משנת ארץ ישראל על משנה מנחות ו׳:ו׳

6 לפי כתב-יד קופמן

7 העומר היה בא עישרון משלוש סאים – בתורה נאמר "ועשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן כתית רביעת ההין" במדבר כח ה. המדובר במנחה הבאה עם קרבן שלמים, ומכאן למדו חכמים שסולת היא תמיד עשירית איפה. האיפה היא שלוש סאין. בלשון חכמים "עשירית האיפה" הוא מינוח כללי למנחה משנה, שקלים פ"ב מ"ג, אבל משנתנו מתכוונת לפסוק אחר האמור בשמות טז לו: "והעֹמר עשִרית האיפה הוא". איפה היא שלוש סאין 18 קבין = 72 רבעים רבעי קב. מידה זו היא מסורת חכמים הנרמזת כבר בתרגום השבעים המתרגם את המילה איפה כ- τριών, שמשמעו שלוש. על מידה זו חוזרת המשנה להלן פ"ז מ"א. השימוש במידה "שלוש סאים" במקום האיפה המקראית היא שימוש בלשון חכמים ובתורה שבעל פה. כלומר העומר הוא עישרון, אך לא עישרון של סאה אלא עישרון של איפה, כלומר 0.3 סאה. רוב המפרשים הרמב"ם ואחרים הציעו הצעה אחרת המבוססת על המשנה להלן הקובעת שהעומר היה בא משלוש סאין שמהן ביררו עישרון אחד של קמח דק מנופה היטב פ"י מ"א ומ"ד. אם כן כל המשנה עוסקת ברמת הניפוי, שכן המשנה הבאה עוסקת גם היא בנושא זה. להלן נכריע בין שני ההסברים, מכל מקום משקל העומר 0.3 סאה, בערך 4-3 ק"ג.

8 צורת חישוב שונה מצויה במכילתא: "והעומר, איני יודע כמה הוא? תלמוד לומר 'עשירית האיפה' וכמה הוא עשירית האיפה? אחד משבעה רביעים ועוד. ועוד זה כמה הוא? אחד מחמשה ברביע" מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דויסע ה, עמ' 173. אם כן העומר הוא שבעה רבעים ועוד קצת, וזו עשירית של 72 רבעים 7.2 רבעים בשפתנו. "אחד מחמישה ברביע" הוא 0.2 של רבע קב, בלשון החשבון של ימינו, וכדברי המדרש: "עשירית האיפה אחד מעשרה לשלש סאין שהן שבעה רביעים ועוד" ספרא, דבורא דחובה, פרק י"ט ה"ה, כה ע"ב.

9 שתי הלחם שני עשרונים משלש סאים – בתורה נאמר: "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה" ויקרא כג יז. הרמב"ם וההולכים בעקבותיו פירשו שניפוי צריך להיות פחות מדוקדק ודי בניפוי של שני עשרונים משלוש סאין. לפי פירושנו יש להביא שני עשרונים של איפה, וזה פשט המקרא. לחם הפנים עשרים וארבעה עשרונות – כאמור בתורה "ולקחת סלת ואפית אתה שתים עשרה חלות שני עשרנים יהיה החלה האחת" ויקרא כד ה, מעשרים וארבע סאין – לפי פירוש הרמב"ם המשפט פשוט: יש לנפות 24 עשרונים 8 סאה מעשרים וארבע סאין. אבל לפי פירושנו המשפט קשה, שכן אין משמעות למילים "מעשרים וארבע סאין". אם נדרש להגדיר מהו עישרון צריך היה לכתוב עשרים וארבעה עשרונות משלוש סאין או מעשרים וארבע איפות. לפי פירושנו יש להגיה אפוא את המשנה, נגד כל עדי הנוסח, ולגרוס "עשרים וארבעה עשרונות משלש סאין" כל עישרון משלוש סאין, כמו במשפט הקודם, או עשרים וארבעה עשרונות מעשרים וארבע איפות או מ-72 סאין. קשה להגיה נגד כל עדי הנוסח. מצד שני המשנה הבאה עוסקת בניפוי וקובעת גדרים אחרים, ולפי פירוש הרמב"ם וחובריו המשניות חלוקות. חילו העיקרי של הרמב"ם הוא מהבבלי עו ע"א שפירש את המשנה בניפוי, והסביר שההבדל בין העומר לשתי הלחם הוא לא בכמות הקמח אלא בטיב המוצר. שעורים צריכות ניפוי טוב יותר מחיטים. ברור שהבבלי פירש את המשנה שלנו בניפוי, כמו המשנה הבאה.

10 בתוספתא שנינו: "העומר היה בו עשרון משלש סאין, כמה עשרון שלו שלש סאין? נמצא עשרון שלו קב ומחצה" פ"ח הי"ד, עמ' 524. המשך התוספתא עוסק בסדרי הניפוי, ויובא במשנה הבאה. אם כן, כל עניינה של התוספתא הוא בכמות של העומר ולא בסדרי הניפוי, ומכאן פירושנו, למרות הקושי הלשוני האמור.