משנת ארץ ישראל על משנה נדה ט׳:ג׳

3 השאילה חלוקהּ לנוכרית או לנידה – ולאחר זמן קצר מצאה כתם דם, הרי זו תולה בה – בנכרית או בנידה. הבבלי מדגיש שהנכרית ראויה לראות דם. אחרת צריך להניח שהכתם הוא מבעלת החלוק המקורית. בבבלי גם דיעה שהנכרית חייבת להיות ממש מדממת. וזו כמובן הקלת מה. כפשט השנה אפשר לתות את הדם בכל הנכרית הראויה לראות. דם נוכרית יבש טהור לכל הדעות לעיל פ"ד מ"א. דם הנידה תמיד יטמא. כלומר 'תולה בה' והרי האישה נחשבת לזבה או נידה, אבל היא טמאה כי נגעה בכתם של דם נידה. ברם במשנתנו, בכל עדי הנוסח, כתוב "או לנידה", ומשמע שגם אם השאילה לנידה ישראלית היא טהורה משום שהיא תולה בה. אין למשנתנו קשר למשנה הקודמת ח, א, שעסקה בשאלה מה דינה של אישה שלבשה חלוק פרטי שלה ומצאה בו כתם. החלוק לא נבדק כנראה בין לבישה ללבישה. התרבות של השאלת בגדים רגילה בחברת עוני בכלל ובחברת נשים בפרט. זהו מרכיב נוסף בהווי החצר המשותפת והמעורבת שבה הנשים עובדות יחד כל היום ומקיימות ביניהן יחסי קרבה רבה שיש בהם מרכיב של עלבון ושל ידידות כאחד.

4 סיפור מלבב מהווי החצר המשותפת מופיע בתלמוד הבבלי. לאשתו של רבי חנינא בן דוסא לא היה מה לבשל, ואף על פי כן הדליקה את התנור, לבל תתבייש בפני שכנותיה. אחת השכנות ידעה שהתנור ריק וביקשה לבייש את אשת החסיד, והציצה בתנור. נעשה לאשת חנינא בן דוסא נס, והתנור התמלא מאכלים תענית כד ע"ב-כה ע"א. סיפור נוסף: "וכן האשה שיצאת ומצאת את חברתה חותה גחלים תחת קדרה של תרומה, רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין. אמר רבי אלעזר בן פילא: וכי מפני מה רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין? מפני שהנשים גרגרניות הן, שהיא חשודה לגלות את הקדרה של חברתה לידע מה היא מבשלת" טהרות ז, ט; תוספתא, טהרות ח, טז עמ' 669. סיפורים אלו משקפים חצר שהרכילות והסקרנות הן לחם חוקה והבישול הפרטי חשוף לעיני השותפים. אין זה מקרה שהנשים מתוארות כרכלניות החיות במשותף ומיוחסות להן תכונות "טובות" של שכנות. יש להניח שהן שהו בחצר יותר מהגברים. הגברים הלכו איש לשדהו, והנשים עבדו יחדיו בחצר, חשופות האחת לעיני חברתה. התנהלות זו מסבירה את המקורות הרבים המספרים על השאלת חפצים מאישה לחברתה. הדבר נחשב חיי נפש של האישה, שבלעדיו אין לה חיים תוספתא, כתובות ז, ד.

5 מכל מקום, עדויות רבות יש על נשים העובדות במשותף. במיוחד נזכרת האפייה המשותפת פסחים ג, ד; שביעית ה, ט, ועוד, והנשים מתוארות כעובדות בצוותא. הקִרבה הובילה לשימוש משותף בתנור, כפי שעולה גם ממשנת שביעית ה, ט; כלים ה, ח-י כפי שפירשנו אותן. ואכן, בחפירות ארכאולוגיות בחצרות משותפות נמצא לעתים תנור אחד בלבד או שניים לכל היותר. ייתכן שמיעוט התנורים נועד בין השאר לחסוך עצים. העצים עצמם היו הפקר, אבל ארץ ישראל סבלה ממיעוט עצים בגלל העיבוד האינטנסיבי של הקרקע. בבבל המציאות הייתה אחרת, ולא נעסוק בה.

6 חשוב לציין שהנידה מקבלת מהטהורה בגד. הבגד כמובן נטמא, והטהורה משתמשת בו ללא חשש, ברצף, וללא כביסה. הווה אומר שאמנם הנשים שמרו על טהרה, אבל רק על עיקר המצווה ולא על טומאה של נגיעה בכתם הנידה. הדבר מובן, שהרי רוב הציבור לא הקפיד על מצוות טהרה הכלליות.

7 שלש נשים שלבשו בחלוק אחד – לכאורה אפשר לפרש שהנשים התכסו באותו חלוק. מבחינה מעשית הדבר קשה, אבל אפשרי בבגדים אחרים, גדולים יותר. על כן הוסיפו המפרשים שהנשים התעטפו בחלוק בזו אחר זו. נדון בכך להלן.

8 או שישבו על ספסל אחד – ביחד, בזמן עבודה משותפת או לעת ערב, לפטפוט משותף איורים 39 א-ג גם כאן הסבירו רוב המפרשים שספסל הוא כיסא ליחיד או לצמד, והנשים ישבו עליו בזו אחר זו. ודאי שבעולם הרומי והיהודי היו כיסאות ליחידים, אבל הספסל הוא במובהק ספסל לרבים, כלומר, אפשר גם לפרש ששלושתן ישבו על הספסל ביחד אבל כבר לא ידוע היכן בדיוק ישבה כל אחת ותחת מי נמצא הכתם.

9 במקורות היהודיים, הספסל משמעו ספסל לרבים: "חמש שישבו על גבי ספסל ונשבר – כולן חייבין לשלם. ואם מחמת האחרון נשבר – האחרון משלם על ידי כולן" תוספתא, בבא קמא ב, ט. ברור שישבו ביחד, שאם לא כן היה האחרון אשם בכול. כמו כן: "יושבין על ספסל של גוים בשבת, שבראשונה היו אומרים: אין יושבין על ספסל של גוים בשבת, עד שבא רבי עקיבא ולימד שיושבין על ספסל של גוים בשבת" תוספתא, מועד קטן ב, יד. מדובר בישיבה עם לפחות שני גויים על הספסל. אם הגויים קמו, ברור שאין בישיבה על הספסל הריק כל בעיה הלכתית. אם כן, הביטוי "ישבו על ספסל" משמעו ישיבה עם אחרים, כגון במועד קטן, אף ששם הבעיה ההלכתית שונה מזו שלנו. כמו כן: "לא ישב אדם על גבי ספסל שספר תורה נתון עליו. מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב על גבי ספסל שספר תורה נתון עליו, והרתיע מלפניו" ירושלמי, ברכות ג ה, ו ע"ד. ברור שהספסל ארוך ומכיל את החכם ואת הספר, אולם רבי אליעזר נרתע מלשבת ליד הספר כשווה ערך לספר הקדוש. כמו כן נקבע שאבל אינו נדרש לישון על ספסל, ושוב מדובר בכלי ארוך שאפשר להשתרע עליו שמחות יא, יז עמ' 34. כן משמע ממשנת זבים ג, א שהספסל הוא מושב לכמה אנשים, בניגוד לסתם כיסא, שאין שני אנשים יכולים לשבת עליו.

10 המונח "ספסל" נלקח מהלטינית, sabellum. ביוונית, συψέλιον סופסליון. גם בתרבות הרומית היה זה כלי ישיבה ארוך, והוא הדוגמא הרגילה לישיבה משותפת איור 40.

11 לכאורה קשה: המשנה פותחת במקרה שבו הנשים לובשות חלוק בזו אחר זו וממשיכה במקרה של ישיבה יחדיו. בקרב המפרשים ישנן שתי דעות. האחת, שלא שנא יחדיו לא שנא בזו אחר זו. גם במקרה של חלוק אפשר לפרש שהנשים התכסו בבגד אחד ביחד, אלא שאיננו נתקלים תדיר במציאות כזו, ובספסל הדבר אפשרי ותדיר. חלק אחר מהמפרשים טען שספסל הוא מושב ליחיד, אולם כאמור, פירוש זה עומד נגד יתר המסורות המתארות ספסל. אם כן, המשנה אכן עוסקת במקרים שונים ואלו שתי דוגמאות לאותה בעיה מי מקור הדם אבל בתנאי רקע שונים באופן מהותי זה מזה.

12 ונמצא עליו דם, כלם טמאות – אין אפשרות שכל אישה תתלה את הכתם באחת הנשים האחרות, שכן בדרך זו כולן טהורות, והרי ברור שאחת מהן טמאה. לכאורה אין הבדל בין מקרה זה למקרה הקודם. בבבלי נידה נט ע"ב-ס ע"א ישנם כנראה שני הסברים. אפשר להבין את ההבדל. במקרה הראשון, הראשונה ודאי טמאה, כך שיש לשנייה במה לתלות, ואם היא נכרית אנו מניחים שהדם יצא ממנה. אמנם היא אינה טמאה, אבל אין זה משום שהדם אינו ממנה אלא משום שנכרים אינם נטמאים. השוני בין המקרים ברור. במקרה הקודם יש כבר אישה אחת טמאה, ולכן קל לתלות בה את כל הכתמים. במקרה שלנו, כולן בחזקת טהורות, אבל אחת הנשים טמאה ואיננו יודעים מי היא. לפיכך, גם במקרה הקודם, שבו אישה השאילה חלוקהּ לאישה שהיא בחזקת טהורה, ונמצא בו כתם, אי אפשר לתלות באישה השנייה. או שיתברר שהשנייה נידה או ששתיהן טמאות מִספק.

13 ישבו על ספסל שלאבן – כלי אבן אינו מקבל טומאה, וודאי שלא ספסל, המחובר לקרקע.

14 או על האסטבה שבמרחץ – בבית המרחץ של הנשים או בשעת הרחצה של הנשים כדלעיל ז, ד. האיצטבא מחוברת לקיר ולכן אינה מקבלת טומאה. המילה "איסטווה" איסטבה מקורה במילה סטיו, שהוא למעשה טור עמודים. הבזיליקה בניין המחולק על ידי שני טורי עמודים. על העמודים השעינו בדרך כלל את קירוי הבית. הנוהג הרגיל היה לבנות על העמודים שני יציעים באמצעות הנחת קורות עץ בין קיר הבית לראשי העמודים איור 41. בעברית של חז"ל הפכה המילה גם לכינוי לכל מדף מסיבי היוצא מהקיר. על עמודי הסטיו כמובן אי אפשר לשבת, אבל אפשר לשבת על מדף היוצא מהקיר. האיסטבה כאן היא מאבן או מעץ ומחוברת לקיר. על כן אינה מקבלת טומאה ולא נזקקה המשנה להדגיש שהיא של אבן. מנוגד לכך הספסל, שאם הוא עשוי עץ הוא מקבל טומאה.

15 רבי נחמיה מטהר, שרבי נחמיה אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים – להלכתו של רבי נחמיה אין נימוק. השאלה היא אם האישה נידה ואם הדם יצא ממנה, ומה הקשר לשאלה להיכן נטף הדם? נראה לנו שהמקרה הוא המשך המקרה הקודם. שלוש נשים ישבו על ספסל עץ אחד והתעטפו בחלוק, ונמצא עליו דם. הן טמאות לא משום שאי אפשר לקבוע מהיכן הדם אלא משום שהדם עצמו מטמא את האחרות דרך הספסל שעליו ישבו כולן, וכל הנשים טמאות בוולד הטומאה. מכאן אפשר להחמיר ולגזור עליהן טומאה מלאה, ורבי נחמיה מבקש לסייג ולקבוע שאם הספסל קבוע או של אבן, הוא לא יטמא שכן דבר המחובר לקרקע אינו נטמא ואינו מטמא. ייתכן שזהו נימוקו של רבי נחמיה, אולם ייתכן גם שנימוקו שונה. הרי אחת הנשים טמאה, וממילא גם השנייה טמאה, משום שהיא יושבת על מושב של טמאה. אמנם אין היא טמאה כנידה אלא טמאה בטומאה קלה יותר ולד הטומאה, אבל העובדה שהיא כבר ולד הטומאה מצטרפת לספק שמא היא טמאה ממש כנידה. לעומת זאת, על ספסל של אבן אין הנידה מעבירה טומאה ואיננו חוששים לנגיעה, והספק אינו מספיק כדי לטמאהּ. אפשר גם שרבי נחמיה עוסק במקרה בפני עצמו, מקרה רגיל, שבו אחת הנשים טמאה, ואם הנשים יושבות על ספסל שאינו מטמא אין האחרות נטמאות בטומאת מושב.

16 הבבלי לא פירש כך, ולדעתו, עמדת רבי נחמיה שרירה בכל מקרה. הבבלי מקשה מהתוספתא שצוטטה לעיל נידה ז, ג עמ' 649: "שתי נשים שהיו טוחנות ברחיים של יד ונמצא דם תחת הפנימית – שתיהן טמאות; תחת החיצונה – החיצונה טמאה והפנימית טהורה; בינתים – שתיהן טמאות. היה מעשה ונמצא דם על שפתה של אפטי ועל עלה של זית בשעה שמסיקות את התנור, ובא מעשה לפני חכמים וטמאום. תנאי היא, דתניא: רבי יעקב מטמא ורבי נחמיה מטהר, והורו חכמים כרבי נחמיה" נידה ס ע"ב. אם כן, לפי הברייתא, דם שיצא מאחת הנשים מטמא את שתיהן אף שהוא נטף על דבר המחובר לקרקע ואינו מקבל טומאה. הבבלי עונה שזו מחלוקת תנאים, וחכמים טימאו את שתי הנשים, וכן סבור רבי יעקב. התמיהה על רבי נחמיה מוסברת בגמרא בכך שאכן יש החולקים עליו, אבל אין בה הסבר לוגי לעמדתו.

17 בתוספתא שנינו: "רבי נחמיה אמר על דבר שהוא מקבל טומאה – טמא; ועל דבר שאין מקבל טומאה – טהור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם הרגה מאכולת – תולה; ואם לאו – אינה תולה" נידה ז, ד עמ' 649. לפי עריכת התוספתא, דבריו של רבן שמעון בן גמליאל מתייחסים לנושא של משנתנו. ברם לפי מהותם של הדברים הם שייכים למשנה ב בפרק הקודם ולאו דווקא למקרה של שלוש נשים. עם זאת, כל ההלכות בדבר הסברים חלופיים לַכתם חלות גם על משנתנו. הסבר זה של אפשרות לדם מאכולת אינו נדון במפורש משום שמשנתנו מדגישה את המיוחד במקרה הזה, ואין בכך כדי לשלול את כל ההלכות האחרות.

18 כמו במשניות הקודמות, משנתנו מתעלמת מהצורך בשתי ראִיות לפחות לזוב ומהשאלה אם הגיע זמנה של אחת הנשים לראות.