משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י״א:ד׳

4 היה – אדם, משקיף בעד החלון והאהיל על קוברי המת – קוברי המת עם המת עוברים מתחת לחלון ואדם מאהיל עליהם, בית שמיי אומרים אינו מביא את הטומאה – אין בין האדם לסף החלון חלל טפח, +ובית הלל אומרים מביא את הטומאה – כי האדם "נחשב לחלול", כמו שנאמר במשנה הקודמת, וכפי שאמרנו גם כאן השיקול איננו משפטי אלא חשש מטומאת אדם, ומודים – בית שמאי, שאם היה לבוש בכליו או שהיו שנים זה על גבי זה שהם מביאין את הטומאה – עד עתה שמרו בית שמאי על קו מחשבה אחיד מבחינה משפטית, עתה גם הם סוטים ממנו. הלבוש נחשב לאוהל וכאילו הוא גבוה מעל האדם הלובש אותו טפח. הוא הדין באדם השוכב על אדם אחר, וכאילו יש טפח ביניהם. גם כאן הטיעון המשפטי חלש, וברור שהפחד המיסטי מפני טומאת אדם גובר על השיקול המשפטי. דברי בית שמאי מבטאים את הדיאלוג שבין המשפט לבין פסיכולוגיית הפחד. בהלכה העקרונית גבר הצד המשפטי, ובהלכה המשנית גברה הפסיכולוגיה. עצם המחלוקת הקדומה מעיד שאי אפשר לקבוע שהמרכיב הפסיכולוגי קדם לחשיבה המשפטית, שניהם בני אותו זמן, ואף אחד מהם איננו מרכיב בלעדי בעיצוב ההלכה. במקביל דברי בית שמאי משקפים את הדיאלוג והפולמוס הסמויים עם העמדה הכיתתית שאדם איננו אוהל כלל ועיקר.

5 הביטוי "ומודים..." תדיר, קרוב לארבעים פעם במקורות תנאיים, בעיקר במחלוקות בית הלל ובית שמאי. אלו היו מחלוקות קדומות שנדונו ארוכות בבית המדרש, ובמהלך הדיונים הצטמצמו, לעתים, הפערים. כמעט תמיד בית הלל הם המודים במשהו לבית שמאי, וכמעט לא מצינו שבית שמאי יודו לבית הלל. ייתכן שהדבר נובע מכך שבית שמאי היו יותר נוקשים ופחות "נוחי נפש", ברם דומה שהסיבה העיקרית הפוכה. רוב חכמי דור יבנה הילכו בשיטת בית הלל, וממילא היה מי שיכול היה להגמיש את עמדתו, או להסבירה. בית שמאי נכחדו במרד הגדול, ולא היה מי שיטען ויוותר בשמם. יתר על כן, מכיוון שלעתים קרובות נפסקה הלכה כבית הלל, לא היה חשוב עוד לברר את עמדתם המדויקת של בית שמאי. הסיבה השנייה שהצענו היא כנראה העיקרית, שכן גם במחלוקות אחרות בדרך כלל מי שמודה הם חכמים לרבי אליעזר, לרבן גמליאל או לאבא שאול, ונראה אפוא שמי שמודה הוא מי שנתפס כזה שההלכה כמותו. עם זאת, כאן לפנינו מקרה חריג, אולי משום שעמדת בית שמאי משפטית יותר ומתאימה הרבה יותר לרוח ההלכה התנאית כפי שעוצבה בדורות יבנה ואושא.