משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י״ג:ה׳

5 קשה למצוא היגיון משפטי בחלוקות השונות. אין גם אף מקור המציע משנה הגיונית של חלוקות מנומקות. בספרי זוטא יש מעין הנמקה משפטית לשיטת בית הלל: "אמר להן בית הלל לבית שמאי חור הדלת מהו? אמר להן בית שמאי בפותח טפח אמרו מאי שנה?? אמרו להן שזה עשוי לצורך, וזה אינו עשוי לצורך" יט טו, עמ' 311. ברשימה כמה חורים שאינם "לצורך", כגון הדלת הבלתי גמורה, חור בדלת וחור טבעי שחוררוהו נמלים וכו'. אבל דינם אינו זהה, וגם בהם נפלו מחלוקות בין המקורות השונים. נראה שההסבר העיקרי הוא חוסר ההסבר. ההלכות צמחו לא מתוך מערכת בדיקה לוגית אלא מסדרת תקדימים נקודתיים שכל אחד נדון במקומו. בתקדימים דנו תנאים ראשונים, ותנאים מדור אושא ניסו להפוך את סדרת התקדימים לכללים הגיוניים. חילופי המסורות הם על עצם עמדותיהם של אבות העולם. רק לרבי עקיבא התוספתא מייחסת ניסיון לבנות שיטה, "שלוש מידות", והמשניות המאוחרות פ"ג ופ"ז אצלנו ומשנת שבת מקבלות פתרון זה. עם זאת, הכרונולוגיה איננה מוכחת. היא מוצעת על סמך ניסיוננו במקרים אחרים, אך במקרה זה עודף המידע וחילופי המסורות אינו מאפשר להכריע מהן העמדות המקוריות של החכמים השונים, ומהן עמדות שתנאים מאוחרים רק ייחסו לה.

6 המשנה וזו שאחריה ממשיכות בדיני הוצאת טומאה דרך חלון, אבל במוקד עומדת השאלה מה ממעט את החלון. כלומר, אילו חפצים המצויים בחלון ממעטים את שטחו, ואם ימעטו אותו עד שיהא פחות מהשיעור הנדרש כאילו החלון סתום.

7 אלו ממעיטים את הטפח – המשנה מניחה ששיעורו של החלון הוא פותח טפח, זאת בניגוד לארבע המשניות הקודמות שבהן ניתנו שיעורים אחרים. בדוחק ניתן לתרץ שמשנתנו היא כבית הלל ובפתחים ששיעורם טפח כגון חלון לתשמיש, עם זאת סגנון המשנה קרוב יותר למשנת שבת פכ"ד מ"ו שציטטנו לעיל, והיא כדעה הכללית ששיעורו של כל פתח הוא כפותח טפח. משנתנו היא הסיבה לכך שהצענו, במשנה הקודמת, שההלכה המאוחרת היא זו שהאחידה את המידות השונות למידה אחידה של פותח טפח. פחות מכזית בשר ממעט – טומאה שנגרמה על ידי רובע עצמות – אם הטומאה נובעת מרובע עצמות לעיל פ"ב מ"א, ובחלון פחות מכזית בשר, הבשר ממעט את החלון. אבל אם הטומאה נגרמה על ידי בשר המת עצמו, הרי שחצי הזית מצטרף לטומאה, ודבר טמא אינו ממעט את החלון. משנתנו מהלכת בדעה שרק כזית בשר מטמא, ולעיל פ"ב מ"א הבאנו גם דעת מיעוט שהמת מטמא בכלשהו. פחות מעצם כשעורה – עצם מטמאת רק אם היא כשעורה, ופחות מכאן אינה מטמאת לעיל פ"ב מ"א, ושם דנו באפשרות שגם על כך יש מי שחולק. ממעט על ידי כזית בשר – שאין עצם מצטרפת לבשר המת לטמא יחדיו. משנתנו מסתמכת למעשה על כללים בעניין הצטרפות טומאות שונות. ההלכה הבסיסית שנויה במסכת מעילה: "הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה מפני שהם שני שמות. השרץ והנבלה, וכן הנבלה ובשר המת, אין מצטרפין זה עם זה לטמא, אפילו כקל שבשניהם. האוכל שנטמא באב הטומאה, ושנטמא בולד הטומאה, מצטרפין זה עם זה לטמא כקל שבשניהם" פ"ד מ"ד. אם כן, טומאות שונות אינן מצטרפות לשיעור אחד מפני שהן "שמות נפרדים". הלכה דומה שנינו לעיל פ"ג מ"א, ובתוספתא על משנת מעילה: "כל המתים מצטרפין זה עם זה לכזית. כחצי זית בשר, וכחצי זית נצל, מצטרפין זה עם זה. ושאר כל הטמאות שבמת אין מצטרפות זו עם זו, מפני שלא שוו בשעורין. כחצי זית בשר וכחצי זית חלב מצטרפין זה עם זה" פ"א ה"ל, עמ' 559. התוספתא למסכתנו על משנת פרק ג שציטטנו מתנסחת באופן דומה פ"ג הו, עמ' 600. עם זאת, המשנה לעיל פ"ג מ"א עוסקת בהצטרפות אחרת. ראשית, שם מדובר בשני חצאים זיתים המצטרפים לכזית אחד, ובכך נחלקו תנאים. יתר על כן, שם ההצטרפות היא של שתי דרכי העברת טומאה מגע ומשא או משא ואוהל, וכאן ההצטרפות היא של שני חפצים המטמאים אותה טומאה שני חצאי כזית בשר. במשנת מעילה מדובר בהצטרפות דומה של חומרים שונים חצי זית מת וחצי זית נבלה וכו', ואילו אצלנו לא נדונה שאלת ההצטרפות לכזית כלל, אלא שמה שמצטרף נחשב לטמא, ולכן אינו ממעט את החלון.

8 עיקרון הלכתי דומה, אך לא זהה, הוא שמה שמטמא אינו חוצץ פ"ה מ"ב; פי"א מ"ח ועוד, או אינו מעמיד את האוהל פ"ו מ"א ועוד.

9 פחות מכזית מן המת – במשפט זה מתחיל הכלל הראשוני של המשנה. עד עתה עסקנו בהלכה המורכבת יותר, האם דבר שאינו ראוי לקבל טומאה בגלל קוטנו ממעט את החלון, ואילו עתה נקבע הכלל הבסיסי: מה שאינו ראוי לקבל טומאה אינו ממעט. פחות מכזית מן הנבילה – כזית מן הנבלה מטמא, אם כי לא בטומאת אוהל. פחות מכעדשה מן השרץ – שרץ מטמא רק אם הוא כעדשה ויותר לעיל פ"א מ"ז. פחות מכביצה אכלין – אוכלים מטמאים רק אם הם כביצה ויותר. קבוצה זאת הכוללת נבלה, שקץ ואוכלין היא קבוצה החוזרת במקורות משנה, טהרות פ"ג מ"ד; שבת פ"י מ"ח ועוד. שיעור זה, שאוכלים מטמאים בכביצה, חוזר במקורות רבים. עם זאת נראה שזו מידתם של בית הלל, שכן לעתים יש החולקים על שיעור זה ומציעים "כזית". מידות אלו של כזית וכביצה מופיעות רבות כמידות המזעריות לברכה, זימון והלכות כיוצא באלו. ברם שמות מוסרי המסורות מתחלפים במקורות. הירושלמי למשנת ברכות פ"ז מ"ב מעיר "אית תני ומחלף", כלומר יש השונה ומחליף את השמות, והבבלי מצטרף לאפשרות זו. ההבדל בשמות המוסרים מפלג בין מסורות ארץ ישראל לבין מסורות בבל, בין הירושלמי לבבלי ובין כתבי היד השונים למשנה ברכות פ"ז מ"ב. מצד אחד ניצבים כתב יד קופמן ועוד כתבי יד ממסורת ארץ ישראל וכתבי יד טובים ממסורת בבלית. מעניין שבגיליון של כתב יד קופמן "תוקן" הנוסח, כפי שבגיליון של ש הוא תוקן הפוך. המחלוקת אם כזית או כביצה היא כבר מחלוקתם של רבי אליעזר כזית ורבי יהושע כביצה – תוס', זבים פ"ה הי"א, עמ' 680. עם זאת המחלוקת אינה חייבת להיות עקבית ושיטתית, כלומר מי שאומר כזית לעניין אחד עשוי לומר כביצה לעניין אחר. שתי הדעות מופיעות במקורות רבים, כולל גם על דין טומאת אוכלין: "נבלת העוף הטמא... וזה אחד משלשה עשר דברים שנאמרו בנבלת העוף הטהור כביצה לטמא טומאת אוכלין, דברי רבי יהשע, רבי אליעזר אומר זה וזה כזית, ורבי חנינא אומר זה וזה כביצה" תוס', שם.

10 ותבואה שבחלון – רוב המפרשים, החל מר"ש ורמב"ם, מפרשים את משנתנו בהשראת התלמוד בבא בתרא כ ע"א שמדובר בתבואה שצמחה במרחק מה מהחלון והגבעולים מתפשטים וסותמים את החלון. אלא שהסבר זה קשה מבחינה רֵאלית, ומיותר. אם התבואה מחוברת לקרקע ודאי שאינה מקבלת טומאה, אבל המשנה נמצאת מדלגת מנושא לנושא. יתר על כן, החלון מצוי בדרך כלל בגובה כזה שתבואה לא תגיעה אליו, ובכלל "חלון" אינו דווקא בין הבית לחוץ אלא גם בין חדר לחדר; פירוש כזה יחייב לפרש שמשנתנו מצטמצמת לחלונות הפתוחים לשדה, שהרי גם בחצר לא גדלה תבואה. זאת ועוד. בהמשך מדובר בדבר שאין בו ממש, ואף הדוגמאות לפני כן הן של חפצים קטנים שאין בהם ממש. על כן פשוט לפרש שהתבואה היא בכמות קטנה. מעבר לכך, התבואה אינה מקבלת טומאת אוכלין שכן את הגרעין יש לטחון, ופרי שלא הורטב נחשב כמה שטרם נגמרה מלאכתו. מקורו של הפירוש שמדובר בתבואה שגדלה רחוק מהחלון הוא כאמור בבלי בבא בתרא שנביא להלן. ובכאי – בעדי נוסח טובים ובדפוס: "וכביי". במפרשים הוצעו שתי הצעות עיקריות: או קורי עכביש, או התוך של צמח הקנה שהוא ספוגי ורך. הפירוש השני נראה עיקר ומסתמך על משנת כלים: "מחצלת קנים ושל חלף טהורה, שפופרת הקנה שחתכה לקבלה טהורה, עד שיוציא את כל הככיי" פי"ז מי"ז.

11 שיש בה ממש – רוב המפרשים מסבירים שאם יש בה ממש היא ממעטת, כמו שמפורש במשנה להלן, ונחלקים האם התבואה אינה ממעטת מדין זה או מסיבה אחרת, כמו שהצענו לעיל. לדעת הר"ש, הרא"ש ואחרים המשפט חל על תבואה ועל כבאי כאחד, אלא שהמשנה מונה את אלו שאינם ממעטים, ונראה שיש לפרשה שתבואה בחלון אינה ממעטת כי אין בה ממש, וכבאי ממעט, אם יש בו ממש. אמנם החומר עצמו אינו ראוי לכלום, ולכן אינו מקבל טומאה, אבל הוא ממשי מספיק כדי להוות חסימה של החלון. אבל אם אין בו ממש, אין הוא ממעט לא מפני שהוא מקבל טומאה, אלא מפני שאינו עומד בפני עצמו, כמו הכפור והגליד שנזכיר להלן.

12 וניבלת העוף הטהור שלא חשב עליה – נבלת עוף טהור איננה אוכל, שכן אינה ראויה למאכל, ולכן אינה נטמאת בטומאת אוכלין. אבל היא נחשבת לאוכל לטמא טומאת אוכלין אם בעל הבית חשב לאכלה, או חשב למכרה לנכרי. כדברי המשנה: "שלשה עשר דבר בנבלת העוף הטהור צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר" טהרות פ"א מ"א. מחשבה היא התכנון למכרה לגוי והכשר הוא העברתה במים, שכן רק מה שהורטב במים נחשב כגמר מלאכה. משנה זו מבוססת, אפוא, על כלל אחר במשנה: "כלל אמרו בטהרות: 1. כל המיוחד לאוכל אדם, טמא עד שיפסל מאוכל הכלב. 2. וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם, טהור עד שייחדנו לאדם. כיצד, גוזל שנפל לגת וחשב עליו להעלותו לנוכרי, טמא, לכלב, טהור. רבי יוחנן בן נורי מטמא" משנה, שם פ"ח מ"ו. אוכל רגיל הראוי "מיוחד" למאכל אדם הוא אוכל עד שייפסל ויהא בלתי ראוי אפילו לאכילת כלב, ומה שאינו ראוי לאדם, כגון נבלת עוף טהור הדוגמה במשנה היא גוזל, טמא טומאת אוכלין רק אם חשב להעניקו או למכרו לגוי.

13 המבנה השלם של הלכות אלו מצוי בפרק השלישי במסכת עוקצין: "יש צריכין הכשר ואינן צריכים מחשבה, מחשבה והכשר, מחשבה ולא הכשר, לא הכשר ולא מחשבה. כל האוכלים המיוחדים לאדם צריכין הכשר ואינן צריכים מחשבה" פ"ג מ"א, ובהמשך נקבע שהחותך מנבלת עוף טמא צריך מחשבה והכשר מ"ב. כמו כן: "נבלת בהמה טמאה בכל מקום, ונבלת העוף הטהור בכפרים, צריכין מחשבה ואינן צריכין הכשר. נבלת בהמה טהורה בכל מקום ונבלת העוף הטהור והחלב בשווקים אינן צריכין מחשבה ולא הכשר. רבי שמעון אומר אף הגמל והארנבת והשפן והחזיר" שם מ"ג. לא נעסוק כאן במשנה זאת במפורט, ונסתפק בכך שמשנה זו מערבת מרכיב הלכתי חדש, והוא המקום. באזור שנכרים מצויים בו אין צורך במחשבה מיוחדת, שהרי כל נבלה עומדת באופן טבעי למכירה לגוי, לכן נבלת בהמה טמאה טמאה בכל מקום, שהרי היא טמאה כנבלה, ללא קשר לטומאת אוכלין. אולם נבלת עוף טהור בכפרים צריכה מחשבה, כיוון ששם אין רגילים למכור, או שאין שם נכרים.

14 ניבלת עוף הטמא שחשב עליה ולא הכשירה – אינה מקבלת טומאה שכן לא הכשירה במים, או הכשירה ולא – נוסף בשוליים, חשב עליה – עדיין איננה אוכל שכן לא חשב עליה למכרה לגוי. כל אלו ממעטים את החלון כיוון שאינם ראויים לקבל טומאה. ההבדל בין נבלת עוף טהור ונבלת עוף טמא שנוי גם במשניות טהרות ועוקצין. נבלת עוף טהור צריכה רק מחשבה טהרות פ"א מ"א, ונבלת עוף טמא צריכה מחשבה והכשר במים טהרות פ"א מ"ג, כמובהר בטבלה.

15 טומאת נבלת עוף

16 כמובן עדיין אסור לאכול נבלת עוף טמא או עוף טהור שלא נמלק כראוי, אבל הוא מטמא רק בשעת האכילה, ובלשון ההלכה "כזית בבית הבליעה" טהרות שם שם. מחלוקת תנאים היא האם עוף טהור שנשחט או נמלק כראוי ונמצא טרפה, האם אכילתו מטמאת טהרות פ"א מ"א, אבל אין הוא מטמא את הנוגע בו או את נושאו. בדיון על עוף טהור שנשחט ונמצא טרפה מובא הטיעון: "נבלת העוף שאינה מטמאה במגע ובמשא, אינו דין שתהא שחיטתה מטהרת את טריפתה מטומאתה" משנה, זבחים פ"ז מ"ו. אם כן, הנחת המוצא היא שנבלת עוף טהור אינה מטמאת במגע או במשא אלא לכל היותר באכילה. כמו כן: "האוכל מנבלת העוף הטהור והיא בבית הבליעה, מטמא בגדים. הנבלה עצמה אינה מטמאה בגדים, הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני" משנה, פרה פ"ח מ"ד, והשוו ספרי זוטא, יט יא, עמ' 305, כן משמע ממקורות נוספים.

17 הנימוק לכך שנבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר מופיע בתוספתא: "אמר רבי יוסי מפני מה אמרי נבלת העוף טהור אינה צריך הכשר, מפני שהיא מטמא טומאה חמורה, וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר" עוקצין פ"ג ה"ה, עמ' 689. הסבר זה אינו מלא, הרי גם נבלת עוף טמא סופה להיטמא בטומאה חמורה, ואכן בתלמוד הבבלי מצוטטת הברייתא שלוש פעמים על מנת להסביר מדוע נבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר במים בניגוד לזרעים זבחים קה ע"א; חולין קכא ע"א; נידה נא ע"א.

18 עם זאת, בירושלמי הכירו כנראה מסקנה הלכתית שונה, בניגוד למשנתנו, למשנת טהרות ולמשנת עוקצין: "התיב רבי ירמיה, הרי נבלת עוף הטהור, הרי הוא מטמא טומאת אוכלין בלא הכשר בלא טומאה מפני שסופן ליטמות טומאה חמורה" יומא פ"ו ה"ה, מד ע"א; חגיגה פ"ג ה"ב, עט ע"א בשם רבי יוסה. אם כן, נבלת עוף טהור מטמאת גם בלא הכשר, ואולי גם בלא מחשבה, וממילא היא מטמאת טומאת אוכלין כמו כל אוכל טמא. אין לתמוה כיצד זה מצטט הירושלמי הלכה בניגוד למשניות מפורשות מסדר טהרות או קודשים; כנראה הייתה לתלמוד ברייתא אחרת שהעדיפהּ על המשניות. בדוחק ניתן לפרש שהברייתא מדברת על מי שאכל נבלת עוף טהור, אך התירוץ דחוק ואינו משתמע מלשון הציטוט. שהרי האמורא מדבר על סופה להיטמא טומאה חמורה, ומכאן שעד עתה אין היא קרובה לסופה אכילתה.

19 הרשימה מורכבת מפריטים רֵאליים נבלת עוף טהור ונבלת עוף טמא, אבל גם מפרטים בלתי רֵאליים: חלון שמידתו טפח בדיוק ובו חתיכת מזון פחות מכביצה.

20 בתוספתא שנינו: "אפילו קוליתו של עו"ג הרי זה ממעטת הטפח" פי"ד ה"ד, עמ' 611. ברייתא זו מהלכת בשיטה שהגוי אינו מקבל טומאה גם במותו. לעיל ראינו כי בנושא זה רווחו דעות שונות ראו פירושנו לפ"א מ"ו.

21 התוספתא ממשיכה: "וכן היה רבי יהודה אומר: פחות מכזית בשר ממעט על ידי רובע עצמות, פחות מעצם כשעורה ממעט על ידי כזית בשר, וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ אין ממעטין, ורבי יהודה אומר ממעטין. זה הכלל אמר רבי יהודה, כל טומאה שאינה מן המת או שהיא מן המת ואינה מצטרפה עם אותה הטומאה הרי זה ממעטת" שם ה"ה. אם כן משנתנו היא דברי רבי יהודה, לעומת זאת המשנה הקודמת שונה מדברי רבי יהודה. תנא קמא חולק על משנתנו, ולדעתו פחות מכזית מן המת אינו ממעט. אולי הוא מהלך בשיטת שמאי הזקן שהמת מטמא בכלשהו לעיל פירושנו לפ"ב מ"א, אך סביר יותר שלדעתו לא ייתכן שחפץ מאוס ממעט. אמנם אין הוא מטמא מסיבות טכניות שאין בו כשיעור, אך עדיין אין זה חפץ שאינו מקבל טומאה.

22 התוספתא ממשיכה: "1. עשבים שתלשן והניחן בחלון, או שעלו מעליהן, 2. והעוף ששכן בחלון, ומטלית שהיא פחותה משלש על שלש, והאבן והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעופות, והגוי, והבהמה, בן שמונה, 3. וכלי חרס, והאוכלין, והמשקין, וספר תורה, והמלח, הרי אלו ממעטין. אבל השלג, והברד, והכפור, והגליד, והמים אין ממעטין" פי"ד ה"ו, עמ' 611. בתוספתא כמה קבוצות. עשבים שתלשם ממעטים, וזו כנראה מימרה מקבילה ל"תבואה שבחלון". אמנם סופם להילקח מהחלון, אך אף על פי כן בזמן שהם בחלון הם ממעטים. הוא הדין לעשבים שעלו מתוך הכותל שהם מחוברים לקרקע. החיבור לקרקע אינו מהותי, שהרי גם אם הם תלושים הם ממעטים, והוא הדין אם "עלו לדעת", אלא שדיבר הכתוב בהווה. סוף סוף אין אדם שותל בכוונה עשבים בחלון.

23 הקבוצה השנייה כוללת חפצים שאינם מקבלים טומאה, והיא מעשירה את רשימת הדוגמאות במשנה. אשר לנכרי ולבן השמונה, עסקנו בקבוצה זו אגב פירושנו למשנה לעיל פ"א מ"ו. בתוספתא למשנה שם שנינו: "הגוי, והבהמה, ובן השמונה, וכלי האוכלין, חרס, והמשקין, הנוגעין במת, כלים הנוגעין בהן טהור" פ"א ה"ד, עמ' 598. הרשימה שם רֵאלית וברורה מבחינה הלכתית, כל אלו אינם מעבירים טומאה לכלים. אבל בהקשר של משנתנו העוסקת במיעוט החלון הזכרת "כלי החרס, האוכלין והמשקין" קשה. הרי כל אלו עשויים לקבל טומאה. אפשר להבין את אזכור כלי החרס ולפרש שהכוונה לכלי סגור צמיד פתיל; מבחינה הלכתית יש בהסבר קשיים רבים, אבל בעיקר אין בתוספתא רמז לכך שהכלי אמור להיות סגור. מכל מקום, אוכלים ומשקים בוודאי עשויים לקבל טומאה. אפשר להציע שני הסברים לתוספתא. האחד שהרשימה כולה נגררה מהתוספתא לעיל ובאמת אין היא מתאימה לעניין שלפנינו; הסבר זה מחייב להניח שהעורך העביר קטעים אגב גררא אף על פי שבכך נגרמת שגיאה הלכתית. הסבר שני הוא שלדעת התוספתא כל דבר טהור ממעט, גם אם עשוי לקבל טומאה. האוכלים והמשקים נמצאים בחלק החיצוני של החלון ולכן אינם נטמאים בטומאת החדר, וממעטים. ברור שהמשנה והחלק הראשון של הרשימה בתוספתא מניחים שהממעט צריך להיות דבר שאינו עשוי להיטמא, ברם לעיל ראינו שהכלל שדבר טמא אינו חוצץ אינו מצטרף לאוהל מתפרש לעתים כדבר שטרם נטמא, אף שהוא עתיד לקבל טומאה לעיל פ"ה מ"ב; מ"ו-מ"ז; פי"א ה"ח ועוד. גם האוהל עצמו, שהוא חוצץ מטומאה, עשוי להיות מחומר המקבל טומאה, והוא אפילו טמא בעצמו הנוגע בו נטמא טומאת ערב. אפשר שגם בנידון דידן התוספתא מבטאת פרשנות הלכתית שונה מזו של המשנה.

24 ספר התורה אינו מטמא; אמנם הוא מטמא את הידיים, אך זה נקבע כהלכה מיוחדת, מתוך קדושת הספר וכדי שלא יבואו לזלזל בו, ולא בגלל היותו טמא. עם זאת, בשום מקום לא נאמר שספר תורה שנגעה בו טומאה אינו נטמא. אם כן גם ספר התורה ממעט אף על פי שהוא עשוי לקבל טומאה, ואולי גם הוא נגרר אגב האוכלים והמשקים. אכן בכמה מקורות מנויים שלושת אלו אוכלים, משקים וספר תורה כקבוצה אחת.

25 הקבוצה השלישית בתוספתא היא חומרים שאינם עומדים ו/או עתידים להימס, ואינם חסימה של קיימה.

26 הדיון על מיעוט החלון מופיע גם בתלמוד הבבלי בבא בתרא יט ע"ב - כ ע"א. מהדיון ניתן להסיק סדרת מסקנות:

27 1. רקיק אינו ממעט בחלון – הבבלי דן בשאלה האם הרקיק אינו ממעט משום שהוא מקבל טומאה, או משום שהבעל מבטלו בלבו. מכל מקום, הברייתא בתלמוד הבבלי או שמא זו מימרה אמוראית היא בניגוד לתוספתא שהבאנו שאוכלים ממעטים.

28 2. כלי מלא תבן או גרוגרות ממעט, בתנאי שיכולים לעמוד בפני עצמם. כאן הבבלי משתמש בהלכות מתחום החציצה. התלמוד מסיק שאלו אוכלים שאינם ראויים לאכילה. גם כאן הדברים עומדים בניגוד לתוספתא שאוכלים ממעטים.

29 3. הבבלי מביא את התוספתא "עשבים שתלשן...". ניכר שהבין שעשבים אין בהם ממש ולכן אינם מקבלים טומאה. הוא מתרץ שהעשבים גדלו רחוק מהחלון; מכאן פירשו המפרשים את פירושם שהתבואה בחלון צמחה בריחוק מה מהחלון, וכבר דנו בהצעה זו לעיל. יש להעיר שהבבלי אינו מתייחס לתבואה שבחלון, ורק המפרשים העבירו את הסברו של הבבלי מ"עשבים" ל"תבואה".