משנת ארץ ישראל על משנה מועד קטן ג׳:ו׳

6 רבי ליעזר אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת– עצרת, היא חג השבועות, דינה כשבת שעולה למניין שבעה ואינה מפסיקה את האבל כשאר הרגלים, אבל בזמן שבית המקדש היה קיים אף עצרת הפסיקה את ימי האבל. רוב מפרשי המשנה מסבירים את טעמה של ההלכה שבימי הבית היו לעצרת שישה ימי תשלום למי שלא הביא את קרבנו ביום הראשון. חג השבועות נחוג בימי הבית כמעין חג של שבעה ימים, כחג הפסח וכחג הסוכות אשר בהם ניתן היה להביא את קרבן החג במשך שבעה ימים, כאמור במשנת חגיגה. אולם לא מצאנו כל רמז לקיום תשלומי עצרת בספרות התנאית. מן המשנה בחגיגה פ"ב מ"ד ומן הברייתות בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי ירו', שם עח ע"ב; בבלי, שם יז ע"ב משתמע, כפשוטם של דברים, שאין עצרת אלא יום אחד, והתשלום לעצרת שחל בשבת הוא רק יום אחד.

7 רבי שלמה בן היתום פירש את דברי רבי אליעזר: "משחרב בית המקדש ובטלו שתי הלחם הקרבים בעצרת וכבודו של עצרת יהיה דינו לגבי אבלות כשבת שעולה למניין שבעה". בימי הבית היו לעצרת שתי מצוות היום: האחת היא שתי הלחם אשר התירו הבאת מנחות מן התבואה החדשה, והאחרת היא שהחלו להביא ביכורים למקדש: "מעצרת ועד החג מביא וקורא" משנה, ביכורים פ"א מ"ו.

8 ממקורות שונים מימי הבית יש ללמוד כי רבו ביותר העולים לרגל בחג השבועות. עם החורבן לא היו לחג השבועות כל מצוות יום. מציאות זו מסבירה את טעמו של רבי אליעזר שמשחרב הבית עצרת כשבת. כידוע גם הקשר בין שבועות לבין חג מתן תורה טרם השתקע והתבסס, על כן נותר החג ללא סממני חגיגיות וכאילו הועם מעמדו.

9 רבן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים – שמפסיקים ואינם עולים, וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה – לא כדברי רבי אליעזר ולא כדברי החכמים, אלא עצרת כרגלים וראש השנה ויום הכיפורים כשבת – והם עולים למניין השבעה והשלושים ואינם מפסיקים את האבלות. ראש השנה ויום הכיפורים אינם כשלושת הרגלים, אינם ימי שמחה ואין עולים בהם לרגל לירושלים.