משנת ארץ ישראל על משנה נדה ט׳:א׳

1 האשה שהיא עושה צרכיה – לא נאמר אילו צרכים, נוזלים או מוצקים, וראת דם, רבי מאיר אומר: אם עומדת, טמאה; אם יושבת, טהורה – לא נמסר טעמו של רבי מאיר, וראו להלן.

2 רבי יוסה אומר: בין כך ובין כך טהורה – מבחינה ביולוגית, רבי יוסי צודק לחלוטין. בפועל אין שום אפשרות של מעבר דם בין הרחם וחלקי המשנה שלו לבין כיס השתן והשופכה או מערכת העיכול ראו נספח רפואי, סעיף 32. כך הן אצל הגבר הן אצל האישה. מערכות העיכול, השתן וצינורות המין הן מערכות נפרדות, אם כי אצל הגבר, השתן והזרע יוצאים לבסוף מאותו צינור ומאותו פתח. דם בשתן או בצואה מעיד על נגע באחת המערכות הללו, הנובע מגידולים או מפציעה פנימית, ואין לכך כל קשר למערכת הפריון או הרבייה. סביר להניח שרבי יוסי ידע זאת בדרך כלשהי. ההלכה של רבי מאיר מוקשה משתי סיבות, שתיהן מן ההיבט הרֵאלי. ראשית, אין קשר בין הופעת דם בהפרשות מערכת העיכול ההפרשות המוצקות או בהפרשות מערכת השתן ההפרשות הנוזליות לבין דם נידה, יתר על כן, אין הבדל בין עשיית צרכים בעמידה, בישיבה או בשפיפה, דבר המשקף את ידיעותינו לאחר עשרות ואף מאות שנים של ניתוחים ובדיקות. קדמונינו לא ערכו בדיקות כאלה ולא עמד לרשותם מידע כה רב, והם גם לא עסקו בניתוחי מתים לשם לימוד האנטומיה של גוף האדם.

3 אמנם יש סיפורים מספר, בעלי אופי אגדי למחצה, על ניתוחים כאלה. אחד מהם מיוחס למלכת מצרים, כמובא בתוספתא: "אמר רבי ישמעאל: מעשה בגלפטרה מלכת אלכסנדריס שהביא שפחותיה שנתחייבו מיתה למלך וקרעתן, ונמצא הזכר נגמר לארבעים ואחד, ונקבה לשמונים ואחד" נידה ד, יז עמ' 645. ראו על כך בנספח על רפואה והלכה.

4 ראייתו של רבי ישמעאל ברורה. הסיפור עצמו מסופק ביותר, ובנספח על רפואה והלכה ציינּו שאיננו רואים בסיפור אלא אגדה עממית שרווחה בארץ ישראל שנים רבות אחרי ימי קלאופטרה והניסוי המדעי שערכה. אמנם במאה הראשונה נעשו במצרים, לראשונה בתולדות הרפואה, ניסויים יזומים, וסיפורים על כך נפוצו במזרח, אבל אין עדויות מקבילות רומיות לניתוח ניסיוני זה.

5 מבחינת הרקע הרֵאלי אין ספק שנוח יותר לאישה להטיל מימיה בישיבה או בשפיפה. אבל בכפר הערבי המסורתי יש תופעה של נשים המטילות מימיהן כשהן לבושות במעין שמלה ארוכה וצנועה, ובלי שייראה אף טפח לעיני הרואים, מובן שתנאי הכרחי לכך הוא היעדר בגד תחתון הצמוד לגוף מתחת לכותנת או לחלוק. ואכן, גם במקורותינו לא נזכר בדרך כלל בגד כזה, לא אצל האישה אף לא אצל האיש. חכמים העדיפו שאדם יעשה צרכיו בעמידה, כמו שנאמר: " 'והיה בשבתך חוץ' – ולא בישיבה" ספרי, דברים רנז עמ' 281, וכן משמע שזה היה הנוהג הרגיל והרצוי מדרש תנאים על דברים כג, יג עמ' 147.

6 רק לעתים רחוקות לבש אדם אפיקרסין, שהוא יריעה מלבנית אשר בה עטף הגבר את אזור חלציו. האפיקרס נזכר במסכת כלה. זה לשונה: "הנכנס לבית המרחץ, כיצד יעשה קודם שיכנס, מאחר שיתפלל? פושט את חלוקו, מתיר את חגורו ומסלק את כובעו, ואחר כך מסלק פרסקו התחתונה". הפרסק הוא חגורה על הגוף, כמות ששנינו: "לא יכניס אדם את ראשו לתוך אובו ויקרא את שמע. אם היתה אפרקסית חגורה עליו מבפנים הרי זה מותר" תוספתא, ברכות ב, טז. על היותו בגד תחתון שומעים אנו ממדרש אחר: "משל למלך שהיו לו פרקסין והיה מצוה את עבדו ואמר לו: קפלו ונערו ותן דעתך עליו. אמר לו עבדו: אדוני המלך, מכל פרקסין שיש לך אי אתה מצוה אותי אלא על זה? אמר לו: שאני מדביקו לגופי" ויקרא רבה ב, ד עמ' מ; כד, ג עמ' תקסא ומקבילות. האפיקרסין נזכר רק לעתים רחוקות, ולפי האזכורים, רק בודדים לבשו אותו. היעדרו מציורי פסיפס אינו מעיד כמובן דבר.

7 מכל מקום, משניות נידה והחשש העולה מהם לגילוי הכתמים היו ראליים רק על בסיס ההנחה שבגד תחתון מעין הפרקסין לא היה נהוג.

8 המשנה כולה תמוהה. לכאורה אפשר לברר את הספק בצורה פשוטה: אם אלו ימי נידה, האישה בוודאי טמאה; אם אלו אחד עשר הימים שלאחר שבעת ימי הנידה, החשש הוא לזיבה; אם הדימום הוא מהיום התשעה עשר ואילך, שוב נכנסת האישה לימי הנידה. זיבה מטמאת רק בשלוש ראִיות, ועד אז היא רק בבחינת שומרת יום כנגד יום. לפיכך יש לבדוק היטב למחרת, וכך ייקבע למפרע אם הדם הוא דם זוב או לא. דומה שמשנה זו מצטרפת לראיות לכך שבספרות התנאים לא תמיד דייקו בניסוח. "טמא" במשנה, הוראתו גם טומאת יום וגם טומאת שבעה, ובכל מקרה יש למונח משמעות אחרת. טיעון זה נכון גם בנוגע למשניות האחרות העוסקות בספק נידה.