלישי למילתו בין בחמין שהוחמו בשבת ובין בחמין מערב שבת, בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה, מפני שסכנה היא לו" קלד ע"ב. וכן פירשו את משנתנו הרמב"ם וראשונים אחרים.

4 בתלמוד הירושלמי פירשו: "אנן תנינן: מרחיצין את הקטן. תני דבית ר': מרחיצין את המילה". בית רבי שנו בברייתא: מרחיצין את המילה, ולא התירו לרחוץ במים חמים שהוחמו בשבת את כל גופו של הקטן, אלא את אבר המילה בלבד. בתלמוד הבבלי לא נזכרה הברייתא דבי רבי, אך נאמר כי בארץ ישראל התלבטו בפירוש המשנה או בניסוחה. וזה לשונו: "הוו בה במערבא: הרחצת כל גופו או הרחצת מילה? אמר להו ההוא מרבנן, ורבי יעקב שמיה: מסתברא הרחצת כל גופו" שם שם. ואף בתלמוד הירושלמי הוכיחו מכוח הסברה שיש לגרוס מרחיצין את הקטן, שהרי אף במכה סתם "תני שמואל: אין מונעין לא שמן ולא חמין מעל גבי מכה בשבת", והרחצת מילה ודאי שאינה פחותה מכל מכה שיש בה סכנה. אף לשון המשנה אינו מתאים אלא לנוסח "מרחיצין את הקטן", שהרי קשה לומר שמרחיצין את המילה לפני המילה ולאחר המילה, משום שנאמר בהמשך "ומזלפין עליו", בלשון זכר, היינו "מזלפין על הקטן". ואילו התוספתא שונה: "ומזלף עליה את החמין" פט"ו ה"ד, עליה ולא על הקטן, והיא כנראה מהלכת כשיטת הברייתא של תנא דבי רבי.

5 כבר אמרנו שהרחיצה במים חמים באה להרגיע את הגוף, אלא שמבחינה רפואית היא גוררת נזק מסוים, משום שרחיצת פצע במים חמים גורמת להתרחבות כלי הדם ולזרימה מחודשת של הדם מן הפצע. ייתכן שמשום כך הדגישו חכמים שרוחצים את הקטן רק מן היום השלישי למילה, אחרי שכבר נקרש הדם לחלוטין, וגם זה נכון רק לדעת מי שאומר שרוחצים את הקטן אחר היום השלישי ולא ביום השלישי. אך אם נפרש את דברי המשנה שכוונתם היא שרוחצין את הקטן כולו, ולא את המילה בלבד, הכול אתי שפיר. לעיל הזכרנו את הסברו של הלפרין, ובאותו מאמר הוא מוסיף שהרחצה באה למנוע פגם גנטי נדיר באוכלוסייה, אלא שגם הסברו זה הוא רק לפי הפירוש שמדובר ברחיצת אבר קטן, ולא רחיצת הקטן כולו. וכפי שהראינו שם, יש סיבה לפקפק בהסברו של הלפרין. מכל מקום, אם אמנם היו חז"ל מודעים להיבטים הרפואיים, הרי שיש עדיפות מכרעת להסבר שהמשנה מדברת ברחיצת הקטן כולו, ולא בטיפול רפואי במילה בלבד.

6 ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי – בתלמוד הבבלי נתנו שני פירושים למעשה זה. רב יהודה ורבה בר אביה אומרים: "כיצד תני. מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה. כיצד? מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי" קלד ע"ב. לשון אחר: מזלפין הוא המענה לשאלה כיצד מרחיצין את הקטן. רבא חולק עליהם, שהרי שנינו מרחיצין, ומרחיצין אין פירושו אלא שרוחצים ממש, ומשום כך פירש את המשנה כמשנה חסרה, חסורי מחסרא, ו"הכי קתני: מרחצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ביום הראשון כדרכו/ וביום השלישי שחל להיות בשבת’ מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי". על הבחנה זו, בין היום הראשון ליום השלישי, חולק רבי אליעזר בן עזריה, כשנוי בהמשך משנתנו. הסוגיה אף מביאה ברייתא הסודרת את ההלכה בדרך שפירש רבא את המשנה, אלא שאין הדברים אמורים במשנה. אלבק הציע שני פירושים למשנה: התנא מתיר לרחוץ, ואם הוא רוצה לזלף, יזלף בשינוי, ביד אבל לא בכלי; נהגו לזלף אחר הרחצה, והזילוף נעשה ביד. והוא מביא סיוע לדבריו מן הברייתא: "הרוחץ במי טבריה, לא יזלפו עליו אחרים, אבל מזלף על ידי עצמו". אולם אין בברייתא זו משום עדות לנוהג לזלף מים אחר הרחצה, והיא אומרת רק שמי שהולך לרחוץ בחמי טבריה, היינו בבית מרחץ בסגנון הרומי, לא יזלפו עליו אחרים מים, אלא יזלף הוא על עצמו, ואין מכאן הוכחה שנהגו לזלף מים אחר הרחצה בבית. במשנה שלפנינו נאמר שאין מזלפין בכלי, אך בברייתא שבבבלי, שהבאנו לעיל, נאמר: "וכשהן מזלפין, אין מזלפין לא בכוס, ולא בקערה, ולא בכלי, אלא ביד".

7 בדרך כלל אין אנו נוהגים להעיר על פירושי גאונים וראשונים וחידושי הלכותיהם שאינם לפי פשט המשנה, אבל בנידון דידן, ראוי לתת את הדעת לפירושו החריג של הגאון פרקוי בן בבוי בן המאה השמינית לערך. אחד מן החילופים המפורסמים בין בני ארץ ישראל לבין בני בבל בתקופת הגאונים הוא בעניין המילה: בני בבל ערכו את המילה על המים, כלומר טמנו את הערלה החתוכה במים, ובני ארץ ישראל טמנו אותה בעפר. הגאון הקדיש פולמוס ארוך לחילופי מנהגים מעין אלו, והצדיק בתוקף רב את מנהג בבל. עניין הטמנת הערלה אינו בבחינת הלכה, אך החכם דן בו בלהט כאילו היה זה אחד מעיקרי ההלכה. את הנוהג הארץ ישראלי הוא מגנה בלשון חריפה. וזה לשונו: "ומשליכין דם בריתן על עפר, ומבזין דם ברית שכרת הקב"ה עם אבינו אברהם". במשפט זה, המתקפה העניינית מפנה את מקומה לטיעון מסוג אחר, כי אינו דומה ויכוח הלכתי, ואפילו טענה בדבר מנהג משובש, להאשמה בביזיון המצוות. זו האשמת היריב בחטא שהוא מן החמורים ביותר. אין כאן עוד מחלוקת הלכתית רגילה, אלא טענה על ביזוי מצווה’ כשאפילו אינו מנסה להסביר מדוע טמינת המילה בעפר יש ביזיון רב יותר מן המילה על המים.

8 בהמשך דבריו הוא שב ודן בעניין זה ומרחיב את הפולמוס. כאן הוא כורך את שאלת הטמנת הערלה בשאלת רחיצת מקום המילה והנימול עצמו במים, ומביא את משנתנו להוכחת טיעונו. ואולם דברי משנתנו, "מרחיצין את הקטן", אינם אמורים אלא בהיתר לרחוץ את המילה בשבת במים חמים, ואין לה עניין לחובת הרחיצה, ואף אם נאמר שהיא דנה בחובת הרחיצה, אין לזה קשר להטמנת המילה בעפר או במים. הטיעון מוצג בידי הגאון כאילו הוא טיעון הלכתי, אך מדובר למעשה בטיעון ספרותי ריטורי בלבד, שאינו מבוסס על פשט המשנה, אלא הוא מעין דרשת המשך לה.

9 ר' לעזר בן עזריה אומר: מרחיצים את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת – מפני שהיום השלישי הוא יום סכנה לנימול, כדברי רבי יוחנן בתלמוד הבבלי: "ואמרי לה: אמר רבי אבהו, אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו בערב שבת, בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה, מפני שסכנה היא לו" קלד ע"ב. רבים מן הראשונים סבורים שהתיר רבי אלעזר בן עזריה לרחוץ ביום השלישי, וכל שכן ביום השני, אלא שאין לדברים הללו סיוע לא מן המשנה ולא מן התלמוד. אף רבא, שהבאנו את דבריו לעיל, מזכיר את היום הראשון ואת היום השלישי, אך אפילו אינו רומז ליום השני.

10 שנאמר: ויהי ביום השלישי בהיותם כֹּאבים – פסוק זה בראשית לד כה מעיד שביום השלישי למילתם של אנשי שכם הם היו כואבים. הראיה מן הפסוק חסרה בדפוס נאפולי, אבל באה בשאר עדי הנוסח. בברייתא שהובאה בתלמוד הבבלי לסייע לרבא, נאמרו הדברים בשם רבי אלעזר בן עזריה כזכר לדבר, אך לא כראיה לדבר. למעלה הובא קובץ הלכות שהמכנה המשותף להן הוא הדרשה: "אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר" פ"ח מ"ז - פ"ט מ"ד. אחת מן ההלכות שהובאו בו היא ההלכה בעניין רחיצה ביום השלישי, אלא שהובאה שם בסתם, ולא יוחסה לרבי אלעזר בן עזריה. מבחינת דרך המדרש, הלימוד קרוב להיות יותר זכר לדבר מראיה מן הכתוב, ואפילו בדרך הדרש.

11 ספק ואנדרוגינס אין מחללין עליו את השבת – אין מלים אותם בשבת, מפני שמותר לחלל את השבת ולמול רק תינוק שמילתו ודאית ביום השמיני. רש"י, ובעקבותיו רבים אחרים, אומר שהכינוי ספק מציין תינוק שלא ברור אם נולד בחודש השמיני להיריון או בחודש התשיעי. כידוע, הלכה שנויה בברייתות ובתלמודים שמי שנולד בחודש השמיני להיריון אמו אין לו חזקת חיים. לכן, ולד שיש ספק אם נולד בחודש השביעי או בחודש השמיני, אין מלים אותו בשבת. משום כך גם אין מלים בשבת את מי שהוא בגדר ספק נולד בשמיני ספק נולד בתשיעי.

12 אמנם התוספתא ואף התלמוד הבבלי דנים בהלכות אלו בזיקה למשנתנו וכהמשך לה, אך אין הכרח לומר שזה הוא פשוטה של משנה, ואף לא שהם פירשו כך את משנתנו. משנתנו, כמשניות הבאות אחריה, אינה דנה אלא בספק נולד התינוק בשבת. ספק נולד לפני השבת, ספק נולד לאחר יציאת השבת, ולכן ספק אם יש למולו בשבת או ביום שישי או ביום ראשון. אדרבה, ניתן להוכיח שסוגיית הבבלי הניחה שהספק שהמשנה מדברת עליו אינו בשאלת החודש להיריון שנולד בו הוולד אלא בשאלת יום הלידה. בבבלי באה ברייתא האומרת: "תנו רבנן: 'ערלתו' ויקרא יב ג - ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא ספק דוחה את השבת... אמר מר: ולא ספק דוחה את השבת, לאתויי מאי? לאתויי הא דתנו רבנן: בן ז' חודשים מחללין עליו את השבת, ובן ח' אין מחללין עליו את השבת. ספק בן ז' ספק בן ח', אין מחללין עליו את השבת" קלד ע"ב ואילך. הסוגיה שמבקשת ללמדנו שספק בן ז' ספק בן ח' חודשים אין מחללין עליו את השבת אינה מביאה את משנתנו אלא את הברייתא, כי במשנתנו הספק הוא בשאלת יום הלידה.

13 אנדרוגינוס היא מילה שנשאלה מן היוונית, ומשמעה 'זכר-נקבה', כלומר מי שיש בו סימני זכרות ונקבות כאחד. מעמדו של זה נידון הרבה בהלכה שבמשנה ובספרות התלמודית כולה, והברייתא שבתוספתא מגדירה אותו בלשון זו: "אנדרוגינוס - יש בו דרכים שוה לאנשים, ויש בו דרכים שוה לנשים, ויש בו דרכים שוה לאנשים ולנשים, ויש בו שאינו שוה לא לאנשים ולא לנשים" תוס', ביכורים פ"ב ה"ג, והיא מפרטת בהמשך את כל ה'דרכים' שדיברה עליהן. עניין המילה בחול או בשבת אינו נזכר בברייתא, אך הוא שנוי בספרא: " 'ערלתו' ויקרא יב ג – ערלתו ודאי דוחה את השבת, ואין אנדרוגינוס דוחה את השבת".

14 רבי יהודה מתיר באנדרוגינס – לחלל עליו את השבת ולמול אותו. דברי רבי יהודה שנויים אף הם בספרא אחר דברי תנא קמא: "רבי יהודה אומר: אנדרוגינוס דוחה עליו את השבת, וחייבים עליו כרת", אם לא מל אותו. בשני התלמודים מדגישים שלא בכל ה'דרכים' רואה רבי יהודה באנדרוגינוס זכר, והם מביאים הלכות שבהן גם רבי יהודה אינו רואה באנדרוגינוס זכר, כגון חיוב בקרבן ראייה בעלייה לרגל או בערכין. רק בחיוב מילה, הוא רואה באנדרוגינוס זכר, שנאמר: " 'ערל' - אפילו מקצתו ערל" ירו' יז ע"ב; או מפני שנאמר: "המול לכם כל זכר" בראשית יז י; בבלי קלז ע"א.