משנת ארץ ישראל על משנה מנחות ד׳:א׳

1 הפרק מתמקד בצמדי מצוות המעכבים זה את זה, וניכר שהוא יחידה בפני עצמה והובא בשל ההלכה שהמנחות והשעירים מעכבים זה את זה. שאלה זו אינה נדונה במסכת זבחים, אבל ההלכה במשנה ה מקבילה לזבחים פ"ה מ"א, וראו שם פ"ד מ"א.

2 לפי כתב-יד קופמן

3 התכלת אינה מעכבת את הלבן הלבן אינו מעכב את התכלת – בחוטי הציצית צריכים להיות שני צבעים, תכלת ולבן, אבל בספרי זוטא מצויה מחלוקת בנושא: " 'והיה לכם לציצית', יכול שהן שתי מצוות מצות תכלת ומצות לבן? תלמוד לומר 'והיה לכם לציצית', מצוה אחת היא ואינה שתי מצות" ספרי זוטא, טו לט, עמ' 289. אם כן לפי הספרא זו מצווה אחת, והתכלת מעכבת את הלבן. כפי שנראה להלן התכלת הייתה נדירה, וכמעט בלתי מצויה. למעשה יש כאן מעין איסור להתעטף בציצית, ונרחיב בכך להלן. גם הבבלי מביא את הדעה ש"מלמד שמעכבין זה את זה, דברי רבי, וחכמים אומרים אין מעכבין" לח ע"א, ובהמשך הסוגיה: "רבי יצחק אומר משום רבי נתן שאמר משום רבי יוסי הגלילי שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: אין לו תכלת מטיל לבן" שם ע"ב. יש לומר ששרשרת המסירה איננה רגילה, אך אפשרית מבחינה היסטורית-כרונולוגית. הבבלי עצמו מנסה להבין את דברי רבי כך שלא יחלקו על המשנה, אלא כתוספתא שיש להקדים לבן לתכלת להלן נברר תוספתא זו, אבל כפשוטה יש כאן מחלוקת, ועדות הספרי זוטא ברורה. רבי שהיה עורך המשנה לא כלל בה את דעתו, וזו תופעה רגילה שכבר עמדו עליה חוקרים וכבר ניסו להסבירה בצורות שונות.

4 אין בספרות חז"ל הנחיות כיצד מכינים תרכובת זו. האם כל חוט צריך להיות שזור משני הצבעים, או שמא יש חוטי תכלת ויש חוטים לבנים, וכמה חוטים מכל צבע? או שמא התכלת צריכה להופיע על הבגד עצמו? ההלכה קבעה שיש לצרף חוט של תכלת לחוטי הציצית: "שאילתא דמחייבין דבית ישראל למרמא חוטי דתכלתא על ארבע כנפתא דכסותהון דכתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" שאילתות דרב אחאי, שאילתא קכז, אבל לפחות בחלק מהמקורות מדובר על כך שגוף הטלית הוא מתכלת. זה מקור שאלתו הידועה של קורח האם טלית שכולה תכלת חייבת בציצית ירו', סנהדרין פ"י ה"א, כז ע"ד; בבלי, קי ע"א; מדרש משלי, יא, ועוד. כן מסופר על פלוני שהילך בטלית כזאת שכולה תכלת בבלי, לט ע"א, ולפי זה נקבעה ההלכה: "טלית שכולה תכלת חייבת בציצית" מסכת ציצית פ"א ה"ב.

5 במדרשי ההלכה יש דיון מעניין על מבנה הציצית. המסורת נשמרה בשתי מקבילות תנאיות, ובבבלי היא מופיעה בצורה שונה.

6 מצוות ציצית

7 השאלה היא כמה חוטים יש בציצית. לפי בית הלל לפחות שלושה, ומהנוסח משמע שמותר להרבות בחוטים. לפי נוסח הספרא יש בציצית שלושה חוטי צמר ואחד תכלת. ההלכה המקובלת כיום שהחוטים כפולים, כלומר שבפועל נראים שמונה חוטים, אינה נרמזת כאן. בדברי בית שמאי, שהם ההלכה, יש הבדל בין המדרשים. לפי ספרי במדבר בציצית ארבעה חוטים, אחד מהם של תכלת, ולפי ספרי דברים שמונה חוטים, ארבעה של תכלת וארבעה של צמר.

8 מדרש זה מופיע גם בבבלי מא ע"ב, בנוסח שונה במקצת:

9 1. "תנו רבנן: כמה חוטין הוא נותן? בית שמאי אומרים: ד', ובית הלל אומרים: ג' ". עד כאן המדרש כספרי במדבר, אלא שאין מדובר כלל על חוט תכלת.

10 2. "וכמה תהא משולשת? בית שמאי אומרים: ד', ובית הלל אומרים: ג' ". המדובר באורך הציצית. לכל הדעות היא צריכה להיות פי שלושה, והמחלוקת היא פי שלושה ממה: פי שלושה משלוש אצבעות כלומר 9 אצבעות, או פי שלושה מארבע אצבעות, כלומר 12 אצבעות.

11 3. "וג' שבית הלל אומרים, אחת מארבע בטפח של כל אדם". האצבע שעליה מדברים בית הלל היא רביעית מטפח, ובהמשך מובאות דעות שונות על גודל האצבע. לא נרחיב לא בסוגיה ולא במידת האצבע.

12 מכל מקום, אין בסוגיה תשובה לשאלה כמה חוטי תכלת אמורים להיות בציצית. במקבילה בבבלי, בכורות לט ע"ב, הנוסח דומה לסוגיית מנחות, וההבדלים בין הסוגיות אינם לענייננו.

13 התפיסה שיש צורך בשמונה חוטים בכל כנף ציצית מקורה בתלמוד הבבלי, שם מדובר בשאלה האם מותר להתיר ציצית מבגד לבגד. לנוכח המקורות הסותרים מתרץ הבבלי: "אמר רב נחמן בר יצחק, לא קשיא: כאן בטלית בת ארבעה חוטין, כאן בטלית בת שמונה חוטין" מא ע"ב. אם כן בציצית רגילה 8-4 חוטים; אם יש בה שמונה חוטים מותר להעביר את חציים לבגד אחר. אם כן, מספר החוטים משתנה והוא עד שמונה חוטים, ולפחות ארבעה כדעת בית שמאי, ושלושה כבית הלל. ארבעה חוטים מופיעים בסוגיה נוספת של הבבלי: "גדיל – שנים, גדילים – ארבעה, עשה גדיל ופותלהו מתוכו" יבמות ה ע"ב. פיתול הגדיל משמעו שהחוט עצמו יהא "גדול", כלומר חוט המלופף משני חוטים. מאוחר יותר, כאשר נקבע הנוהג של שמונה חוטים, הוסבר המונח כהכפלת החוט.

14 מספר זה של שמונה חוטים חוזר בספרות הגאונים ובמדרשים מאוחרים. במדרשי ימי הביניים הוא שימש לגימטריות שונות, כגון "לכך צוה הקב"ה ליתן חוט תכלת זכר לנס שעשה להם הקב"ה שהכה במכת בכורות: ולמה שמונה חוטין. השבעה כנגד שבעת ימים שהלכו מן יציאת מצרים עד שעברו את היום, והשמיני כנגד טביעת מצרים, שהיתה ביום השמיני... ת"ר, ועוד חשוב שמונה חוטין וחמשה קשרים הרי שלשה עשרה, נמצא הכל תרי"ג כנגד מצות" מדרש אגדה בובר לבמדבר טו. שמונה החוטים מופיעים בעוד חשבונות נומריים שונים, והם מצויים מחוץ לתחום דיוננו. הנוהג בימינו לקחת ארבעה חוטים ולכפלם מצוי בספרות הגאונים כגון הלכות קצובות, הלכות ציצית א.

15 כפי שאמרנו, ראשיתו של הנוהג להטיל בציצית שמונה חוטים הוא בספרי במדבר, ושם מדובר בארבעה חוטי תכלת. אבל יתר המקורות, שהם מאוחרים לספרות התנאית, מדברים על חוט אחד של תכלת. כן יוצא מסדרת מקורות, כגון "אמרה לו אשתו מה הלכה חדש לכם משה בבית המדרש? אמר לה פירש לנו על מעשה התכלת. אמרה לו מעשה התכלת מהו? אמר לה כך דרש ואמר, נאמר לי מפי הגבורה שתעשו לכם ציצית על כנפי בגדיכם, וכדי שיהא חוט אחד תכלת, שנאמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת במדבר טו לח..." מדרש משלי יא. במקורות הקדומים יותר של אגדה זו המשפט בדבר חוט התכלת חסר ירו', סנהדרין פ"י ה"א, כז ע"ד; בבלי, קי ע"א. חוט אחד של תכלת נזכר בשאילתות שלח, שאילתא קכז. בחיבור זה עדיין מדובר על ארבעה חוטים בלבד, תוך ציטוט סוגיית הבבלי במנחות בדבר מחלוקת בית שמאי ובית הלל על מספר החוטים.

16 אם כן שלבים מספר להתפתחות ההלכה, וכולם אופייניים לדרכי החשיבה ההלכתית של תורה שבעל פה:

17 1. ההלכה מתחילה במספר חוטים בלתי קבוע ומגיעה לשמונה חוטים בכל אחת מהכנפות.

18 2. נבחר המספר הגבוה יותר של חוטים. תהליך הצמצום נעשה לעתים תוך מחלוקת רגילה בית שמאי ובית הלל, ולעתים תוך בחירה של מנהג. בשלב ביניים יש מנהג גמיש תוך קביעה של מספר מזערי ומרבי, עד שנקבע המנהג הסופי כך גם עוצב מספר הברכות בהבדלה.

19 3. לאחר שנקבע המנהג הסופי מפרשים את המקורות כך שיתאימו לו. בגלל חשיבות מצוות הציצית בחיי היום-יום ניתלו במנהג החדש דרשות וגימטריות רק את חלקן הבאנו.

20 4. מספר חוטי התכלת מצטמצם למינימום, ולמעשה מוותרים על מרכיב זה שבמצווה.

21 תכלת הוא כחול בהיר, כצבע השמים ירו', ברכות פ"א ה"ב, ג ע"ב; בבלי, סוטה יז ע"א ועוד. במשנת ברכות שנינו: "מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן, רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי" פ"א מ"ב. התלמוד הירושלמי למשנה מוסיף שמדובר בהבדל שבין התכלת שבציצית ללבן שבה, ומבסס את דעות התנאים על פסוקים מן המקרא. גם הבבלי ברכות ט ע"ב מקבל הסבר זה. בהמשך מדובר על דעה נוספת: משיבחין בין חמור לערוד, או בין כלב לזאב, מכאן שמדובר בהבחנה בין דברים דומים ללא קשר לציצית. נראה שהסבר הירושלמי הוא רעיוני, ומטרתו לקשר את ההלכה הטכנית בדבר זמן הקריאה לרעיונות שבפרשת ציצית. אכן בציצית היה שזור חוט תכלת, אך נראה שכשם שה"כרתן", המוזכר במשנתנו בדברי רבי אליעזר, אינו מתייחס לציצית – כך גם התכלת. זאת ועוד, אם אכן הכוונה לתכלת בציצית הרי שזו עדות לכך שבפועל היה בתקופת המשנה בציצית חוט תכלת שיכול היה לשמש סימן בחיי היום-יום. אלא שנראה שבתקופת התנאים המאוחרים כבר הייתה התכלת נדירה ביותר. אם ניתן הסימן בדור יבנה, הרי שעורכי המשנה עדיין ראו בו סימן יעיל ותקף.

22 כידוע, לפי המקרא צריך להיות חוט התכלת שזור בציצית, אך בשלב מסוים נעלמה התכלת. נראה שהתכלת הופקה מסוג מסוים של חלזונות, שהלכו ופחתו והפכו יקרי מציאות. השאלה היא מתי נעלם הצבע. בחלק מהמקורות, בדיונים הלכתיים שונים, מדובר על הצבע כחלק מהווי החיים. ברם בהחלט ייתכן שהדיון בו כבר תאורטי כמו במשנת ברכות. בספרות התנאית והאמוראית יש דיונים רבים על קרבנות, אף שבימי הדוברים אין הקרבנות נוהגים כבר, וכל המסכת שלנו היא דוגמה לכך. על כן אין אזכור התכלת מוכיח על תפוצתה בפועל. אבל השימוש בה כסימן עזר האמור לסייע בשמירת המצווה מעיד על מצב שהתכלת מצויה בו בפועל, בציצית המוטלת בטליתו של כל יהודי. ממקורות מספר משמע שהתכלת כבר הייתה נדירה ביותר או שאבדה מהשוק. כך, למשל, רבי יוסי מספר על החילזון העולה ממעמקי הים פעם בשבעים שנה ספרי דברים, שנד, עמ' 417, וכן: "...אלא מצוה להביא לבן ותכלת ויעשה. אימתי כשהוא תכלת? ועכשיו אין לנו אלא לבן, שהתכלת נגנז" תנחומא בובר, שלח כט, עמ' 74; במדבר רבה, יז ה, ובתלמוד: "תנו רבנן: חלזון זהו – גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים" מד ע"א; במדבר רבה, יז ה. התיאור אגדי, ומודגש שדמיו של התכלת יקרים; שני הנתונים מבטאים לדעתנו מעין הסבר מדוע נעקר מרכיב זה של מצוות ציצית. אין להסיק מדברינו שלא הייתה תכלת כלל, פה ושם עדיין הילכו אנשים עם טלית ובה חוט תכלת, אך התכלת הייתה נדירה. לו היו חכמים עומדים על החובה להתקין תכלת בציצית הייתה שמירת המצווה כולה עלולה לדעוך. נראה אפוא שהייתה כאן החלטה מודעת של חכמים להפוך את התכלת לרשות.

23 כמעט כל אזכורי התכלת הם בהקשר של ציצית, או בהקשרים מקראיים, הווה אומר שבפועל לא שימש הצבע כצבע רגיל לשימוש יום-יומי. סיפור חריג מופיע בבבלי, והוא כנראה תנאי במקורו: "אמר רבי יהודה: מעשה בתלמידו של רבי עקיבא שהיה קושר תפיליו בלשונות של תכלת ולא אמר לו דבר, איפשר אותו צדיק ראה תלמידו ולא מיחה בו? אמר לו: הן, לא ראה אותו, ואם ראה אותו לא היה מניחו; מעשה בהורקנוס בנו של רבי אליעזר בן הורקנוס שהיה קושר תפיליו בלשונות של ארגמן ולא אמר לו דבר, איפשר אותו צדיק ראה בנו ולא מיחה בו? אמרו לו: הן, לא ראה אותו, ואם ראה אותו לא היה מניחו" לה ע"א. הארגמן היה יקר ביותר, והתכלת כנראה יקרה יותר. אותו עשיר קושר את התפילין בחוט יקר להידור מצווה, אך שלא כהלכה. זו ראיה לשימוש של התכלת שלא בהקשר של ציצית, אך גם למחירו הגבוה של צבע זה.

24 במסכת שמחות מובא סיפור קדום מימי בית שני: "אבא שאול בן בטנית היה אומר לבניו, קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא, והתירו תכלת מטליתי" מסכת שמחות, פי"ב הי"א, עמ' 198. ספק אם זו עדות לחוט תכלת והחכם מתיר להתירו בגלל מחירו היקר, או שגם כאן ה"תכלת" היא כינוי רגיל לכל מערכת הציצית, כשם ש"לולב" הוא כינוי למערכת ארבעת המינים.

25 בבבלי מב ע"ב מסופר: "אמר ליה אביי לרב שמואל בר רב יהודה: הא תכילתא היכי צבעיתו לה? אמר ליה: מייתינן דם חלזון וסמנין, ורמינן להו ביורה ומרתחינן ליה, ושקלינא פורתא בביעתא וטעמינן להו באודרא, ושדינן ליה לההוא ביעתא וקלינן ליה לאודרא" תכלת זו כיצד אתם צובעים אותה? אמר לו מביאים דם חילזון וסממנים מייצבי צבע וזורקים אותם ביורה ומרתיחים אותם, ולוקחים קצת בביצה וטועמים אותו בעצם, וזורקים את הביצה ושורפים את העצם. אביי אינו יודע את סוד הכנת הצבע, ושואל את רב שמואל בר יהודה. רב שמואל בר יהודה היה מרבנן נחותאי, אלו הנוסעים מארץ ישראל לבבל, ופעמים מספר נזכר הביטוי הרגיל לגבי חכמים אלו: "כי אתא רב שמואל בר יהודה" כגון בבלי, ברכות יד ע"ב; שבת נב ע"א, ועוד יותר מעשר פעמים. אביי שואל אפוא על המנהג הארץ-ישראלי ושם עדיין זוכרים את זכר התכלת, אך כאמור גם שם הייתה נדירה. בהמשך הסוגיה מסופר שלבבל הגיעה תכלת וחכמים מנסים לבדוק את איכותה בדרכים שונות בבלי, מג ע"א. התכלת קיימת אפוא, אך נדירה ביותר, ונדירותה בבבל רבה עוד יותר.

26 סיפור אחר, מסובך יותר, הוא הסיפור המיוחס לרבי אלעזר ברבי צדוק, שהיה מחכמי ימי בית שני. המדובר שם בהטלת ציצית על סדין. הסדין הוא מרובע; בדרך כלל לא שימש כלבוש אך לעתים הילכו בו בחוץ, שכן בצורתו דמה לטלית הטוגה הרומית: "אמר רבי אליעזר ברבי צדוק: והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין! אמר רבי: אם כן למה אסרוה? לפי שאין בקיאין. אמר ליה רבא בר רב חנא לרבא: ולרמו בי עשרה ונפקו לשוקא ומפרסמא למילתא! כל שכן דמתמהו עילון. ולידרשא בפירקא! גזירה משום קלא אילן. ולא יהא אלא לבן! כיון דאפשר במינן לא" בבלי, מ ע"א. העדות עצמה מתייחסת לסדין הנזכר, ורבי אליעזר ברבי צדוק מספר שמי שיצא בירושלים עם ציצית על סדינו היה מ"המתמיהין", ביטוי גנאי כלפי המקפידים במצוות יתר על המידה. סיפור זה משתלב בדברי המשנה בעדיות: "סדין בציצית, בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבים" פ"ד מ"י; מדרש תנאים לדברים, כב יב, ועל כך שואל רבי בבבלי. הנוהג כבית הלל הוא אפוא מהמתמיהין. למה אסרו את הדבר? התשובה היא "לפי שאין בקיאין", ותשובה זו מעוררת את הקושי. אפשרות אחת היא שמדובר בחוט תכלת, החשש הוא שמא הבגד מפשתן ויצבעו את חוט הציצית בתכלת שאיננה חילזון, ויהא בכך איסור כלאיים. קדמונינו הרבו בצביעת בגדים אך בגדי פשתן לא נצבעו ונותרו לבנים, רק בגדי צמר נצבעו. הצורך בציצית גובר על מצוות כלאיים, ומותר ללבוש בגד פשתן עם חוטי צמר, אך רק בתנאי שהדבר נעשה לשם מצווה. החשש הוא שבגלל אי הבקיאות יצבעו את הצמר בצבע שאינו כשר ויעברו על מצוות כלאיים. בהמשך הסוגיה מועלות הצעות שונות כיצד ניתן לפרסם את הדבר, ולא נרחיב בכך.

27 לפי הסבר זה זו עדות לאיסור על שימוש בתכלת, בסדין ובבגד רגיל כאחד. איסור כזה עשוי להיות בבלי בלבד, שהרי במקורות התנאיים ואף הבבליים מצינו הד להמשך שימוש מוגבל בתכלת. הסבר שני אפשרי הוא שהתכלת כאן היא שוב הציצית כולה. מי שמטיל ציצית על סדינו הוא מהמתמיהין, ואסרו על כך בגלל אלו שאינם בקיאים ויחשבו שיש להטיל ציצית על כל סדין, כולל סדין המשמש לשכיבה. בהמשך הסוגיה הסבר נוסף שההולכים עם הסדין יגזרו אותו ויכינוהו כבגד מחודש, והציצית לא תוסר ויהא בכך איסור של "תעשה ולא מן העשוי". הסבר זה פשוט יותר, שכן הוא מתאים לכל הסוגיה העוסקת רק בסדין ולא בכל בגד פשתן.

28 שני ההסברים מצויים בספרות הראשונים. ההסבר הראשון מצוי יותר רש"י למנחות מ ע"א; תוספות, כתובות מ ע"א ד"ה כגון; המאירי לשבת כה ע"ב ועוד את הפירוש השני הציעו התוספות לשבת כה ע"ב ד"ה סדין, וכן הריטב"א לסוגיה שם שפירש שהחשש הוא שילבש את הסדין עם הציצית בלילה. הרי"ף בהלכותיו הלכות ציצית יג ב הציע את שני הפירושים. הראשונים הרבו לדון בכך, ולא נרחיב. עם זאת יש להוסיף שכל ההסברים הללו מתאימים לתלמוד, ברם את המשנה בעדיות ניתן להסביר גם ללא ההקשר התלמודי. רק עריכת הסוגיה הבבלית היא שקושרת את דין הסדין לתכלת, או ל"חשש שמא...". כפשוטם המשנה ומדרש התנאים אינם עוסקים בתכלת אלא בסדין, והוא פטור מציצית משום שאינו בגד של כבוד ואינו לבוש ממש.

29 האיסור האמוראי השנוי במחלוקת לקנות תכלת שלא מן המומחה ירו', עבודה זרה פ"ב ה"ט, מב ע"א מעיד גם הוא על נדירותה ועל החשש לזיופים. איסור זה שנוי בירושלמי כמחלוקת, ובבבלי מג ע"א ובמסכת ציצית פ"א הי"א כאיסור מוחלט. עם זאת, בדור יבנה אנו מוצאים עדיין דיונים על השגחה ומכירה של תכלת המיובאת מרחוק, ויש אף עדויות ארכאולוגיות לשימוש בתכלת. מכל מקום, אין ודאות שבימי התנאים עוד נהגה התכלת הלכה למעשה, ובכל אופן אין המשנה בברכות מדברת על תכלת דווקא בציצית, וזה פירוש שכוונתו להביא לידי ביטוי רעיון חשוב, ולא פרשנות רֵאלית.

30 מן הראוי לציין שבכל ציורי הפסיפסים מארץ ישראל ומדורא אירופוס מצוירים אנשים וגדולי האומה, רק בציור איד ביטוי לציצית. האם הציירים הושפעו בכך ממודלים המקובלים בעולם הכללי, או שמא היה השימוש בציצית נדיר? איור 1.

31 ההיתר במשנתנו שאין התכלת מעכבת את הלבן מאפשר לקיים את מצוות ציצית ללא התכלת, ומן הסתם גם הלכה זו היא תוצאה של היעדר התכלת או לפחות נדירותה. בתוספתא שנינו: "התכלת והלבן אין מעכבין זה את זה. מצוה שיקדים לבן לתכלת, ואם הקדים תכלת ללבן יצא" פ"ו הי"ג, עמ' 520. המימרה קשה, שהרי אין כאן עניין של הקדמה כלל. ואכן כבר לוי בר סיסי התקשה במשפט, ובבבלי לח ע"ב שנינו: "אמר ליה לוי לשמואל: 'אריוך', לא תיתיב אכרעך עד דמפרשת לי להא מילתא לא תשב על רגלך עד שתפרש לי דבר זה. התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, מאי היא? אמר ליה: לא נצרכא אלא לסדין בציצית, דמצוה לאקדומי לבן ברישא". לפי ההסבר המקובל מלכתחילה יש להטיל על הבגד קודם את הלבן ואחר כך את התכלת. ההסבר פשוט, ואילו היה כל כך פשוט לא היה לוי מתקשה בכך עד כדי כך. התוספתא כולה היא מחוץ לתחום דיוננו, והבאנו מקור זה רק כדי להראות את אופיו החריג של הלימוד האמוראי את משנת מנחות.

32 תפילה של יד אינה מעכבת שלראש ושלראש אינה מעכבת שליד – אם אין לו אחת מהן, או שהוא מנוע מלקיים את אחת מהן, חייב להניח את האחרת. זאת למרות הקשר הטבעי בין שני מרכיבי המצווה, קשר המתבטא בצד הלשוני, שכן המצווה נקראת "מצוות תפילין", שהיא לשון רבים. עם זאת, בספרות האמוראית נקבע שלכל אחת מהתפילין יש ברכה נפרדת בבלי, לו ע"א; מב ע"א. ההלכה חוזרת גם במדרש מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יג טו, עמ' 44. אבל בירושלמי הקדמת תפילין של ראש לתפילין של יד נחשבת כבר לעוון; אמנם העניין מופיע כדוגמה לעברה קלה במיוחד, אך עדיין זו עברה המעכבת, למשל, את אמירת הווידוי "עשיתי ככל אשר צִויתני" דברים כו יד – ירו', מעשר שני פ"ה ה"ה, נו ע"ג. לעומת זאת מסופר על רבי יוחנן שבקיץ, כשראשו לא היה "חזק", היה מניח רק תפילין של יד ירו', ברכות פ"ב ה"ג, ד ע"ג ומקבילות.

33 הסלת והשמן אינן מעכבין את היין – המדובר במנחת נסכים שיש בה כל המרכיבים הללו. עניין זה היה מרכיב במחלוקת חכמים ורבי יוסי לעיל פ"ב מ"ב, ורק לדעת רבי יוסי הלבונה איננה חלק מהמנחה. מן הסתם חכמים שם, הרואים בכל מרכיבי הנסך קרבן אחד מלוכד, יחלקו עליו. בפרק ב לעיל זיהינו סדרת עמדות לגבי השאלה האם מרכיבי קרבן מעכבים זה את זה, ומשנתנו כאחת הדעות. ולא היין מעכבין – את הסולת והשמן. אבל כנראה השמן מעכב את הסולת ולהפך, כמו ששנינו לעיל פ"ג מ"ה. המתנות – זריקת הדם, שעל מזבח החיצון אינן מעכבות זו את זו – ומן המשנה משמע שזריקות הדם על המזבח הפנימי מצבן הפוך. לעיל שנינו שהזיות הדם של יום כיפור, שהן על המזבח הפנימי מזבח הזהב ועל הפרוכת, מעכבות פ"ג מ"ו, ולפי זה יש לפרש שהמתנות על מזבח החיצון שונות בכך שאינן מעכבות. כן שנינו לעיל במסכת זבחים: "...ודמן טעון הזיה על בין הבדים, ועל הפרוכת, ועל מזבח הזהב, מתנה אחת מהן מעכבת. שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. אם לא נתן לא עכב" פ"ה מ"א. לעומת זאת על המתנות שעל המזבח החיצון נאמר שדי במתנה אחת, ובית שמאי ובית הלל נחלקו האם בחטאת צריך שתי מתנות או אחת משנה, זבחים פ"ד מ"א. משנתנו שונה ממשנת זבחים בכך שאין בה אזכור של המחלוקת הקדומה, אבל עצם ההלכה דומה.

34 עד כאן משנתנו. אבל בתוספתא שנינו: "נסכי בהמה וסלת מעכבין זה את זה, פרים אלים וכבשים מעכבין זה את זה. רבי יהודה אומר פרים אין מעכבין זה את זה, מפני שמתמעטים בחג. אבל אילים וכבשים מעכבין זה את זה" פ"ו הי"ד, עמ' 520. התוספתא חולקת על המשנה וקובעת שמרכיבי הנסך מעכבים זה את זה.