משנת ארץ ישראל על משנה נדה ט׳:ב׳

2 איש ואשה שעשו צרכיהם בתוך הספל – ספל הוא בדרך כלל כלי קטן המשמש להגשת נוזלים בעת הסעודה ולשתייה מתוך הקנקן איורים 34 א-ב. הספל נזכר רבות במקורות. השימוש הפשוט היה להגשת נוזלים מים ויין לשולחן: "נותן אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין ... מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין" בבלי, שבת מב ע"א. אם כן, כלי זה דומה לקערית בלשון ימינו, כלי קטן שבסיסו שטוח וצר ופיו רחב יותר. אבל לספל שימושים נוספים. בשמחת בית השואבה מילאו ספלים שנפח כל אחד מהם 12.5 ליטר לערך ראו פירושנו לסוכה ה, ב בשמן לתאורה. השימוש העיקרי בספלים במקדש היה לניסוך, וזהו הכלי העיקרי שבו מנסכים נוזלים על המזבח: "אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים. הדם, כדברי רבן גמליאל, זורקו על גבי האישים; נסכים, נותנו לספלים" תוספתא, זבחים ט, א עמ' 493, וכן משמע ממקבילות רבות כגון תוספתא, מנחות יב, י עמ' 532. על מטבעות המקדש מוצג כלי דמוי גביע שקנה המידה שלו אינו ברור. אפשר שזהו ספל קטן ואפשר שהוא כלי חרס גדול. ספל הוא כלי הניסוך העיקרי, אבל אפשר גם שזהו כלי אחר ששימש לקטורת, למי חטאת או לשימוש פולחני מרכזי אחר איור 35.

3 כל השימושים הללו אינם מסבירים את משנתנו. שהרי מי יטיל שתן, גבר ואישה בזה אחר זה, לכלי כזה? ברם מתברר שלספל שימוש נוסף, ומן הסתם הכוונה היא לספל מטיפוס שונה. במדרש מתואר עושרו של זקן, מגדל זיתים מגוש חלב, האומר לשפחתו: "בואי ורחצי את רגלינו. מלאת ספל שמן ורחצה רגליהם, לקיים מה שנאמר: 'וטובל בשמן רגלו' " ספרי, דברים שנה עמ' 421; בבלי, מנחות לד ע"א ומקבילות. הספל משמש כאן לטבילת הרגליים בשמן. יתר על כן, במדרש תנאי אחר מסופר על עונשם של בני אשדוד שטחוריהם נפגעו בגלל שביית ארון הקודש: "כיצד? היה אחד מהן יושב בטחור, ועכבר עולה מן הארץ ושומט את מעיו ונבלע בתהום, שנאמר: 'ותכבד יד ה' על האשדודים וישתרו להם טחורים' שמואל א ה, ט. דבר אחר, היה אחד מהן יושב על הארץ, ועכבר עולה מן הארץ ושומט בני מעיו ויורד לתהום. עשו להם ספלים, והיה אחד מהן יושב בתוך הספל, ועכבר עולה ואומר לספל: תן כבוד למי שבראך, והיה הספל נבקע מאליו ועכבר עולה ושומט את בני מעיו ויורד לתהום" ספרי זוטא יא, ו עמ' 269. אם כן, הספל הוא מקום לעשיית צרכים, מן הסתם בבית השימוש הציבורי, וזהו המונח המתאר מושב רגיל, מעין אסלה של זמננו. בית השימוש הרומי שנהג אז מכוּנה "לטרינה", והייתה בו מערכת מים זורמים ומעליה ספסלי שיש ובהם חורים. המשתמשים ישבו על החור, והוא כנראה הספל איור 36. אם כן, הספל הוא כנראה גם כינוי לכלי לעשיית צרכים. בבית השימוש הלטרינה הרומית הוא היה עשוי שיש איורים 37 א-ב, ובבית, כלי פשוט יותר. בחברה הרומית היו גם בתי כיסא ניידים, שהיו מִתקנים מתוחכמים והיגייניים איור 38. ייתכן שאלו היו מוכרים גם בארץ, אבל בדרך כלל מזכירים המקורות מתקני חרס פשוטים: "עביט של מי רגלים" או "גרף של רעי". כלי זה היה ללא מכסה, ונהגו לרוקנו במשך היום, ואפילו בשבת. המתקן מוזכר בסיפור מלבב על בתו של המן. כידוע, המן הוביל את מרדכי וקרא לפניו קריאות כבוד. כך מתאר זאת המדרש: "הלבישוֹ מלכות וקרא לפניו והכריז כעבד לפני אדוניו: 'ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!' והלך עמו בכל חוצות שושן, וכשקרב אצל ביתו עלתה בתו של המן וראתה אותם וחשבה שהרוכב הוא אביה וההולך ברגליו הוא מרדכי, לקחה גרף של רעי והשליכה בראש אביה, וכשהכירה שהוא אביה והרוכב הוא מרדכי, מיד הפילה עצמה מן העליה ותמת. לכך נאמר: 'והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש'. אבֵל על בתו, וחפוי ראש על מה שהשליכה עליו". אם כן, בית של איש אמיד כהמן מתואר כבית שאין בו שירותים מסודרים אלא כלי פתוח של חרס שאפשר לרוקנו לרחוב. במקבילה בתלמוד הבבלי נזכר כאן "עציצא דבית הכסא", כלי שאין לו מקבילה ארץ ישראלית בבלי, מגילה טז ע"א.

4 המשנה בבבא בתרא ד, ו מונה את חלקי בית המרחץ. אם אדם מכר לחברו "בית מרחץ", ללא פירוט נוסף, חלק מהריהוט נחשב חלק מהמבנה ונכלל במכר וחלק ממנו אינו נמכר עם בית המרחץ אלא בנפרד שכן זהו פריט חשוב שאינו קבוע בקרקע המבנה. אחד הפריטים הנזכרים במשנה הוא "הספסלים", שאינם נמכרים יחד עם בית המרחץ. בתוספתא ובירושלמי המקבילים, מילה זו איננה. אבל בברייתא בבבלי: "המוכר את המרחץ מכר את בית הנסרין ואת בית היקמין ואת בית הספלים ואת בית הוילאות, אבל לא את נסרין עצמן ולא יקמין עצמן ולא ספלים עצמן ולא וילאות עצמן. ובזמן שאמר לו: היא וכל מה שבתוכה – הרי כולן מכורין" בבלי, בבא בתרא סז ע"ב. בית הספסלים אינו קשור לספסלים אלא הוא כנראה בית השימוש. זהו חדר מחדרי בית המרחץ, שהיה מתקן צמוד לרבים מבתי המרחץ, והמושבים בו היו מושבי שיש ניידים למחצה. לכן הם אינם נמכרים עם "בית הספלים". בית הספלים הוא כנראה הלטרינה הרומית שהזכרנו לעיל.

5 במדרש אחר: " 'אגור' – שאגור דברי תורה. 'בן יקא' – בן שהקיאה לשעה, כספל הזה, שנתמלא בשעתו ונשפך בשעתו" שיר השירים רבה י, י; קהלת רבה א, ב; ב, א ומקורות נוספים. בארוחות עשירים מהטיפוס הרומי נהוג היה להעביר קערת הקאה בין המשתתפים. את המילים "בן יקה" משלי ל, א מסביר הדרשן כנגזרות מהפועל "הקיא", והספל מבטא זאת. אפשר גם שלהקיא במדרש משמעו לעשות צרכים אחרים, והרי זה אותו תפקוד שהוזכר לעיל.

6 נראה אפוא שהספל הוא קערת האסלה או קערת הקאה גדולה, ולפנינו שני שימושים שונים לאותו כלי. נראה שהיה זה כלי עגול עם פתח רחב ובסיס צר אך שטוח. אל האסלה הטילו מים או קיא או אף דם, ובמקרה שבו עוסקת משנתנו הטילו בו מים איש ואישה בזה אחר זה. הסברנו את המשנה כעוסקת בהטלת מים בבית השימוש הציבורי הלטרינה הרומית.

7 לסיכום, הספל במשנה אינו ספסל אלא המושב בלטרינה הרומית מקביל לאסלה בת זמננו. המילה "טמא" שבמשנה מתייחסת לאיש או לאישה, שהם טמאים, ולא לכלי. אבל אפשר שהרקע לדיון הוא סעודה מעורבת דבר הנדיר כשלעצמו בחברה היהודית והרומית שבה הטילו המשתתפים מימיהם לקערה הספל בלי לרדת ממיטת ההסבה. אם זו המציאות, כי אז המילה "טמא" מורה גם על הכלי עצמו. סביר יותר להניח שהרקע הראלי הוא הבית הפשוט, שבו מטילים הבעל ואשתו את מימיהם בלילה לכלי זמני ובבוקר מתגלה בו מעט דם, והכלי נקרא "ספל" על שם המושב בלטרינה הרומית.

8 ונימצא דם על המים, רבי יוסה מטהר – כיוון שזהו ספק ספקא, היינו, ספק אחד: האם הדם שראתה האישה הוא מהרחם או שמא ממערכת השתן; ספק שני: האם הדם בכלל בא ממנה או שמא מהאיש, ועל שני ספקות אין אוסרים. רבי שמעון מטמא, שאין דרך האיש להוציא דם אלא שחזקת דמים מן האשה – ומכיוון שאין דרך הגבר להוציא דם בעת הטלת מי הרגליים, ברור שהדם הוא מהאישה, ונותרנו עם ספק אחד בלבד, שמא הדם הוא מהשתן או מהרחם, ועל ספק אחד גוזרים. האישה אפוא טמאה, והאיש לא.

9 בתוספתא שנינו: "איש ואשה שעשו צרכיהם בתוך הספל ונמצא דם בתוך הספל, רבי מאיר ורבי יוסי אומרים: תולה, ורבי שמעון אומר: אינו תולה" נידה ז, ח עמ' 649. "תולה" כאן פירושו שהאישה טהורה משום שיש לה הסבר לדם, ואין זה דם נידה או זיבה. לדעת רבי יוסי האישה טהורה משום שדם השתן אינו טמא. לדעת רבי מאיר זו הטלת מים בישיבה, והיא טהורה, ולדעת רבי שמעון האישה תמיד טמאה, כדבריו בתוספתא הקודמת ובמשנה. לכאורה אי אפשר להסביר כאן שמשמעות "תולה" היא טומאה מִספק, שכן לדעת רבי יוסי האישה ודאי טהורה. עם זאת, אפשר שהתוספתא אינה זהה למשנה ועוסקת במקרה שונה מזה המובא במשנה הראשונה. אם אישה הטילה מים ומצאה דם היא טהורה, אבל אם נמצא דם באסלה, ודאי יש לחשוש שמא האישה ניקתה את דם הערווה או שהוא טפטף מעצמו, ולכן רבי שמעון מטמא ואילו רבי מאיר "תולה", כלומר, מורים לאישה לחכות ולראות אם הדימום נמשך. פירוש אפשרי כזה הצענו בפרק ח משנה ב, והוא מנוגד לפרשנות המסורתית. אפשרי אך דחוק. לרבי יוסי מיוחסות מסורות מנוגדות – מטהר משנה ותולה תוספתא. לפי הפרשנות המסורתית, ההבדל הוא רק בניסוח ולא בהלכה.

10 בסוף המשנה הקודמת הערנו שהמשנה כולה תמוהה. לכאורה אפשר לברר את הספק באופן פשוט: אם אלו ימי נידה, האישה בוודאי טמאה; אם אלו אחד עשר הימים שלאחר שבעת ימי הנידה, החשש הוא לזיבה. זיבה מטמאת רק בשתי ראִיות או בשלוש, ולפיכך יש לבדוק היטב למחרת, וכך ייקבע למפרע אם הדם הוא דם זוב או לא. דומה שמשנה זו מצטרפת לראיות שבספרות התנאים והאמוראים החמירו וקבעו שזוב הוא כל דם, ומטמא בפעם הראשונה, שלא ככתוב בתורה בנוגע לזב ולזבה. הערה זו נכונה כפל כפליים בנוגע למשנתנו. הן הגבר הן האישה יכולים להיבדק למחרת והמשנה מתעלמת כליל מהצורך בשתי ראִיות לפחות, אצל האישה. אפשר כמובן שהמשנה לא דייקה בלשונה וכלל לא נכנסה לשאלה באילו ימים ראתה. ברם היעדר זה קשה.