משנת ארץ ישראל על משנה אהלות ה׳:ו׳

6 כיצד – זו משנת "כיצד" רגילה, משנה הבאה להסביר כלל קדום על ידי מקרים פרטיים. הבור – בדרך כלל היה הבור בחצר או ברשות הרבים, אך לעתים רחוקות נזכר בור באמצע החדר כמו במשנתנו. והחדות – החדות נזכר גם במשנת ראש השנה פ"ג מ"ז, ושם יש חילופי נוסח רבים. החדות, או הדות, נזכר במקורות רבים. הבבלי פירש שבור הוא כמו דות והסתייע מברייתא: "דתניא, אחד הבור ואחד הדות בקרקע, אלא שהבור בחפירה והדות בבנין" בבא בתרא סד ע"א. כלומר שניהם מונחים לשטח חפור, אלא שהבור חצוב והדות בנוי. ממקורות ארץ ישראל משמע שהדות לא שימש כלל לאיגום מים. הוא מופיע יחד עם חורי הבית העליונים כמקום שיש לבדוק בו חמץ: "חורי הבית העליונים והתחתונים, היציע והדות וגג הבית..." תוס', פסחים פ"א ה"ג. אם כן, הדות או החדות שייך למערכת הכוכים שבבית, אך לא שימש לאיגום אלא לאכסון אוכל, וצריך לבדקו לפני פסח שמא יש בו חמץ. הדות מופיע כמקום שמניחים בו חבית: "אומר אדן לחבירו הלויני חבית של יין עד... שאפתח את הדות. היתה לו חבית בתוך הדות ונפתחה הדות ונפלה ונשברה..." תוס', בבא מציעא פ"ו ה"י. אם כן הדות הוא כוך בקיר, מעין ארון קיר. פעולה רגילה של שכיר היא "עולה לעלייה ויורד לדות" תוס', תרומות פ"י ה"ט, ומכאן שלעתים הדות בקיר, ולעתים זהו מעין מרתף קטן. הרמב"ם פירש שהדות הוא "מקום גבוה על ארץ מוקף כתלים", ונראה שהיה ער לכלל המקורות וניסה בדרך זו ליישב ביניהם. בתוספתא טהרות פ"ח ה"א, עמ' 668 נזכרים "הרוין" ככוך עליון בבית, וייתכן שזה שיבוש של חרוין-חדוין-חדות, ואז מקור זה מצטרף לראיות שהחדות הוא כוך עליון בבית. דות תחתון נמצא ברבות מחפירות הארץ כגון בחורבת בירה, בבית הביזנטי בירושלים ובעוד מקומות רבים,. שבבית – בתוך החדר, וכפישה נתונה עליו טהור – הכפישה היא כלי חרס, פתוח ועמוק, מעין הקדרה של ימינו או קערה. הכפישה סותמת את פי הבור. בחדר מוטל מת אבל הטומאה אינה חודרת לבור או לדות משום שהם סתומים ויוצרים אוהל לעצמם. זהו אוהל המציל ב"כיסוי". איור 23-24

7 איור 23א. דות, נישה בקיר או בקרקעית החדר. דות קרקעי בציפורי. צילמה ד' ספראי.

8 איור 23ב. דות קרקעי בחורבת בירה, כוסה באבן רחיים בשימוש משני. דר וספראי, חורבת בירה.

9 איור 24א. דות בבית הביזנטי בחפירות הר הבית בירושלים. צילמה ע' ספראי כץ.

10 איור 24ב. דות בקיר בגמלה. צילמה ד' ספראי.

11 היתה באר – הבור והבאר מתחלפים במקורותינו ללא הבחנה ביניהם, ונראה שבשניהם הכוונה לאותו מתקן, חלקה – שהחפירה מתחילה מפני הקרקע, בניגוד לבור רגיל שיש לו "חוליה", כלומר מבנה של פתח מעל פני הקרקע, איור 25 או כוורת פתוחה – ב-מ, מל ובדפוס: "פחותה". כוורת היא שם של כלי שלא שימש דווקא לאכסון דבורים אבל גם כוורות הדבורים היו עשויות בצורה זו. הכוורת היא כלי מרובע הנפתח כלפי מעלה, והיא פתוחה ומוכנסת לתוך הבור כך שמהווה מכסה לו. המשנה מדברת על בור, באר וחדות; בור ובאר חד הם, והחדות איננו בקרקעית הרצפה, ולכן אין זה רֵאלי לדון בכוורת הסותמת אותו. וכפישה נתונה עליה – האות י' נתונה מעל השורה. הכפישה היא כאמור מעין קדרה של ימינו, כלי עמוק הנכנס לתוך הבור או הכוורת וסותם את פתחם. טמא – אין זה כיסוי משום של"כיסוי" תקני נדרשות שתי דפנות ומכסה, וכאן יש רק מכסה. אם היה או: היתה נסר חלקה – לוח עץ חלק ללא דפנות מכסה את הבור החלק, או וסרידה – סרידה היא מכסה רשת ממתכת. היא נזכרת בעיקר ככלי הנמצא על פי התנור. נראה, אפוא, שהיא רשת שעל פי התנור שעליה מניחים את הכלים לחימום ואפייה. שאין לה גפיים – דפנות, איור 26 טהור – יוסבר להלן, שאין הכלים מצילים עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות – כדי שכלי יהיה כיסוי צריך דפנות ומכסה. נסר חלק וסרידה אינם כלים ואינם מקבלים טומאה כפשוטי כלי עץ: "פשוטי כלי עץ טהורין וגולמיהן טמאין; פשוטי כלי מתכות טמאין וגולמיהן טהורין. נמצאתה אומר, טהור בכלי עץ טמא בכלי מתכות, טהור בכלי מתכות טמא בכלי עץ" תוס', חולין פ"א הכ"א, עמ' 501.

12 השרידה שבה מדובר היא כאמור רשת, ולכאורה פשוטי כלי מתכת מקבלים טומאה, אך המקורות מציגים אותה כחפץ שהוא "חוצץ ואינו מביא" להלן פ"ח מ"ד. שם המדובר באוהל העשוי מהרשת שבחלון, וההבדל בין משנתנו למשנה להלן הוא שכאן נדרש שלכלי המצטרף לאוהל תהיינה דפנות.

13 איור 25א. חוליית הבור. החוליה נועדה לשמש אמצעי בטיחות ומניעת כניסה של לכלוך לבור. צילם א' איטלי בסוסיה.

14 איור 25ב. חוליית בור עם התקן לנעילה ו/או לשאיבת מים. בחוליה זו אף נחצבה שוקת. צילם א' איטלי בסוסיה.

15 איור 26א. סרידה – רשת על פי התנור. סרידה עם רגליים אגפים על תנור באוגוסטה ראוריקה, שוויצריה. צילמה ד' ספראי.

16 איור 26ב. סרידה במוזאון האגורה באתונה. צילם י' פיקסלר.

17 דרישה זו אינה נזכרת ברשימה שבפרק ח. שם מדובר באוהל עצמאי העשוי מרשת, ואילו אצלנו בכלי המצטרף אל קרקעית אוהל קיים או אל דפנותיו, ולפיכך נדרשות גם הדפנות כדי שההצטרפות תהיה משמעותית.

18 אם כן כלים מצילים בשתי דפנות וגג, ואלו שאינם כלים מצילים אם הם ברצף אחד עם האוהל הקרקע, הדופן או הגג. כרגיל אין הסבר מדוע באה דרישה זו של דפנות; כאמור דרישה זו אינה מקובלת על רבי עקיבא לעיל פ"ה מ"ב ואינה נזכרת להלן בפרק ח הדן בסוגי אוהלים, ואולי גם רבי עקיבא מקבל דרישה זו, אלא שהמשנה שם לא הזכירה זאת מתוך שהתנסחה באופן כללי. על כל פנים, עמדתו של רבי עקיבא מקלה יותר, אך חשיבותה בכך שהיא גם פשוטה יותר, וחד-משמעית. כפי שהערנו, בהלכה המאוחרת ניכרת מגמה של ויתור על אבחנות משנה לטובת פישוט ההלכה, ואולי מגמה זו ניכרת כבר בהבדל שבין בית שמאי ובית הלל מחד גיסא דרישה לדפנות – משנתנו ולעיל מ"ב ומ"ג לבין רבי עקיבא שם שם.

19 לא נאמר מה הדין אם הטומאה נמצאת בדות הסגור. שאלות מעין אלו נידונות בפרק ו מ"ה ומ"ז, והיעדר הדיון על כך במשנתנו נובע מהיעדר שפה הלכתית אחידה, תופעה שעמדנו עליה במבוא.

20 כמה תהא הדפן טפח היה לה חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן אינה דופן עד שיהא לה טפח ממקום אחר – נראה שדי בדופן אחת שגובהה טפח; המכסה יכול להיות אלכסוני, ובלבד שהדופן תהיה בגובה הנדרש. טפח הוא כמובן מידה קבועה בדיני טהרה, ובהלכה בכלל.

21 בתוספתא יש גם דעה חולקת: "1. רבי יהודה אומר משם רבי יהשע, כשם שהכלים מצילין עם אוהלין שיש להן דפנות, כך מצילין עם אוהלין שאין להן דפנות. 2. ואחד כלי עץ, ואחד כלי חרס טהורין. 3. במה דברים אמורים, בכלי שיש בו טפח על טפח, אבל בכלי שאין בו טפח על טפח אינו מציל. 4. במה דברים אמורים, בזמן שהוא אפוץ מבחוץ מצד אחד, ומבפנים משני צדדים. אבל אם היה אפוץ כחצי טפח מכאן וכחצי טפח מכאן, הרי זה אינו מציל" פ"ו ה"א, עמ' 603. המשפט הראשון מייצג את הדעה החולקת. לעיל במשנה ג ראינו שאכן בית הלל חולקים וטוענים שגם כלי ללא דפנות מציל, וזו שיטת רבי יהושע כאן. דרישה נוספת היא שהכלי יהיה כלי של ממש טפח על טפח - 3 ושיהיה צמוד לקרקע או לדופן האוהל אפוץ=צמוד. בתנאים אלו לא נרחיב, וכן לא בתנאים ובמקרים נוספים הנזכרים בתוספתא שם.

22 נושא זה של סתימת הארובה חוזר להלן פ"ז מ"ב, ושם המחלוקת היא על יריעה שסותמת את הארובה. רבי יוסי שם אומר שהיריעה מצילה ואינו מצריך דפנות, ורבי שמעון אומר שאינו מציל אלא אם יהיה נטוי כאוהל.

23 הבור והחדות שבמשנה ו אינם קשורים לארובה, אבל המקרים הבאים כפישה על גביו עשויים להיות קשורים לארובה. אם משנה ה מדברת על כיסוי ארובה אזי עורך המשנה ליקט את רוב המשניות ממקור אחר שעסק ברצף בדיני ארובה, החל ממשנה ב ועד סוף משנה ו, והדיון בלגין ובערֵבה שבמשנה ד נגרר משום שביחידת האם העוסקת בארובה הם היו חלק מהרצף. הלגין והערֵבה נכללו ביחידת הארובה, משום שגם שם "חזרו בית הלל להודות כבית שמאי". לפנינו אפוא יחידת הארובה, כמו שבפרק ד הייתה יחידה שעסקה במגדל. אפשרות שנייה היא שהבור והחדות במשנה ה אינם עוסקים בארובה, ואזי לפנינו יחידה העוסקת בכלים המשמשים כאוהל, מתחילה בארובה מ"ב-מ"ג, ממשיכה בכלים אחרים ומסיימת בארובה מ"ה – דין כפישה.