משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ח:ג׳

3 אין מילדין את הבהמה ביום טוב – אסור ליילד את הבהמה ביום טוב, וכל שכן בשבת. ואף שהמשנה עוסקת בהלכות שבת, היא מנסחת את ההלכה כמכוונת ליום טוב: "אין מילדים... ביום טוב", כדי להדגיש שאסור ליילד בהמה בשבת, אבל "מילדין את האשה בשבת". וראוי להעיר שגם בברית דמשק באה הלכה זו בסמוך לאיסור לשאת את היונק כבמשנתנו לעיל, מ"ב, אף על פי שבמשנתנו אין מדובר בנשיאת יונק, אלא בהלכה קרובה, ואף הלשון שם קרובה ללשון משנתנו: "אל יילד איש בהמה ביום השבת". דוגמה זו מצטרפת לרמזים על זיקתן של הלכות כת מדבר יהודה לספרות חז"ל. ועל כך שהיה דפוס ספרותי מקובל ל'הלכות שבת'.

4 אבל מסעדים – אבל מותר לסייע לבהמה ללדת ביום טוב, כמו ששנינו בתוספתא ובתלמודים: "כיצד מסייעין את הבהמה ביום טוב? נופחין בחוטמו, ונותנין דד לתוך פיו, ואוחז בולד שלא יפול". בבבלי נאמרה הלכה זו בסתם, ולא נזכרו בה לא שבת ולא יום טוב, אבל בתוספתא ובירושלמי נאמר במפורש שמדובר ביום טוב, וכן פירש רבנו חננאל: "וקיימא לן דמסעדין ומרחמין. דתנינן: ביום טוב, אבל לא בשבת" קכח ע"ב, וכך כתבו הראב"ן ואחרים. ברם, המאירי פירש שמותר לסייע לבהמה בשבת, וכל שכן ביום טוב.

5 בתוספתא ובבבלי נאמר כבמשנתנו: "נופחין בחוטמו", ובירושלמי: "מביא יין ונופח לתוך חוטמו". נראה שנהגו לעשות כן גם לתינוק כדי לסייע לאשה בלידתה, כמתואר במדרש שמות: "פועה - שהיתה נופעת =נופחת יין בתינוק אחר אמה". ובהמשך התוספתא נאמר: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: מרחמין =גורמים לבהמה שתרחם על וולדה ותניקהו היינו בהמה טהורה ביום טוב", ונתפרש בירושלמי: "כיצד עושה? נותן גוש של מלח על רחמה, והיא רוצה להניק בנה" יו ע"ג; ובבבלי: "מביא בול של מלח, ומניח לה בתוך הרחם, כדי שתזכור צערה ותרחם עליו" קכח ע"ב. הירושלמי מדבר על בהמה סתם, ואילו התוספתא והבבלי מדברים על בהמה טהורה דווקא, והבבלי אף מנמק מדוע נזכרה רק בהמה טהורה.

6 מילדין את האשה בשבת – מותר לעשות בשבת כל דבר שהוא לצורך לידת האישה. וקורין לחכמה ממקום למקום – מותר להביא את החכמה, המיילדת, אף ממקום הנמצא מחוץ לתחום שבת. ובמשנת ראש השנה נאמר שמתחילה עדים שבאו להעיד מחוץ לתחום, לא היו רשאים לזוז ממקומם כל היום. ואף לא להתהלך בעיר, אך התקין רבן גמליאל הזקן "שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד, אלא אף החכמה הבאה לילד" פ"ב מ"ה. הביטוי המקראי ל'חכמה' הוא מילדת. הביטוי 'חכמות' מופיע לראשונה בפסוק בירמיהו "כה אמר ה' צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה" ירמיהו ט טז. בספרות הרומית האלה האחראית על מילדות ונבואה היא Carmenta קרמנטה. שמשמעו שיר משום שהחכמות 'רואות את הנולד' ואף נחשבו למומחיות בשירה, ושירת חיזוי.

7 ומחללין עליה את השבת – עושים כל דבר שהיולדת צריכה לו בשבת, אף אם הוא כרוך בחילול שבת, והבבלי מביא דוגמאות לכך: "דתנו רבנן: אם היתה צריכה לנר, חבירתה מדלקת לה את הנר. ואם היתה צריכה לשמן, חבירתה מביאה לה שמן ביד. ואם אינו ספק =מספיק ביד, מביאה בשערה. ואם אינו ספק בשערה, מביאה לה בכלי" קכח ע"ב. ובתלמוד הירושלמי: "שמואל אמר: עושין לה מדורה אפילו בתקופת תמוז" טז ע"ג. מסוגיית הבבלי עולה שמחללים את השבת ליולדת לא רק בגלל פיקוח נפש או ספק פיקוח נפש, אלא אף כדי שתתישב דעתה. ונעיר בדרך אגב שהדוגמאות להבאת שמן מלמדות על חיפוש דרכים למעט בחילול השבת אף כשהותר הדבר.

8 קושרים את הטיבור – את טבור הוולד, וחותכים אותו רק במוצאי שבת. רבי יוסה אומר: אף חותכים – בשבת. ושנינו בתוספתא: "רבי יוסה אומר: נוהגין היינו אף חותכין" פט"ו טז ה"ג. על משמעות המנהג בהלכה זו אנו למדים ממעשה מימי רבי המסופר בתלמוד הירושלמי. וזה לשונו: "כהדא. אמתיה דבר קפרא נפקא מיילדה בשבת. אתת ושאלת לרבי. אמר לה: אזלון ושאלון לחייתא. אמרה ליה: ליכא חייא. אמר לה: זילי עיבידי כמנהגיך. אמרה ליה: ליכא מנהג. אמר לה: איזלי חתיך כרבי יוסי" ירו', פי"ח ה"ג, יו ע"ג. כלומר: כמעשה הזה. שפחתו של בר קפרא עמדה ללדת בשבת. באה ושאלה את רבי. אמר לה: לכו ושאלו מיילדת. אמרה לו: אין מיילדת. אמר לה: לכי עשי כמנהגך. אמרה לו: אין מנהג. אמר לה: לכי וחתכי כרבי יוסי. ונאמר בהמשך התוספתא: "טומנין בשבת את השלייא כדי שלא יוצן הולד, כגון בספלי של שמן ובכסות ובקופה של תבן". ונתפרטו הדברים בתלמוד הבבלי, ונאמרו גם בירושלמי בסוף הפרק בלשון קצרה: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: בנות מלכים טומנות בספלים של שמן. בנות עשירים בספוגים של צמר. בנות עניין במוכין" בבלי, קכט ע"ב.

9 כל צורכי מילה עושין בשבת – בעדי נוסח רבים: "וכל". אם אנו מקיימים את הנוסח "צורכי מילה", יש להעדיף את "כל" הבא בכמה מעדי הנוסח, ואין זה אלא מעין פתיחה לפי"ט, הדן בצורכי המילה הנעשים בשבת, כמו שציין המאירי: "וכל צרכי מילה נעשים בשבת על דרך שיתבאר בפרק הבא", ומעין זה גם מפרשים אחרים. ואולם שני התלמודים העדיפו את הנוסח "צורכי חיה", וראו בו מעין סיכום להלכות יולדת בשבת שנפרטו קודם לכן במשנה. וזה לשון הירושלמי: "כיני מתניתא =כך היא המשנה: וכל צורכי חייה נעשין בשבת" יו ע"ג. ובבבלי נמסר בסוף פרקנו בשם רב: "כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת... מכאן שמיילדים את הולד... מכאן שחותכין הטיבור בשבת... מכאן שרוחצין הולד... מכאן שמולחין הולד בשבת... מכאן שמלפפין הולד בשבת" קכט ע"ב. נראה שאין מימרה זו של רב אלא פירוט לכלל שעמד לפניו במשנה: "וכל צורכי מילה עושין בשבת". זאת ועוד. המשנה הראשונה בפרק הבא עוסקת בהכנות שלפני המילה והמשנה השנייה פותחת בהיגד: "עושין כל צורכי מילה בשבת", ומה טעם לחזור על דבר שכבר נאמר?. מאידך גיסא, הלשון בראש הפרק הבא ניתן להתפרש יפה רק אם אנו גורסים במשנתנו "כל צורכי מילה".

10 מן הראוי להעיר ששאלת הגירסה 'כל' או 'וכל' אינה זהה לפרשה הפרשנית. מצינו הרבה פרקים ועניינים המתחילים בוו החיבור, ולעתים אותו זו באה להדגשה בלבד.