משנת ארץ ישראל על משנה מנחות ה׳:ז׳

7 לפי כתב-יד קופמן

8 רבי שמעון אומר שלשה מינים טעונים שלש מצות שתים בכל אחד והשלישית אין בהן – הניסוח מתוחכם במקצת, ובפשטות רבי שמעון מדבר על שלושה סוגי קרבנות מינים שבכל אחד מהם שתי מצוות מתוך שלוש: סמיכה, תנופה בחיים, כלומר הנפת הקרבן החי, והמצווה השלישית הנפת אברי הקרבן לאחר שחיטתו. אין כאן סיכום של כל חובת המצוות בכל הקרבנות, ויש להבין מדוע בחר רבי שמעון לעסוק דווקא באלו ובסגנון זה.

9 ואילו הן זבחי שלמי יחיד וזבחי שלמי ציבור – שבהם שלוש המצוות, ואשם מצורע – שאין בו כל השלוש. ההמשך מפרט את הסיכום הכולל.

10 עבודות השלמים

11 זבחי שלמי יחיד טעונים סמיכה חיים – היחיד סומך על קרבנו והדבר נזכר במפורש במקרא, ותנופה שחוטים – לאחר השחיטה באה התנופה. אין לכך סיוע מהכתוב, וזו תפיסתו של התנא או זיכרון מהמקדש שכל קרבן צריך תנופה, ואין בהם תנופה חיים – לפני ההקרבה, זבחי שלמי צבור – כבשי העצרת, טעונין תנופה חיים – עליהם נאמר "וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד" ויקרא ג ב, ושחוטין – ככל קרבן, ואין בהן סמיכה – התפיסה במשנה היא שציבור אינו סומך על הקרבן. גישה זו מסוכמת במשנה להלן פ"ט מ"ז, ושם נראה שאין זו הגישה היחידה. במדרש נאמר: " 'ויסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש פר החטאת', וכי אהרן ובניו סומכים על כל הקרבנות? אלא מפני שהן קרבנותיהם סמכו עליו. מקיש קרבנות צבור לקרבנותיהם, מה קרבנותיהם טעונים סמיכה, אף קרבנות צבור טעונים סמיכה. מה הוא סומך על קרבנותיו, אף הוא סומך על קרבנות צבור, אבל יחיד כל אחד ואחד סומך על קרבנו, שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו" ספרא, צו, מסכתא דמילואים פרשה א הי"ג, מא ע"ג. אם כן יחיד סומך על קרבנו, והכוהן סומך על קרבן הציבור. במשמעות החברתית של ההלכה הזאת נדון בפרק ט.

12 אשם מצורע טעון סמיכה – הסמיכה נזכרת בקרבנות רבים, אך לא במצורע. כל הסמיכות הן על קרבנות יחיד, להוציא את עבודת הכוהן ביום הכיפורים, ומכאן מניח רבי שמעון שגם המצורע סומך ידיו על אשמו. ותנופה חיים – התנופה נזכרת במצורע לפני ההקרבה ויקרא יד יב, ואין בו תנופה שחוט.

13 התנא משווה שלושה קרבנות ויכול היה להשוות קרבנות אחרים, אבל זו צורה לזכירת הפרטים הרבים על ידי בחירה של שלושה מינים שבכל אחד מהם שתיים מתוך שלוש המצוות. דברי רבי שמעון חוזרים בתוספתא פ"ח הי"ב-הי"ג, עמ' 524.