משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י״ג:ו׳

6 אלו שאינן ממעיטין – רשימה זו היא הפכה של המשנה הקודמת. אין העצם ממעט על ידי עצמות ולא בשר על ידי בשר – כל אלו אמנם אינם מקבלים טומאה, אבל מצטרפים לטומאה שבחדר. במספר עדי נוסח משניים נוסף "ולא כזית מן המת". ההלכה עצמה נכונה, אבל היא בבחינת פשיטא. ולא כזית מן הנבילה ולא כעדשה מן השרץ ולא כביצה אכלין – שכל אלו מקבלים טומאה. כאמור, משפט זה מנוגד לתוספתא שאוכלים ומשקים ממעטים. בדפוסים וברוב עדי הנוסח נוסף "ולא תבואה שבחלונות", וחסר בעדים אחרים. משפט זה סותר את המשפט שבמשנה הקודמת. אמנם שערי פירושים לא ננעלו כאן במעט תבואה וכאן בהרבה, כאן בתבואה מחוברת לקרקע וכאן בתבואה מנותקת וכו', אבל אין זו דרכה של משנה לתת אותו פריט בשתי רשימות מנוגדות. אבל אפשר שהכוונה לא לתבואה בחלונות שאין בה ממש, כלומר שכמותה קטנה מכדי לקבל טומאה. הווה אומר, המשפט "אין בה ממש" חל על שני הפריטים הללו. מבחינת טיב עדי הנוסח יש עדיפות לגרסת כתב יד קופמן, והיא נתמכת על ידי כתבי יד טובים. ולא ככאי שאין בה ממש – כאן הנימוק הוא לא משום טומאה אלא משום שאיננו ממשי; לעיל במשנה הקודמת הסברנו שכבאי הוא החומר הספוגי שבתוך הקנה. בתוספתא המקבילה שכבר ציטטנו הובאו הגליד, הכפור והשלג שהם נמסים ונעלמים. ולא נבלת העוף הטהור שחשב עליה – חשב למכרה וממילא היא מקבלת טומאה עשויה לקבל טומאה, או אולי כבר נטמאה. הרקע ההלכתי הוסבר לעיל. ולא נבלת עוף הטמא שחשב עליה והיכשירה – עוף טמא מקבל טומאה רק אם חשב למכרו לנכרי ואם הוכשר במים, כפי שהסברנו לעיל. זו ההלכה, אם כי טעמה עדיין עלום. ולא שיתי וערב המנוגעין – שתי וערב הם חוטי האריג, ואם הם מנוגעים, כלומר שנראה בהם נגע, הם טמאים. לכאורה מהמשנה אפשר להבין שאם אינם נגועים הם ממעטים, ואכן חוט אינו מקבל טומאה עד שיארוג בו בגד שמידתו שלושה על שלושה טפחים. חוט בודד אינו מקבל טומאת מת ואף לא טומאת מדרס, אם כי הוא נטמא במגע כלים פכ"ז מ"ח; תוס', כלים בבא מציעא פ"ב ה"ג, עמ' 580-579. כן אומרת התוספתא: "חומר בנגעים שהנגעים מטמאים בעצים, ובאבנים, ובעפר, ובשתי ובערב, מה שאינו כן בטומאת המת" נגעים פ"ה הי"ג, עמ' 624.

7 ולא נבילה – בדפוס וביתר עדי הנוסח: "לבינה". הגרסה "נבילה" היא חסרת משמעות, ונראית כטעות. מבית הפרס – בית הפרס הוא שדה שאבד בו קבר להלן פי"ז מ"א, או שדה שהיה בו קבר וחרשו את השדה. בית הפרס מטמא. דברי רבי מאיר – לדעת רבי מאיר מכיוון שבית הפרס מטמא גם הלבֵנה העשויה מעפרו נחשבת טמאה ואינה ממעטת, וחכמים אומרים לבינה – נמחק בקו ומתחתיו נכתב "הנבילה ממעטת", ממעט – כאמור מתחת נכתב "ממעטת". אמנם בית הפרס מטמא, אבל הלבנה עשויה מעפר והאדמה העצמה אינה מקבלת טומאה. ברגע שהאדמה יצאה מבית הפרס חדלה אפוא להיות טמאה. אנו נדון בשאלה זו של טומאת האדמה להלן פי"ז במסגרת הלכות בית הפרס. והטמא אינו ממעט – ביתר עדי הנוסח המשפט שלם: "מפני שעפרה טהור. זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט".

8 הסיכום ההלכתי שברוב עדי הנוסח מסכם את רוב ההלכות במשנה, להוציא את ההלכה על הבכאי הנובעת מכך ש"אין בו ממש". כך גם הבינה התוספתא שצירפה רשימה ארוכה של דברים שאין בהם ממש מלח, גליד, שלג וכו'.

9 בהמשך משנה ב' נאמר שהזיזין וכו'... שהן יכולים לקבל מעזיבה רכה ציטוט בעל פה שלי, אולי כדאי בפרק יד לצטט משנה זאת?