משנת ארץ ישראל על משנה אהלות ח׳:ד׳

4 אילו חוצצין ולא מביאין מסכת פרוסה – "מסכת" היא מתקן האריגה במצב שבו הכינו את תבנית השתי, לפני אריגת חוטי הערב. לאחר אריגתם הרי זה סדין שמביא וחוצץ אם עשוי כאוהל, כמו ששנינו במשניות הקודמות. ה"מסכת" היא איפוא מעשה רשת, ולמעשה רק חוטי אורך מתוחים. וחבלי המיטה – המיטה היא מסגרת עץ מלבנית שעליה פרשו מתחו חבלי שתי וערב. המשנה בנדרים קובעת: "הנודר מן המטה מותר בדרגש, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים דרגש בכלל מטה" פ"ז מ"ה. המיטה היא מיטת השינה או ההסבה, והדרגש הוא הדום קטן הנמצא לפניה. בציורים רומיים המתארים את המיטה מופיע לעתים קרובות דרגש לפני המיטה, ואכן צורתו של הדרגש הייתה כשל מיטה, אך קטנה יותר.

5 דיוני התלמודים מבהירים מה בין מיטה לדרגש. לאחר דיון בנקליטי המיטה המוטות שעליהם מושענת הכילה שעל המיטה וברגלי המיטה, התלמוד הירושלמי מסביר הבדל נוסף בין מיטה לדרגש: "...אי זו היא מיטה ואי זהו דרגש? אמר רבי ירמיה, כל שמסרגין על גופה זו היא המיטה, ושאין מסרגין על גופה זהו דרגש. והא תנינן 'מיטה ועריסה משישופם בעור הדג', ומסורג על גופה לאי זה דבר הוא שפה? אמר רבי לעזר, תיפתר באילין ערסייתא קיסרייתא דאית להון ניקבין". המיטה והדרגש הם אפוא מסגרת עץ מלבנית שעליה סרגו חבלים, ועליהם פרשו מצע. את החבלים קשרו מסביב למסגרת המיטה. על כך שואלת הגמרא ממשנת כלים פט"ז מ"א שממנה יוצא שגם את חבלי המיטה לא קשרו מבחוץ, שהרי אחרת לא היה טעם לשייף ולהחליק את מסגרת המיטה. ההסבר הסופי הוא שבמיטה קושרים את החבלים בחורים הנעשים במסגרת המיטה ואילו בדרגש קושרים את החבלים מבפנים, וכלפי חוץ המיטה יפה יותר. מסוגיה זו משתמע שהדרגש משמש כמיטה, ועשוי כמיטה, רק מהודר יותר. גם הבבלי נדרים נו ע"ב; מועד קטן כז ע"א; סנהדרין כ ע"א דן בשאלה זו. הוא מתחבט מהו דרגש ומציע הצעות שונות, ומסכם שהוא "ערסא דצלא", עריסה של עור. ערסא דצלא היא מיטה שסירוגיה מעור והם מחוברים למיטה במסמרים, או בקשירת לולאות המוכנות על מסגרת המיטה. כדברי הגאון: "וששאלתם מהו דרגש שפורש ערסא דצלא, אחרי שנאמר ערסא דגדא? היא מטה זו שנסרין קבועין עליה במסמרים. וערסא דצלא היה כמטה המפורשת במסכתא דכלים בטהרות שהיא מתפרקת יש לה שתי ארוכות ושתי רחבות ונקליטין וסירוג באמצעיתה. ופתרון 'צלא' הוא הבורסי ובלשון ארמי הוא וכן מטות של בורסקים שסירוגן מן העור המעובד וסירוגו מתוכו ולפיכך אין צריך לכפותו".

6 חבילי המיטה הם אפוא החבלים המסורגים. המשנה קובעת שמעשה רשת "מביא" ואינו "חוצץ".

7 והמשפלות – משפלה היא סל גדול להוצאת זבל, תבן, עפר וכיוצא באלו. במסכת שביעית מדובר על משפלות שנפחם לתך, כלומר חצי סאה פ"ג מ"ב; בבלי, חולין קה ע"ב. והסריגות שבחלונות – מעשה רשת המצוי בחלון.

8 בתוספתא שנינו: "רבי יוסי אומר חבילי המטה וסריגי חלונות חוצצין את הבית ואת העליה, עד שתעבר הטומאה לצד השני. היו נתונין על גבי המת באויר המאהיל, כנגד הנקב טמא, ושלא כנגד הנקב טהור. מפני שהטומאה יורדה באיזו דרך שנכנסה. רבי יהודה אומר אם אין יכולין לקבל מעזיבה הבינונית אין חוצצין. היו נתונין בתוך הבית הרי אלו חוצצין, שאני רואה את הקורות כאלו הן יורדות וסותמות" פ"ט ה"ד, עמ' 606. לכאורה רבי יוסי מסכים להלכה שבמשנה ורק מגביל אותה ומוסיף שהחבלים עצמם חוצצים, אך לא כל הגג המרושת חוצץ, ומה שכנגד הנקב טמא, וכנגד החבל טהור. באופן מעשי קשה לכוון את הדברים, והם ברמה העקרונית בלבד. באופן מעשי הרשת אינה חוצצת, לדעת רבי יוסי גם סריגי חלונות חוצצים, אלא שהמשנה מתכוונת ש"סריגי חלונות" הם כל המתקן ורבי יוסי קורא כן רק למוטות עצמם. רבי יהודה מוסיף תנאי שהרשת צריכה להיות חזקה מספיק, כמו במשנה הקודמת. יתרה מזו, רבי יוסי אינו אומר שהרשת מביאה טומאה כלומר מהווה אוהל, וכל שהוא אומר הוא שאינה חוצצת אלא תחת החוט. לא ברור האם הוא חולק בכך על משנתנו או מסכים עמה. אנו נחזור לדון בנושא דומה להלן פ"י מ"א ואילך, ושם נראה שחור בארובה איננו מצטרף לתקרת הבית להיות אוהל, לכל דבר. מבחינה משפטית טהורה זו גישה אחרת, ונרחיב בה שם.

9 לעיל פ"ו מ"א שנינו שהנרבד נרווד, נדבך מהווה אוהל לטמא אבל לא לטהר, והסקנו שהנרווד הוא אלונקה לנשיאת המת והיא מעשה רשת. המשנה פסקה כן מכיוון שהנרווד עומד על אדם, אבל התוספתא הסיקה שהנרווד עצמו איננו אוהל, אבל אם המוטות הם עבים הוא אוהל. אנו הצענו שהוא אינו אוהל משום שהוא מעשה רשת. אפשר אפוא שהתוספתא חולקת על משנתנו, אם כי גם ייתכן שאין נרווד דומה לסתם מיטה, אולי משום שהרשת מרווחת יותר. אשר למשנה שם: ברור שהנרווד מטמא ואיננו מטהר, משום שעומד על אדם או כלים, אבל אם עומד על אבנים הוא מטהר ומטמא. אם אכן הנרווד הוא מעשה רשת הרי שהמשנה שם חולקת על משנתנו בשני סעיפים. ראשית היא קובעת שהוא איננו חוצץ, ולדעת משנתנו הוא חוצץ; יתר על כן, היא קובעת שאם הוא עומד על אבנים הוא גם מביא טומאה וגם חוצץ, ובמשנתנו אין הוא מביא טומאה. במדרש ספרי זוטא שכבר צוטט לעיל שנינו: "ריבה נפה, וכברה, ונפש המסכת, והפולחן פוחלץ, והפלצור, ומיתוחי מטה, והמשפלות, שהן חוצצין בפני הטומאה. יכול שאני מרבה בזמן שהן מביאין? ת"ל 'זאת'. שאמר תורת" ספרי זוטא, יט יד, עמ' 310. לדעת המדרש מעשי רשת חוצצים, כמו משנתנו, ברם לא ברור האם הם מביאים טומאה, ומשמע שעמדה זו נשללת ואזי המדרש כמשנתנו. ברם הסבר זה אינו הכרחי, ואפשר שהריבוי הוא שהם מביאים טומאה, כמו המשנה לעיל והתוספתא שם פ"ו מ"א.

10 דין סריגי מתכת, שהם מעשי רשת, נדון בסדרת מקורות. המדובר ברשת על פי תנור המשמשת להנחת חפצים, או ברשת על פי חלון שהיא חלק נייד בבניין. התוספתא מסבירה: "רפפות אלו הן סריגות אלו של אוצרות אלו של איקלטאות" פי"ד ה"ג, עמ' 611. אם כן רפפות הן כמו סריגות, אבל המינוח "רפפות" משמש לתיאור חלון של מחסן אוצר ו"סריגות" לתיאור חלון במבנה ברמה גבוהה יותר.