משנת ארץ ישראל על משנה אהלות 18 פרקים

משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י״א:ג׳

« משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י״א:ב׳ משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י״א:ד׳ »

3 נדרים פתח ↗

תַּנְיָא: יוֹצְאִין בְּשַׂק עָבֶה וּבְסָגוֹס עָבֶה וּבִירִיעָה וּבַחֲמִילָה מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, אֲבָל לֹא בְּתֵיבָה וְלֹא בְּקוּפָּה וְלֹא בְּמַחְצֶלֶת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. הָרוֹעִים יוֹצְאִין בְּשַׂקִּים. וְלֹא רוֹעִים בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כׇּל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהוֹוֶה.

7 שבת פתח ↗

אֶת הַדִּלּוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים. מַאי לָאו, דִּלּוּעִין דּוּמְיָא דִנְבֵלָה: מָה נְבֵלָה — דְּרַכִּיכָא, אַף דִּלּוּעִין — דְּרַכִּיכֵי, אַלְמָא טָרְחִינַן בְּאוּכְלָא, וּתְיוּבְתָּא דְרַב יְהוּדָה! אָמַר לָךְ רַב יְהוּדָה: לָא, נְבֵלָה דּוּמְיָא דְּדִלּוּעִין: מָה דִלּוּעִין דְּאַשּׁוּנֵי, אַף נְבֵלָה — דְּאַשּׁוּנָא. וְהֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? בִּבְשַׂר פִּילֵי. אִי נָמֵי, בְּגוּרְיָיאתָא זוּטְרֵי. תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב חָנָן מִנְּהַרְדְּעָא: מְפָרְכִין תֶּבֶן וְאַסְפַּסְתָּא וּמְעָרְבִין. אַלְמָא טָרְחִינַן בְּאוּכְלָא! תֶּבֶן בְּתִיבְנָא סַרְיָא, אַסְפַּסְתָּא — בְּעִילֵי זוּטְרֵי. מַתְנִי׳ אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל וְלֹא דּוֹרְסִין, אֲבָל מַלְעִיטִין. וְאֵין מַאֲמִירִין אֶת הָעֲגָלִים, אֲבָל מַלְעִיטִין. וּמְהַלְקְטִין לַתַּרְנְגוֹלִין, וְנוֹתְנִין מַיִם לַמּוּרְסָן, אֲבָל לֹא גּוֹבְלִין. וְאֵין נוֹתְנִין מַיִם לִפְנֵי דְּבוֹרִים וְלִפְנֵי יוֹנִים שֶׁבַּשּׁוֹבָךְ, אֲבָל נוֹתְנִין לִפְנֵי אֲווֹזִין וְתַרְנְגוֹלִין, וְלִפְנֵי יוֹנֵי הַרְדִּיסָיוֹת. גְּמָ׳ מַאי ״אֵין אוֹבְסִין״? אָמַר רַב יְהוּדָה: אֵין עוֹשִׂין לָהּ אֵבוּס בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ. מִי אִיכָּא כִּי הַאי גַוְונָא? אִין, וְכִדְאָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: לְדִידִי חֲזֵי לִי הַהוּא טַיָּיעָא דְּאוֹכְלַהּ כּוֹרָא, וְאַטְעֵינַהּ כּוֹרָא. אֵין מַאֲמִירִין. אֵיזוֹ הִיא הַמְרָאָה וְאֵיזוֹ הִיא הַלְעָטָה? אָמַר רַב יְהוּדָה: הַמְרָאָה — לִמְקוֹם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַחֲזִיר, הַלְעָטָה — לִמְקוֹם שֶׁיְּכוֹלָה לְהַחֲזִיר. רַב חִסְדָּא אָמַר: אִידֵּי וְאִידֵּי לִמְקוֹם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַחֲזִיר, וְהַמְרָאָה בִּכְלִי, הַלְעָטָה בַּיָּד. מֵתִיב רַב יוֹסֵף: מְהַלְקְטִין לַתַּרְנְגוֹלִין, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמַּלְקִיטִין. וְאֵין מַלְקִיטִין לְיוֹנֵי שׁוֹבָךְ וּלְיוֹנֵי עֲלִיָּיה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מְהַלְקְטִין. מַאי ״מְהַלְקְטִין״ וּמַאי ״מַלְקִיטִין״? אִילֵּימָא מְהַלְקְטִין — דְּסָפֵי לֵיהּ בִּידֵיהּ, מַלְקִיטִין — דְּשָׁדֵי לֵיהּ קַמַּיְיהוּ, מִכְּלָל דְּיוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּיה מִישְׁדֵּא קַמַּיְיהוּ נָמֵי לָא? אֶלָּא לָאו, מְהַלְקְטִין — לִמְקוֹם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַחֲזִיר, מַלְקִיטִין — לִמְקוֹם שֶׁיְּכוֹלָה לְהַחֲזִיר. מִכְּלָל דְּהַמְרָאָה בִּכְלִי, וּתְיוּבְתָּא דְרַב יְהוּדָה! אָמַר לְךָ רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם ״מְהַלְקְטִין״ דְּסָפֵי לֵיהּ בִּידֵיהּ, ״מַלְקִיטִין״ דְּשָׁדֵי לֵיהּ קַמַּיְיהוּ, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּיה לְמִישְׁדֵּא קַמַּיְיהוּ נָמֵי לָא? הָנֵי מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ, וְהָנֵי אֵין מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ. כִּדְתַנְיָא: נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי כֶלֶב, וְאֵין נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי חֲזִיר. וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? זֶה מְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ, וְזֶה אֵין מְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ. אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, אֵין נוֹתְנִין מַיִם לִפְנֵי דְבוֹרִים וְלִפְנֵי יוֹנִים שֶׁבַּשּׁוֹבָךְ, אֲבָל נוֹתְנִין לִפְנֵי אֲווֹזִין וְלִפְנֵי תַרְנְגוֹלִין וְלִפְנֵי יוֹנֵי הַרְדִּיסָיוֹת. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּהָנֵי מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ, וְהָנֵי אֵין מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ. וְלִיטַעְמָיךְ, מַאי אִירְיָא מַיָּא? אֲפִילּוּ חִיטֵּי וּשְׂעָרֵי נָמֵי לָא! אֶלָּא, שָׁאנֵי מַיָּא דִּשְׁכִיחִי בְּאַגְמָא. דְּרַשׁ רַבִּי יוֹנָה אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה: מַאי דִּכְתִיב ״יוֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים״ — יוֹדֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּכֶּלֶב שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מוּעָטִין, לְפִיכָךְ שׁוֹהָה אֲכִילָתוֹ בְּמֵעָיו שְׁלֹשָׁה יָמִים. כְּדִתְנַן: כַּמָּה תִּשְׁהֶה אֲכִילָתוֹ בְּמֵעָיו וִיהֵא טָמֵא — בַּכֶּלֶב שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת, וּבָעוֹפוֹת וּבַדָּגִים כְּדֵי שֶׁתִּפּוֹל לָאוּר וְתִשָּׂרֵף. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: שְׁמַע מִינַּהּ אוֹרַח אַרְעָא לְמִשְׁדֵּא אוּמְצָא לְכַלְבָּא. וְכַמָּה? אָמַר רַב מָרִי: מְשַׁח אוּדְנֵיהּ, וְחוּטְרָא אַבָּתְרֵיהּ. הָנֵי מִילֵּי בְּדַבְרָא, אֲבָל בְּמָתָא לָא, דְּאָתֵי לְמִסְרַךְ. אָמַר רַב פָּפָּא: לֵית דְּעָנִי מִכַּלְבָּא, וְלֵית דְּעַתִּיר מֵחֲזִירָא. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: אֵיזוֹ הִיא הַמְרָאָה, וְאֵיזוֹ הִיא הַלְעָטָה? הַמְרָאָה — מַרְבִּיצָהּ וּפוֹקֵס אֶת פִּיהָ וּמַאֲכִילָהּ כַּרְשִׁינִין וּמַיִם בְּבַת אַחַת. הַלְעָטָה — מַאֲכִילָהּ מְעוּמָּד וּמַשְׁקָהּ מְעוּמָּד, וְנוֹתְנִין כַּרְשִׁינִין בִּפְנֵי עַצְמָן וּמַיִם בִּפְנֵי עַצְמָן. מְהַלְקְטִין לַתַּרְנְגוֹלִין כּוּ׳. אָמַר אַבָּיֵי, אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דְּמָר: מַתְנִיתִין מַנִּי? וַאֲמַר לִי: רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה הִיא. דְּתַנְיָא: אֶחָד נוֹתֵן אֶת הַקֶּמַח וְאֶחָד נוֹתֵן לְתוֹכוֹ מַיִם — הָאַחֲרוֹן חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּגַבֵּל. דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה הָתָם אֶלָּא קֶמַח דְּבַר גִּיבּוּל הוּא, אֲבָל מוּרְסָן דְּלָאו בַּר גִּיבּוּל הוּא, אֲפִילּוּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה מוֹדֶה. לָא סָלְקָא דַּעְתָּא, דְּתַנְיָא בְּהֶדְיָא: אֵין נוֹתְנִין מַיִם לַמּוּרְסָן, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: נוֹתְנִין מַיִם לַמּוּרְסָן. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין גּוֹבְלִין אֶת הַקָּלִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: גּוֹבְלִין. מַאן ״יֵשׁ אוֹמְרִים״? אָמַר רַב חִסְדָּא:

7 חולין פתח ↗

הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת, וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת – טָהוֹר. וְאִי חַד שְׁמָא הוּא, אַמַּאי טָהוֹר? אֶלָּא, קַשְׁיָא רֵישָׁא. אָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּטוּמְאָה רְצוּצָה בֵּין שְׁנֵי מִגְדָּלִים עָסְקִינַן, וְאֵין בֵּינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, דְּכוּלַּהּ נְגִיעָה הִיא. וּמַאן תַּנָּא דְּקָרֵי לְאֹהֶל ״נוֹגֵעַ״? רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְלֹא תַרְוָוד רָקָב מְטַמֵּא בְּמַגָּע, וּבְמַשָּׂא, וּבְאֹהֶל. בִּשְׁלָמָא בְּמַשָּׂא וּבְאֹהֶל, הָא קָא טָעֵין לֵיהּ לְכוּלֵּיהּ, וְהָא קָא מַאֲהֵיל אַכּוּלֵּיהּ. אֶלָּא נוֹגֵעַ – הָא לָא נָגַע בְּכוּלֵּיהּ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: מַאי ״נוֹגֵעַ״ – מַאֲהִיל. וְהָא קָתָנֵי ״נוֹגֵעַ״, וְהָא קָתָנֵי ״מַאֲהִיל״! אָמַר אַבָּיֵי: לְמַטָּה מִטֶּפַח – אֹהֶל נְגִיעָה, לְמַעְלָה מִטֶּפַח – אֹהֶל גְּרֵידָא. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מִטֶּפַח נָמֵי אֹהֶל נְגִיעָה הוּא, וְהֵיכִי דָּמֵי אֹהֶל גְּרֵידָא? בְּהַמְשָׁכָה. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דִּתְנַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חֲבִילֵי מִטָּה וּסְרִיגֵי חַלּוֹנוֹת חוֹצְצִין בֵּין הַבַּיִת לַעֲלִיָּיה, שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס טוּמְאָה לְצַד שֵׁנִי. פְּרָסָן עַל פְּנֵי הַמֵּת בַּאֲוִיר, הַנּוֹגֵעַ כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב – טָמֵא, שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב – טָהוֹר. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא לְמַטָּה מִטֶּפַח, שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב – אַמַּאי טָהוֹר? מֵת בִּכְסוּתוֹ הִיא, וּמֵת בִּכְסוּתוֹ מְטַמֵּא! אֶלָּא לָאו לְמַעְלָה מִטֶּפַח, וְקָא קָרֵי לֵיהּ ״נוֹגֵעַ״. אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם לְמַטָּה מִטֶּפַח, וּדְקָאָמְרַתְּ: מֵת בִּכְסוּתוֹ הוּא – מֵת בִּכְסוּתוֹ מְבַטֵּל לֵיהּ, הַאי לָא מְבַטֵּל לֵיהּ. וְתֶהֱוֵי כְּטוּמְאָה טְמוּנָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה? קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: טוּמְאָה טְמוּנָה אֵינָהּ בּוֹקַעַת. וּמְנָא תֵּימְרָא? דִּתְנַן: תֵּיבַת הַמִּגְדָּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתָהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טוּמְאָה בְּתוֹכָהּ – הַבַּיִת טָמֵא; טוּמְאָה בַּבַּיִת – מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ טָהוֹר. מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ טוּמְאָה לָצֵאת, וְאֵין דֶּרֶךְ טוּמְאָה לִיכָּנֵס. וְרַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל הוּא לְהוֹצִיאָהּ לַחֲצָאִין, אוֹ לְשׂוֹרְפָהּ בִּמְקוֹמָהּ. וְקָתָנֵי סֵיפָא: הֶעֱמִידָהּ בַּפֶּתַח, וּפִתְחָהּ לַחוּץ – טוּמְאָה בְּתוֹכָהּ, הַבַּיִת טָהוֹר; טוּמְאָה בַּבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ טָהוֹר.

8 מנחות פתח ↗

שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה, כְּשֵׁרִים לוֹ וּכְשֵׁרִים לְדוֹרוֹת. חֲצוֹצְרוֹת, כְּשֵׁרוֹת לוֹ וּפְסוּלוֹת לְדוֹרוֹת. חֲצוֹצְרוֹת מַאי טַעְמָא? אִילֵימָא דְּאָמַר קְרָא ״עֲשֵׂה לְךָ״, לְךָ וְלֹא לְדוֹרוֹת, אֶלָּא מֵעַתָּה ״וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ״, הָכִי נָמֵי דִּלְךָ וְלֹא לְדוֹרוֹת? אֶלָּא, אִי לְמַאן דְּאָמַר: ״לְךָ״ – מִשֶּׁלְּךָ, אִי לְמַאן דְּאָמַר: כִּבְיָכוֹל בְּשֶׁלְּךָ אֲנִי רוֹצֶה יוֹתֵר מִשֶּׁלָּהֶם, הַאי נָמֵי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהָכִי. שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא ״לְךָ״ ״לְךָ״ תְּרֵי זִימְנֵי: ״עֲשֵׂה לְךָ״ ״וְהָיוּ לְךָ״. תָּנֵי רַב פָּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב חָנִין קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף: מְנוֹרָה הָיְתָה בָּאָה מִן הָעֶשֶׁת מִן הַזָּהָב, עֲשָׂאָהּ שֶׁל כֶּסֶף – כְּשֵׁרָה, שֶׁל בַּעַץ וְשֶׁל אֲבָר וְשֶׁל גִּיסְטְרוֹן – רַבִּי פּוֹסֵל וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר, שֶׁל עֵץ וְשֶׁל עֶצֶם וְשֶׁל זְכוּכִית – דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה. אֲמַר לֵיהּ: מַאי דַּעְתָּךְ? אֲמַר לֵיהּ: בֵּין מָר וּבֵין מָר כְּלָלֵי וּפְרָטֵי דָּרְשִׁי. מִיהוּ, מָר סָבַר: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ שֶׁל מַתֶּכֶת – אַף כֹּל שֶׁל מַתֶּכֶת, וּמָר סָבַר: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ דָּבָר חָשׁוּב – אַף כׇּל דָּבָר חָשׁוּב. אֲמַר לֵיהּ: סְמִי דִּידָךְ מִקַּמֵּי דִּידִי. דְּתַנְיָא: כְּלֵי שָׁרֵת שֶׁעֲשָׂאָן שֶׁל עֵץ, רַבִּי פּוֹסֵל, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבִּי דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי. רַבִּי דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי, ״וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת״ – כָּלַל, ״זָהָב טָהוֹר״ – פָּרַט, ״מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה״ – חָזַר וְכָלַל, כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ שֶׁל מַתֶּכֶת, אַף כֹּל שֶׁל מַתֶּכֶת. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וְעָשִׂיתָ מְנוֹרַת״ – רִיבָּה, ״זָהָב טָהוֹר״ – מִיעֵט, ״מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה״ – חָזַר וְרִיבָּה. רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל, וּמַאי רַבִּי? רַבִּי כֹּל מִילֵּי, וּמַאי מַיעֵט? מַיעֵט שֶׁל חֶרֶס. אַדְּרַבָּה, סְמִי דִּידָךְ מִקַּמֵּי דִּידִי! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: אֵין לוֹ זָהָב מֵבִיא אַף שֶׁל כֶּסֶף, שֶׁל נְחֹשֶׁת, שֶׁל בַּרְזֶל, וְשֶׁל בְּדִיל, וְשֶׁל עוֹפֶרֶת. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר אַף בְּשֶׁל עֵץ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם בַּיִת תַּבְנִית הֵיכָל, אַכְסַדְרָה כְּנֶגֶד אוּלָם, חָצֵר כְּנֶגֶד עֲזָרָה, שֻׁלְחָן כְּנֶגֶד שֻׁלְחָן, מְנוֹרָה כְּנֶגֶד מְנוֹרָה, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא שֶׁל חֲמִשָּׁה וְשֶׁל שִׁשָּׁה וְשֶׁל שְׁמֹנָה, וְשֶׁל שִׁבְעָה לֹא יַעֲשֶׂה, וַאֲפִילּוּ מִשְּׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת. רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף שֶׁל עֵץ לֹא יַעֲשֶׂה, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ מַלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנַאי. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? שַׁפּוּדִים שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ, וְחִיפּוּם בְּבַעַץ. הֶעֱשִׁירוּ – עֲשָׂאוּם שֶׁל כֶּסֶף, חָזְרוּ וְהֶעֱשִׁירוּ – עֲשָׂאוּם שֶׁל זָהָב. אָמַר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּסָבָא: גּוֹבְהָהּ שֶׁל מְנוֹרָה שְׁמֹנָה עָשָׂר טְפָחִים, הָרַגְלַיִם וְהַפֶּרַח שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְטִפְחַיִים חָלָק, וְטֶפַח שֶׁבּוֹ גְּבִיעַ וְכַפְתּוֹר וָפֶרַח, וְטִפְחַיִים חָלָק, וְטֶפַח כַּפְתּוֹר. וּשְׁנֵי קָנִים יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ, אֶחָד אֵילָךְ וְאֶחָד אֵילָךְ, וְנִמְשָׁכִין וְעוֹלִין כְּנֶגֶד גּוֹבְהָהּ שֶׁל מְנוֹרָה, וְטֶפַח חָלָק, וְטֶפַח כַּפְתּוֹר וּשְׁנֵי קָנִים יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ, אֶחָד אֵילָךְ וְאֶחָד אֵילָךְ, נִמְשָׁכִין וְעוֹלִין כְּנֶגֶד גּוֹבְהָהּ שֶׁל מְנוֹרָה, וְטֶפַח חָלָק, וְטֶפַח כַּפְתּוֹר וּשְׁנֵי קָנִים יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ, אֶחָד אֵילָךְ וְאֶחָד אֵילָךְ, וְנִמְשָׁכִין וְעוֹלִין כְּנֶגֶד גּוֹבְהָהּ שֶׁל מְנוֹרָה, וְטִפְחַיִים חָלָק, נִשְׁתַּיְּירוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה טְפָחִים שֶׁבָּהֶן שְׁלֹשָׁה גְּבִיעִין וְכַפְתּוֹר וָפֶרַח. וּגְבִיעִין לְמָה הֵן דּוֹמִין? כְּמִין כּוֹסוֹת אֲלֶכְּסַנְדְּרִיִּים, כַּפְתּוֹרִים לְמָה הֵן דּוֹמִין? כְּמִין תַּפּוּחֵי הַכְּרֵתִיִּים, פְּרָחִים לְמָה הֵן דּוֹמִין? כְּמִין פִּרְחֵי הָעַמּוּדִין, וְנִמְצְאוּ גְּבִיעִין עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם, כַּפְתּוֹרִים אַחַד עָשָׂר, פְּרָחִים תִּשְׁעָה. גְּבִיעִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, כַּפְתּוֹרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, פְּרָחִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, גְּבִיעִים כַּפְתּוֹרִים וּפְרָחִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. בִּשְׁלָמָא גְּבִיעִים עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם, דִּכְתִיב: ״וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתּוֹר וָפֶרַח וְגוֹ׳״, אַרְבְּעָה דִּידַהּ

3 סגוס עבה – "סגוס" נזכר גם כ"סגוס" בלבד ולעתים כ"סגוס עבה" בבלי, נדרים נה ע"ב. במקורות נזכר הסגוס כאריג שאיננו בגד, ולפי ההקשר זו שמיכת צמר עבה לחימום בלילה: " 'כסותך', פרט לכר, 'כסותך', פרט לסדין, 'תכסה', פרט לסגוס" ספרי דברים, רלד, עמ' 267. במדרש אחר הוא נזכר ככלי אופייני ללילה, בניגוד למחרשה שהיא "כלי יום", והמתרגם היווני תרגם שמיכה כסגוס שופטים ד יח. עם זאת, המדרש מגדיר את הסגוס ככלי המשמש לשכיבה ולמלאכה כאחת: "...או יכול שאני מוציא הסגוס והרדיד... תלמוד לומר 'כל משכב' ריבה. מה ראית לרבות את אילו ולהוציא את אילו? אחר שריבה הכתוב מיעט, מרבה אני את אילו שהם משמשים שכיבה עם מלאכתם, ומוציא אני את אילו שאינן משמשים שכיבה עם מלאכתם" ספרא מצורע, פרשת זבים פרק ב ה"ד, עה ע"ג, וזו היא ששנינו שיוצאים בסגוס עבה "מפני הגשמים" בבלי, נדרים נה ע"ב. הסגוס הוא אריג ועל כן יש לו נימים משנה, כלים פכ"ט מ"ג, הלוא הם "זנבות" חוטי השתי לאחר שנחתכו מ"מסכת" האריגה. כן משמע ממקורות אחרים.

4 במקורות הרומיים ידוע בגד חיצוני בשם סגום sagum, שהוא מעיל עבה חיצוני. יש קשר לשוני בין השניים, אך כאמור הסגום הוא לבוש לכל דבר, והסגוס סגום שבמשנה הוא שמיכה ששימשה בעיקר לכיסוי בשעת השינה, ורק לעתים ובדוחק כבגד ליום קר וגשום במיוחד. פרשה זו של זיהוי הסגוס משמשת דוגמה לבעיה מתודולוגית בזיהוי כלים ומתקנים קדומים. לפנינו שני נתונים סותרים; הראשון עולה מתוך ההקשר הלשוני ליוונית או ללטינית, והשני מתוך עיון במקורות. אנו מעדיפים את המשתמע מהמקורות, מתוך הנחה שייתכן שמילה שבשפה הקלסית שימשה לבגד אחד קיבלה במזרח, או בארץ יהודה, משמעות ייחודית.

5 המשנה הקודמת קבעה שכלי הגבוה מעל הקרקע טפח מצטרף עם הגג להוות "אוהל". הלכה זו נאמרה גם לעיל פ"י מ"ו-ומ"ז. הסגוס העבה, ואולי גם המקופל להלן, גובהם למעלה מטפח, אבל התנאי איננו גובה הכלי אלא שמתחתיו יהיה חלל בגובה טפח שייצור אוהל לעצמו. על כן הסגוס העבה איננו אוהל, ואין הוא מצטרף עם הגג.

6 וכופת עבה – לפי ההקשר ברור שגם הכופת הוא אריג עבה. בעל פירוש הגאונים מפרש: "קפילין קפיות פירוש סגוס יש לו איתקה ושמו בטיית בורגס וכופת דומה לבורגס ואין לו איתקה ושמו בלשון יון קפיל ויש שונים כן ויש שונים כפויות". "אתיקה" הוא התרגום לנימים, ולדעת הגאון כופת הוא סגוס ללא נימים, ואולי איננו אריג. בורגס הוא בגד גס המופיע במשנה בלשון "בורסין". מונחים אלו מופיעים לעתים קרובות באותו הקשר. כך במקורות שהבאנו, וכן: "נימי הברסין והברתסין והפמליאות והחמילות והלבדין והסגסגין והכרים והכסתות שלש אצבעות" תוס', כלים בבא בתרא פ"ז סה"א, עמ' 597. כל הרשימה כוללת בגדים עבים, וחוזרת במקורות נוספים. באופן טבעי סביר לזהות את הכפות עם ה"כפה" capes, לבוש איכרים רומי, מעין מעיל חיצוני שהיה לו גם כובע על הראש ונועד להגנה מקור ומגשם. איור 33.

7 איור 33. כפס – לבוש העטוף את הגוף. קרום, תלבושת, עמ' 81.

8 אבל בכמה מקורות אחרים הכופת מופיע ככלי מעץ או מחרס: "כופת שקבעו בנדבך, קבעו ולא בנה עליו, בנה עליו ולא קבעו טמא. קבעו ובנה עליו, טהור. מפץ שנתנו על גבי הקורות, קבעו ולא נתן עליו את המעזיבה..." משנה, כלים פ"כ מ"ה. מדובר אפוא בכלי עור כמו מפץ, או מחומר אחר ששולב בבניין, וקשה להניח ששילבו בבניין בגד. כמו כן: "כופת שסירקו וכרכמו ועשאו פנים, רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין, עד שיחוק בו. הסל והכלכלה שמילאן תבן או מוכין, התקינן לישיבה... טמאין" משנה, שם פכ"ב מ"ט. גם כאן הכופת הוא כלי שמתקינים אותו לישיבה, או כחלק מבניין, ובירושלמי מדובר בכופת שעשו ממנו מדרגות עירובין פ"ז ה"א, כד ע"ב. גם מהתוספתא שתובא להלן משמע שהכופת ברבים כפיתין הוא כלי שיש לו חלל.

9 אינן מביאין את הטומאה עד שיהוא גבוהין מן הארץ פותח טפח – אמנם הם גבוהים מהארץ טפח, אך בינם לקרקע אין חלל של טפח. אבל בתוספתא כלים הם נחשבים לכלי בבא קמא פ"ו ה"ו, עמ' 575. דומה שהמשניות חלוקות. קפילין זו על גבי זו – כפשוטה המשנה מחדשת שהוא הדין אם הסגוס או בגד עבה אחר מקופל, ויש חלל מועט בין השכבות. בתוספתא מופיעה הלכה מקבילה: "סאה כפויה על פיה, חבית כפויה, שני כפיתין זה על גבי זה, ואבן על גבי הכפיתין, מביאות את הטומאה. סאה יושבת כדרכה, וחבית יושבת כדרכה, נוד תפוח, כר מלא תבן, כסת מלאה מוכין, כסות מלאה מטפחות, שתי אבנים זו על גבי זו, וכיפת על גבי האבן, אין מביאות את הטומאה" פי"ב ה"ב, עמ' 609. הכלל זהה לזה שבמשנה. כלי קיבול ההפוך על פיו יש בחללו טפח, והקרקעית, המשמשת כאוהל, היא מעל חלל שגובהו טפח. אבל כלי היושב על קרקעיתו אין מתחתיו חלל טפח. ה"כפיתין" הם הרבים של כופת, ומההקשר משמע שיש להם כלי קיבול, כמו חבית. נראה, אפוא, שלכופת שתי משמעויות, או אפילו שלוש בגד עבה, גוש עץ וגוש עץ שיש לו חלל.

10 אינן מביאות את הטומאה עד שתהא העליונה גבהה מן הארץ פותח טפח – לפי המשפטים הקודמים צריך לפרש שבין העליונה ובין זו שמתחתיה צריך להיות פותח טפח. אבל מבחינה מילולית ניתן גם לפרש שבין העליונה לרצפה צריך להיות פותח טפח, והקפילין באמצע אינם נחשבים. אם נפרש כך לא יובן מה בין קפילין לכופת. אולי מחלוקת בית שמאי ובית הלל שבשורה הבאה חלה גם כאן, והמחלוקת היא האם חלקים פנימיים הם כחלל או כסתימה הממעטת מפותח טפח, ואזי משנתנו יכולה להיות כבית שמאי והחלל של פותח טפח נחשב רק אם הוא מעל הקפל התחתון.

11 היה אדם נתון שם – תחת הסדק, בית שמיי אומרים אינו מביא את הטומאה – לפי אותו כלל, האדם עצמו אוהל אל אין פותח טפח מתחתיו ובית הלל אומרים אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה – כאילו יש חלל מתחת לחלקו העליון של אדם. שיטתם של בית הלל איננה הלכתית. במהלך פירושנו למשניות השונות אנו מקשיבים קשב רב לדיאלוג ולשילוב שבין הפרשנות ההלכתית לבין רגשות הפחד מהטומאה, דיאלוג שסיכמנו במבוא למסכת. בכל מקום שבו מעורב האדם עצמו החשש מהטומאה גובר על המדיניות המשפטית. גם בית הלל יודעים שגוף האדם איננו חלול. המניע להלכה אינו יכול להיות משפטי, אך הניסוח שלה הוא כביכול משפטי. איננו יכולים לקבוע אם הניסוח הוא של בית הלל עצמם, אך לפחות המשנה ערוכה כמסמך משפטי, אבל המניעים להלכה זו, ולהלכה שבמשנה הבאה, איננו משפטי.

12 אם כן, לסיכום:

13 הסברנו את כל המשנה כהמשך למשנת סדק, וראיה לכך הביטוי "היה אדם נתון שם", שאינו מתפרש אלא תחת הסדק או תחת הארובה. אבל אפשר גם לפרש את המשנה בפני עצמה, והשאלה היא האם סגוס או אדם מצטרפים לגג האוהל. המשניות הבאות תדגמנה שאלה זו לגבי אדם, ולהלן פט"ו מ"א יידון הסגוס כשלעצמו. הדין חוזר מילה במילה, אבל שלא בהקשר לסדק. נמצאנו למדים שהעורך מצא הלכה זו במשנה קדומה כלשהי ושיבץ אותה בשני הקשרים. במקרה זה שני ההקשרים קרובים מבחינה הלכתית, אבל במשנה ז בפרק זה יש שיבוץ אחר המוביל לטעות בהבנת ההלכה.

14 מחלוקת בית שמאי ובית הלל שנויה גם במסכת עדיות פ"ד מי"ב כאחד מקולי בית שמאי. עם זאת, אין כאן קולה וחומרה. מה שחומרה במקרה אחד, עשוי להיות הקלה במקרה אחר, ומשנה ו תוכיח, שבה עמדת בית שמאי מובילה להקלה. במשנת כלים פ"ח מ"ב המשנה מביאה את עמדת בית שמאי כדעה יחידה.

15 לעיל בפרק ו שנינו שאדם מהווה אוהל. גם במקרה שלנו קוברי המת בוודאי מהווים אוהל. הבעיה איננה אפוא שאדם איננו אוהל, אלא שאיננו אוהל מלא, משום שאדם שוכב אין בינו לקרקע פותח טפח ולכן אין הוא ממשיך את הבית. כפי שהערנו במבוא, בני כתות מדבר יהודה סברו כנראה שאדם איננו אוהל. אם כך, הרי בית שמאי מחזיקים בעמדה קרובה לזו שלהם. אמנם הנימוק הוא שאין אוהל בינו לבין הקרקע, אבל בפועל יוצא שאיננו אוהל מלא.

16 להערכתנו מספר מרכיבים למחלוקת העקרונית והשיטתית בין בית שמאי ובית הלל. הנימוק שהאדם "חלול" הוא הניסוח המשפטי, אך מתחתיו שתי בעיות אחרות:

17 1. החרדה מפני טומאת המת, שבית שמאי אינם שותפים לה באופן שיטתי.

18 2. העמדה שאדם כלל איננו אוהל עמדת בני כתות מדבר יהודה. בית הלל דוחים אותה, ואולי אף מנסחים את החלטותיהם בצורה תקיפה בשל הרצון להבליט את ההתנגדות נימוק פולמוסי. בית שמאי קרובים יותר לעמדה הכיתתית. הם מסכימים שעקרונית אדם הוא אוהל, אך מצמצמים את השלכותיה של ההלכה.

3 בבא מציעא פתח ↗

אֲבָל מְטָא זְמַן חִיּוּבֵיהּ – רָמֵי אַנַּפְשֵׁיהּ וּמִידְּכַר. וְכִי שָׂכִיר עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תִּגְזֹל״? הָתָם תְּרֵי חֲזָקֵי, הָכָא חֲדָא חֲזָקָה. גַּבֵּי בַּעַל הַבַּיִת אִיכָּא תְּרֵי חֲזָקֵי: חֲדָא דְּאֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תָּלִין״, וַחֲדָא דְּאֵין שָׂכִיר מְשַׁהֶא שְׂכָרוֹ. וְהָכָא חֲדָא חֲזָקָה. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁתְּבָעוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. וְהָא קָתָבְעוֹ לְקַמַּן קָא תָבַע לֵיהּ קַמַּן? אָמַר רַבִּי אַסִּי: שֶׁתְּבָעוֹ בִּזְמַנּוֹ. וְדִלְמָא לְבָתַר הָכִי פְּרַע? אָמַר אַבָּיֵי: שֶׁתְּבָעוֹ כָּל זְמַנּוֹ. וּלְעוֹלָם לָא פָּרַע לֵיהּ?! אָמַר רַב חָמָא בַּר עוּקְבָא: כְּנֶגֶד אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל תְּבִיעָה. מַתְנִי׳ הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ – לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין. וְלֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לִיטּוֹל מַשְׁכּוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּחוּץ תַּעֲמֹד״. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי כֵלִים – נוֹטֵל אֶחָד וּמַנִּיחַ אֶחָד. וּמַחְזִיר אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה וְאֶת הַמַּחְרֵישָׁה בַּיּוֹם. וְאִם מֵת – אֵינוֹ מַחְזִיר לְיוֹרְשָׁיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מַחְזִיר אֶלָּא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּמִשְּׁלֹשִׁים יוֹם וּלְהַלָּן מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין. גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין מְנַתַּח נַתּוֹחֵי – אִין, אֲבָל מַשְׁכּוֹנֵי – לָא. וְהָתְנַן: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין, מִכְּלָל דִּבְבֵית דִּין מְמַשְׁכְּנִין! אָמַר לָךְ שְׁמוּאֵל: אֵימָא, לֹא יְנַתְּחֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: לֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לִיטּוֹל מַשְׁכּוֹנוֹ. מַנִּי? אִילֵּימָא בַּעַל חוֹב – מֵרֵישָׁא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ! אֶלָּא לָאו, שְׁלִיחַ בֵּית דִּין! אִי מִשּׁוּם הָא – לָא אִירְיָא. הָכִי קָאָמַר: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין, מִכְּלָל דִּבְבֵית דִּין מְמַשְׁכְּנִים, וּבַעַל חוֹב אֲפִילּוּ נַתּוֹחֵי נָמֵי לָא, שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לִיטּוֹל מַשְׁכּוֹנוֹ. מֵתִיב רַב יוֹסֵף: ״לָא יַחֲבֹל רֵיחַיִם וָרָכֶב״, הָא דְּבָרִים אֲחֵרִים – חֲבֹל. ״לֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה״, הָא שֶׁל אֲחֵרִים – תַּחְבֹּל, מַאן? אִי נֵימָא בַּעַל חוֹב, הָא כְּתִיב: ״לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ״, אֶלָּא לָאו שְׁלִיחַ בֵּית דִּין! תַּרְגְּמַהּ רַב פָּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, וְאָמְרִי לַהּ רַב פָּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף: לְעוֹלָם בְּבַעַל חוֹב, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין. תָּא שְׁמַע: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״בַּחוּץ תַּעֲמֹד״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁ״הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נוֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא״! אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָאִישׁ״ – לְרַבּוֹת שְׁלִיחַ בֵּית דִּין. מַאי לָאו: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין כְּלֹוֶה?

7 פסחים פתח ↗

וְאָמַר רַב: אִישְׁתַּבֻּשׁ כָּהֲנֵי. מִידֵּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא לְרַב? רַב ״מַשְׁקֵי בֵּית מַטְבְּחַיָּא״ תָּנֵי, אֲבָל מַשְׁקֵי בֵּי מַדְבְּחַיָּא — מְטַמֵּא. גּוּפָא, רַב אָמַר: אִישְׁתַּבֻּשׁ כָּהֲנֵי, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לָא אִישְׁתַּבֻּשׁ כָּהֲנֵי. רַב אָמַר: אִישְׁתַּבֻּשׁ כָּהֲנֵי — רְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ בְּעָא מִינַּיְיהוּ, וַאֲמַרוּ לֵיהּ טָהוֹר. ושְׁמוּאֵל אָמַר: לָא אִישְׁתַּבֻּשׁ כָּהֲנֵי — חֲמִישִׁי בַּקֹּדֶשׁ בְּעָא מִינַּיְיהוּ, וַאֲמַרוּ לֵיהּ: טָהוֹר. בִּשְׁלָמָא לְרַב, הַיְינוּ דִּכְתִיב אַרְבְּעָה: לֶחֶם וְנָזִיד וְיַיִן וָשֶׁמֶן. אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל, חַמְשָׁה מְנָא לֵיהּ? מִי כְּתִיב ״וְנָגַע כְּנָפוֹ״? ״וְנָגַע בִּכְנָפוֹ״ כְּתִיב — בְּמַה שֶּׁנָּגַע בִּכְנָפוֹ. תָּא שְׁמַע: ״וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכׇל אֵלֶּה הֲיִטְמָא וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא״. בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל, מִדְּהָכָא לָא אִישְׁתַּבֻּשׁ — הָתָם נָמֵי לָא אִישְׁתַּבֻּשׁ. אֶלָּא לְרַב, מַאי שְׁנָא הָכָא דְּאִישְׁתַּבֻּשׁ, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּלָא אִישְׁתַּבֻּשׁ? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: בְּקִיאִין הֵן בְּטוּמְאַת מֵת, וְאֵין בְּקִיאִין הֵן בְּטוּמְאַת שֶׁרֶץ. רָבִינָא אָמַר: הָתָם רְבִיעִי, הָכָא שְׁלִישִׁי. תָּא שְׁמַע: ״וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר כֵּן הָעָם הַזֶּה וְכֵן הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי נְאֻם ה׳ וְגוֹ׳״. בִּשְׁלָמָא לְרַב, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״טָמֵא״. אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל, אַמַּאי טָמֵא? אַיתְמוֹהֵי קָא מַתְמַהּ. וְהָא ״וְכֵן כׇּל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם״ כְּתִיב! אָמַר מָר זוּטְרָא וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי: מִתּוֹךְ שֶׁקִּלְקְלוּ אֶת מַעֲשֵׂיהֶם — מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הִקְרִיבוּ בְּטוּמְאָה. גּוּפָא. רַב תָּנֵי ״מַשְׁקֵי בֵּית מַטְבְּחַיָּא״, וְלֵוִי תָּנֵא ״מַשְׁקֵי בֵּי מַדְבְּחַיָּא״. לְלֵוִי, הָנִיחָא אִי סְבִירָא לֵיהּ כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: ״דְּכַן״ מִלְּטַמֵּא טוּמְאַת אֲחֵרִים אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ לָהֶן — מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּנָגְעִי כּוּלְּהוּ בְּרִאשׁוֹן. אֶלָּא אִי סָבַר לֵיהּ כְּרַב, דְּאָמַר: ״דְּכַן״ מַמָּשׁ — הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ? עַל כׇּרְחָךְ כִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לֵיהּ. וְלִשְׁמוּאֵל, הָנִיחָא אִי סָבַר לַהּ כְּרַב, דְּתָנֵי: ״מַשְׁקֵי בֵּית מַטְבְּחַיָּא״ אֲבָל מַשְׁקֵי בֵּי מַדְבְּחַיָּא — אַחֲרִינֵי נָמֵי מְיטַמְּאוּ, רְבִיעִי הוּא דְּלָא עָבֵיד חֲמִישִׁי, הָא שְׁלִישִׁי — עָבֵיד רְבִיעִי. אֶלָּא אִי סָבַר לֵיהּ כְּלֵוִי, דְּתָנֵי: ״מַשְׁקֵי בֵּי מַדְבְּחַיָּא״, מַאי אִירְיָא רְבִיעִי דְּלָא עָבֵיד חֲמִישִׁי? אֲפִילּוּ שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי נָמֵי לָא עָבְדִי! עַל כׇּרְחָיךְ כְּרַב סְבִירָא לֵיהּ. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב, תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּלֵוִי. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּלֵוִי: הַדָּם וְהַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן וְהַמַּיִם, מַשְׁקֵי בֵּי מַדְבְּחַיָּא שֶׁנִּטְמְאוּ בִּפְנִים וְהוֹצִיאָן לַחוּץ — טְהוֹרִין. נִטְמְאוּ בַּחוּץ וְהִכְנִיסָן בִּפְנִים — טְמֵאִין. אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַשְׁקֵי בֵּי מַדְבְּחַיָּא לֹא אָמְרוּ דְּכַן אֶלָּא בִּמְקוֹמָן. מַאי לָאו — לְמַעוֹטֵי נִטְמְאוּ בִּפְנִים וְהוֹצִיאָן לַחוּץ! לָא, לְמַעוֹטֵי נִטְמְאוּ בַּחוּץ וְהִכְנִיסָן בִּפְנִים. וְהָא ״בִּמְקוֹמָן״ קָאָמַר! הָכִי קָאָמַר: לֹא אָמְרוּ דְּכַן — אֶלָּא שֶׁנִּטְמְאוּ בִּמְקוֹמָן. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב: הַדָּם וְהַמַּיִם מַשְׁקֵי בֵּית מַטְבְּחַיָּא שֶׁנִּטְמְאוּ בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקַע — טְהוֹרִין.

« משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י״א:ב׳ משנת ארץ ישראל על משנה אהלות י״א:ד׳ »