משנת ארץ ישראל על משנה מקואות ה׳:א׳

1 מעין שהעבירו על גבי השוקת – ממבט ראשון משנתנו נראית כגוש אחד עם קודמתה, ברם רושם זה מוטעה. שם המשנה מבחינה בין סתם שוקת שהיא חלק מהסלע והמים כשרים למקווה אם יזרימם למקווה בדרך כשרה או שהשוקת מנותקת, ואזי נאמר עליה שהיא מנותקת והיא נחשבת למים שאובים, וכך מפרש ר"ש, לעומת זאת משנתנו קובעת שתמיד: פסול – כפשוטה, גם אם השוקת מחוברת לסלע היא נחשבת מעשה אדם ככלי. אפשר כמובן לפרש שמשנתנו עוסקת רק בשוקת מנותקת, אבל אפילו לפי פרשנות זו שינוי הסגנון מלמד על שינוי בעריכה או במקור. מהרמב"ם הלכות מקואות פ"ט ה"ט משתמע שהשוקת קבועה, וכך נשמרת אחידות סגנונית ורציפות של המשנה, אבל בשוקת אין כנראה כשיעור ומים שנצברו בה הפכו למי גב. העבירו על גבי שפה כל שהוא כשר חוצה לה – המעיין עובר ליד שפתה החיצונית של השוקת, ומעט ממנו זורם לשוקת. הקשר בין מעיין לבין כלי שלידו אינו צריך להיות כשפופרת הנוד אלא בכלשהו, כפי שנפרש להלן פ"ו מ"א ותוס', פ"ה ה"ב, עמ' 657. כשר, שכן המעיין זורם ללא הפרעה ומטהר את המים שבשוקת. שהמעין מטהר בכל שהוא – המים הזורמים שלא נכנסו ל"שוקת" טהורים. המים שבשוקת מנותקים מהזרימה ולכן פסולים. אם השוקת היא כלי הרי דינו כמניח קנקנים בבור, ואין אפשרות לפתרון שננקט שם לשבר את הקנקנים, לכן המים פסולים. העבירו על גבי בריכה והיספיק – בעדי הנוסח הטובים ובדפוסים "והפסיקו", המים זורמים לברכה ונאגרים בה. זרימת המעיין הופסקה או הופנתה למקום אחר, והמים זורמים החוצה בתעלה. הרי הוא כמות שהיה – כך הנוסח בכתב היד, אבל כל יתר עדי הנוסח גורסים "כמקוה" מ , מל , מנ , מפ ועוד. כלומר הברכה אין לה דין מעיין אלא מקווה משום שהמים נאגרים בה, והקשר למעיין הופסק. אמנם זרימת המעיין תתחדש בעתיד, אך כרגע מי המאגר מנותקים מהמעיין ואין אלו אותם המים הזורמים. בעל כתב יד קופמן מהלך בדרך אחרת. המים הם מי מעיין שניקוו, ומה שאירע להמשך המעיין אינו משנה למים שכבר נאגרו. על כן הברכה חזרה למה שהייתה, כלומר למי מעיין. אפשר גם לפרש את נוסח כתב היד שהברכה חזרה למה שהייתה, כלומר לברכה ולא למעיין כמו יתר עדי הנוסח. חזר והמשיכו – אפשר לפרש משפט זה בשתי צורות. האחת שהמשיך את מי המעיין. מבחינה מעשית המעיין זורם לבריכה, ובחלק העליון של הבריכה יש צינור לשחרור העודפים, והמים העודפים זורמים בו. פסול לזבים ולמצורעים ולקדש מהן מי חטאת – אם העודפים זורמים הם מי מקווה ולא מי מעיין. רק מי מעיין נחשבים למים חיים לטהר בהם מצורעים וזבים ולמלא מי חטאת. עד שידע שיצאו הראשונים – הלכה זו מקבילה למשפט "עד שיצא ממנו מלואו ועוד" לעיל פ"ג מ"א. המצב שבו צינור העודפים הוא החלק העליון של הברֵכה מוכר מהכפר הערבי המסורתי. אפשרות מעשית שנייה היא שחור הניקוז הוא בתחתית הברכה. כאשר הבעלים משחרר פותח את צינור הניקוז המים הזורמים בו הם עדיין המים שנאגרו בברכה והיו פסולים מלשמש כמיים חיים; רק לאחר שהברכה תתרוקן ניתן יהיה להניח שהמים הם מי המעיין עצמם. אפשרות מעשית זו יוצרת אפוא פרשנות אפשרית שנייה למשנה. אבל אין לפרש ששחרר את מי הברכה ללא הזרמת המעיין, שכן לאחר שיצאו המים הראשונים תופסק הזרימה איור 35.

2 מבחינה הלכתית הברֵכה לאמה היא כמו בור מלא מים שאובים, או כלי לאמה לעיל פ"ג מ"ג. אבל כאן הפסיקה שונה משום שהנושא איננו מים שאובים או מי כלי, אלא האם המים הללו הם מים חיים ממש, ולא סתם מים בלתי שאובים. לכן במקום אמה מדובר במי מעיין, ובמקום מים שאובים בבור או בכלי מי מקווה הברכה הכשרים למקווה, אך אינם מים חיים.

3 איור 35ב. בית מעין בשרונה. צילם י' פיקסלר.