משנת ארץ ישראל על משנה מכות א׳:ד׳

4 עפ”י כתב יד קופמן

5 אין העידין נעשין זוממים עד שיזומו את עצמן – המינוח 'יזומו את עצמם', יובהר להלן. כיצד – גם זו כקודמתה היא משנה תוספתאית. אמרו מעדין אנו את איש פלוני שהרג את הנפש – זו עדותם בקצרה. כמובן לעדות מתלווים פרטים משלימים, מתי, מקום, כיצד נעשה המעשה וכו', כל השאלות האמורות להישאל כאמור לעיל סנהדרין פ"ה מ"א. אמרו להן – עדים אחרים. הדיון מוצג כדו שיח בין קבוצות העדים. בפועל במישור התיאורטי כמובן, שהרי דיני נפשות לא התקיימו בפועל הדיון היה בין העדים לבית הדין. העיצוב הספרותי ממחיש עד כמה היו חכמים עצמם מודעים לכך שאין כאן מחזה מציאותי. היאך אתם – העדים הראשונים אלו שבקרוב יוגדרו כ'זוממים', או כעדי שקר. מעידין שהרי הנהרג זה או ההורג היה עימנו אותו היום במקום פלוני – ולכן הרצח לא יכול היה להתקיים, לפחות לא כמו שהעדים הראשונים תיארו אותו. אין אלו זוממים – זו איננה הזמה אלא 'סתם' עדות שקר.

6 אבל אמרו להן – העדים השניים לראשונים. היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עימנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין – העדים הראשונים מוגדרים כזוממים, ולפיכך ונהרגין על פיהן – על פי עדות ההזמה. עד כאן הגדרה ברורה להבדל המשפטי בין עד זומם לעד שקר. עד שקר הוא כל הכחשה רגילה. ועד זומם הוא עד המוכחש בטענת 'עמנו הייתם'. התוספתא מדגישה זאת:

7 1. העדים שאמרו מעידין אנו באיש פלוני שלווה מפלוני מאתים זוז, ביום פלוני, במקום פלוני. ובאו אחרים ואמרו להם היאך אתם מעידין? שהרי המלוה או הלוה היה עמנו אותו היום, במקום פלוני. אין אילו זוממין, אבל עדותן בטילה. אבל אמרו להן היאך אתם מעידין? שהרי אתם הייתם עמנו במקום פלוני. הרי אילו זוממין, ומשלמין על פיהם. 2. היו חתומין על השטר באחד בניסן בשמיטה ובאו אחרים ואמרו להן היאך אתם חתומין על השטר שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני עדותן כשירה והשטר כשר שאני אומר שמא איחר זמנו של שטר וכתבו פ"א ה"ב.

8 התוספתא חוזרת על המשנה בתוספת פרטים פחות רלבנטיים, והיא עריכה מקבילה למשנה. המקרה הראשון הוא משנתנו. המקרה השני הוא מקרה חדש. התיאור כאילו השטר כתוב לפי מניין שנות שמיטה. כפי ששנינו לעיל סנהדרין פ"ה מ"א בשטר צריכה להיכתב השנה. נשוב לכך להלן.

9 אם כן אפילו טענת 'עמנו הייתם' איננה מייצרת תמיד 'עד זומם'. עדים כאלה שעדותם הוכחשה – עדותם בטלה, שכן ניצבים כאן עדים מול עדים. אך רק טענת 'עמנו הייתם' מייצרת עד זומם וגוררת עונש לכת הראשונה.

10 הבבלי ה ע"א מקדיש לשאלה דיון קצר.

11 1". מנא הני מילי? אמר רב אדא, דאמר קרא: 'והנה עד שקר העד שקר ענה', עד שתשקר גופה של עדות. דבי ר' ישמעאל תנא 'לענות בו סרה', עד שתסרה גופה של עדות". עד כאן פסוקים להוכחת ההלכה. ברם, מהם משמע שעדות שקר היא עדות שיש בה פרט שאיננו נכון. כלומר שאין זו עדות מוזמת, בניגוד לכתוב במשנה ברוב עדי הנוסח.

12 2. אמר רבא, באו שנים ואמרו: במזרח בירה הרג פלוני את הנפש, ובאו שנים ואמרו: והלא במערב בירה עמנו הייתם, חזינן, אי כדקיימי במערב בירה מיחזא חזו למזרח בירה – אין אלו זוממין, ואם לאו – הרי אלו זוממין. פשיטא! מהו דתימא: ליחוש לנהורא בריא, קמשמע לן.

13 3. ואמר רבא, באו שנים ואמרו: בסורא בצפרא בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש, ובאו שנים ואמרו: בפניא בחד בשבתא עמנו הייתם בנהרדעא, חזינן, אי מצפרא לפניא מצי אזיל מסורא לנהרדעא – לא הוו זוממין, ואי לאו – הוו זוממין.

14 3א. פשיטא! מהו דתימא: ליחוש לגמלא פרחא, קמ"ל.

15 4. ואמר רבא, באו שנים ואמרו: בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש, ובאו שנים ואמרו: עמנו הייתם בחד בשבתא, אלא בתרי בשבתא הרג פלוני את הנפש, ולא עוד, אלא אפי' אמרו: ערב שבת הרג פלוני את הנפש נהרגין, דבעידנא דקא מסהדי – גברא לאו בר קטלא הוא. מאי קמ"ל? תנינא: לפיכך נמצאת אחת מהן זוממת – הוא והן נהרגין והשניה פטורה! סיפא מה שאין כן בגמר דין איצטריכא ליה, באו שנים ואמרו: בחד בשבתא נגמר דינו של פלוני, ובאו שנים ואמרו: בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא בערב שבת נגמר דינו של פלוני, ולא עוד, אלא אפי' אמרו: בתרי בשבתא נגמר דינו של פלוני – אין אלו נהרגין, דבעידנא דקא מסהדי – גברא בר קטלא הוא. וכן לענין תשלומי קנס, באו שנים ואמרו: בחד בשבתא גנב וטבח ומכר, ובאו שנים ואמרו: בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא בתרי בשבתא גנב וטבח ומכר – משלמין, ולא עוד, אלא אפילו אמרו: בערב שבת גנב וטבח ומכר – משלמין, דבעידנא דקא מסהדי – גברא לאו בר תשלומין הוא. בהמשך מקרה החמישי שלא שייך לענייננו. ארבע המימרות של רבא מדגימות מהו עד זומם 'עמנו הייתם' כמקובל. אם כן רב אדא 1 הולם את דברי כתב יד פרמא, ורבא את נוסח המשנה שלנו

16 זו הבנה מחודשת של סוגיית מכות הידועה לכל בר בי רב.

17 בירושלמי:

18 1. אין העדים נעשין זוממין כו' 2. רבי בא בר ממל והוא שנהרג אבל אם לא נהרג לא 3. הדא היא דתנינן אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד. 4. רבי בון בר חייא בעא קומי רבי זעירא היו עומדין ומעידין עליו שהרג את הנפש בלוד, באו אחרים ואמרו להן היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו בחמשה בחדש בקיסרי? ובאו אחרים ואמרו להן היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו בעשרה בחדש בציפורי? ההורג אינו נהרג שמא עדים זוממין הן. והעדים אינן נהרגין שמא אמת אמרו" מכות פ"א ה"ה, לא ע"ב. מקרה 4 הוא מקרה סבוך של עדים זוממים. ההגדרה של עדים זוממים היא כמקובל 'עמנו הייתם' אלא שכאן מתעוררת בעיה מיוחדת משום שלפנינו שתי כתות המעידות על זמימה, והן סותרות זו את זו. לכן העדים אינם נהרגים. המשפט הראשון מצטט את משנתנו כמות שהיא כתב יד קופמן אבל ההמשך משפט 3 מדבר על הכת האיסטטית. נוסח זה מתאים אפוא רק לכתב יד פרמא, שההגדרה 'עמנו הייתם' היא של איסטטית בה נעסוק במשנה הבאה.

19 הצגנו את כתב יד קופמן, מול עדי נוסח אחרים. אבל בכתב יד פיר מתחילה המשנה אחרת "אין העדים נעשים "אוטטים" עד שיזומו את עצמן". המרחק בכתב היד בין 'זוממים' ל'אוסטים' או 'אוטטים' קטן ביותר, והקריאה איננה בטוחה. איסטיס מופיעה במשנה הבאה. כפשוטו ברור שאיסטיס היא התארגנות לעדות שקר, הנוסחה יחידאית ואולי הושפעה מהמשנה הבאה. אבל דווקא ייחודה מלמד אולי שהיא מקורית. משמעות המשנה תהיה אין העדים נעשים עדי שקר עד שיהו אוטטים. כלומר אין עדי שקר נעשים עדי שקר עד שיתארגנו יחדיו. זה רואה את זה, ויוכחשו כאחד. ואין הם 'אוטטים' כלומר אינם נחשבים קבוצה עד שיעשו את עצמם בדבריהם קבוצה, ובכך נפתרת גם שאלת משמעות המילה במשנה הבאה. ייתכן שכך הבין גם המדרש בספרי דברים כלומר אין כאן הגדרה לעדים זוממים, אלא לעדות מוכחשת שבה שני העדים מוכחשים כאחד ואין בין עדות מוכחשת לעדות הזמה מאומה. למרות היופי והחריפות אין לסמוך על נוסחה יחידאית כזאת.

20 אם כן דין עדים זוממים עמנו הייתם מופיע בירושלמי בשם ברייתא מקבילה, אך המשנה עצמה עוסקת בהגדרת 'הכת' כמו משנה ה'.

21 מה סבור הירושלמי לגבי הגדרת עדים זוממים? מהירושלמי בכתובות משמע שהירושלמי עצמו מגדיר עדים זוממים כמו הבבלי דברי רבא. "1. הביא האב שני כיתי עדים. אחת אומרת עמנו הייתם במקום פלוני, ואחת אומרת הבעל שכרן להעיד עדות שקר. 2. פשיטא אותן שאמרו עמנו היה במקום פלוני נסקלין, ואותן שאמרו הבעל שכרן להעיד עדות שקר לוקין, ונותנין מאה סלע. 3. אמר רבי יוסי בי רבי בון ולא על ידי אילו ולא על ידי אילו לוקין ונותנין מאה סלע אלא לוקין משום לא תענה ברעך עד שקר. 4. רבי בון בר חייה בעא קומי רבי זעירא הביא האב עדים להזים עידי הבעל הוזמו עידי האב לוקה ונותן מאה סלע בשלשה והעדים נסקלין בעשרים ושלשה אמר ליה אילו לא הוזמו עידי האב לא נמצא הבעל לוקה ונותן מאה סלע בשלשה ועדים נסקלין בעשרים ושלשה סבר רבי זעירא שני דינין הן רבי ירמיה בשם רבי אבהו כולו דין אחד הוא" ירו', כתובות פ"ד ה"ד, כח ע"ג. אם כן דין עדים זוממים עצמו הוא רק בטענת 'עמנו הייתם' ורק אז חייבים בסקילה. אבל המשנה שלנו עוסקת במקרה אחר.

22 נמצאנו למדים שלדין 'עמנו הייתם' שני הסברים.

23 א. זו הגדרת עדים זוממים.

24 ב. זו הגדרת 'איסטטית' כת עדים מלוכדת שמוכחשת כאחד ולא כל עד לעצמו.

25 התלמודים מכירים את שני ההסברים כנוסחאות שונות. מכח הכלל שיש להעדיף את הנוסחה הקשה יותר, לפיכך יש להניח שנוסחת כתב יד פירנצי פיר היא המקורית. התלמודים הכירוה וכן מדרש תנאים לדברים. אבל בתלמודים גם תפישה אחרת למהות דין עדים זוממים, שרק טענת 'עמנו הייתם' היא הזמה. האם החדירו תפישה זו למשנה. האם זה חידוש אמוראי? או שמא לפנינו טענה תנאית מקורית?

26 מעתה נחזור לרישא מה משמעות עד ש'יזומו את עצמן'. לכאורה פשוט. כפשוטו משמעו עד שהעדים הראשונים אלו שבקרוב יוגדרו כזוממין יעידו עדות שקר על פרט שהם אמרו "עד שיָזוֹמו העדים הראשונים את עצמם הם יגידו את הפרט השקרי. ברם גם במקרה השני העדים הראשונים הם שמעלים על שולחן הדיונים את הפרט השקרי. אם יעידו שהשטר ניתן במקום אחר או בתאריך אחר, לא תוכל הכת השנייה של העדים להכחישם. ההגדרה של המשנה אפוא בלתי מליאה, ורק הדוגמה מסבירה את הדין. לפיכך יש להבין את המשפט אחרת. עד שיִזִימו העדים השניים את עצמן את העדים הראשונים עצמם, ולא את הדבר עליו הם מעידים. כלומר הכת השנייה מעידה לגופם של עדים ולא לגופה של עדות. כך מפרשים רמב"ם, אלבק, ומפרשים נוספים.

27 ועדיין הניסוח קשה. ההגדרה במשנה "עד שיָזוֹמו את עצמן" הכחשה בטענה שהעדים הם קרובים, למשל, גם היא לפי זה עלולה הייתה להיחשב כהזמה. כי זו עדות לגופם של העדים, אך זו איננה הכחשה כלל אלא פסילה. אולי העדות אמת לאמיתה, אך אין עליה עדות תיקנית.

28 במדרש ספרי דברים הצגה אחרת: "1. טז 'כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה', אין חמס אלא גזלן. לענות בו סרה, אין סרה אלא עבירה שנאמר דברים י"ג, ו 'כי דבר סרה', ואומר ירמיה כ"ח, טז 'השנה אתה מת כי סרה דברת על ה''. 'לענות בו' מגיד שאינו חייב עד שיכחיש את עצמו 2. מיכן אמרו אין העדים נעשים זוממים עד שיזומו את עצמם. כיצד מעיד אני באיש פלוני שהרג את הנפש ספרי דברים פיסקא קפט, מהד' פינקלשטיין עמ' 230.

29 גייגר, מראשוני חוקרי חכמת ישראל, עסק במחלוקות צדוקים ופרושים ובשל כך עסק גם במחלוקת שלנו. הוא הציע קריאה פשוטה של ספרי דברים. עד זומם הוא עד "שמכחיש את עצמו" כלומר שבמהלך החקירה נמצאו סתירות בעדותו. עד כזה נענש ב'כאשר זמם' בבחינת עין תחת עין. אך עד שהוכחש על ידי עד אחר, איננו נענש, זו עדות נגד עדות. בהמשך מצטט בעל ספרי דברים את משנתנו. כפשוטו בקטע המצוטט במשנה הסבר שונה. עד זומם הוא עד שהוכחש בטענת 'עמנו הייתם'. ההסבר הראשון מתאים למקרה שבספר שושנה.

30 מאחר שבספרי דברים המילים 'יכחיש את עצמו' הן הסבר אלטרנטיבי חולק למונח עד זומם. הרי שגם במשנה יש להסביר את המונח כמו במדרש. כלומר שבמשנה שתי דעות. האחת הגדרה "עד שיכחיש את עצמו" במהלך החקירה, וההסבר השני הוא שעד זומם הוא עד שנגדו הועלתה טענת 'עמנו הייתם'.

31 אם כן גם במשנה וגם בספרי שני הסברים האחד שהעדים מכחישים את עצמם בסתירות פנימיות, כמו במעשה שושנה. והשני הפירוש ה'מסורתי'. של 'עמנו הייתם'. ההסבר הראשון עונה גם על השאלה הקשה מדוע דין הזמה שונה מדין עד שקר רגיל. עד מוזם שהכחיש עצמו בודאי שיקר. אבל עד המעיד, וכנגדו עד אחר. הרי אחד מהם שיקר, ואיננו יודעים מי שיקר, ולכן איננו נענש.

32 הנשקה הציע הסבר אחר להגדרת עדים זוממים:

33 הרי שנים שאמרו מעידין אנו באיש פלוני שחלל את השבת בטבריה

34 אמרו להן אחרים היאך אתם מעידים והוא שבת אצלנו בציפורי

35 הרי אלו פטורין מפני שיש איש דומה לאיש

36 הרי שנים שאמרו מעידים אנו באיש פלוני שחלל את השבת בטיבריה

37 אמרו להן אחרים היאך אתם מעידין ואתם שבתתם אצלנו בציפורי

38 הרי אלו זוממין ונהרגים על פיהם" ספרי זוטא י"ט טז, מהד' כהנא עמ' 276.

39 אם כן הכחשה בטענה 'עמנו היה בציפורי' היא מפוקפקת "מפני שיש איש דומה לאיש" אבל טענת 'עמנו הייתם' היא הכחשה ודאית. עצם הצורך בהסבר נוסף מעיד על אי נחת מההסבר המסורתי של המשנה שטענת עדים זוממים תוקפת את העדים עצמם ולא את העדות. אבל כשלעצמו הוא בלתי מספיק. אם "יש איש דומה לאיש" הרי טענת 'עמנו הייתם' היא מסופקת באותה מידה. מה ההבדל בין הוודאות שב'עמנו הייתם' לבין אי הוודאות שב'עמנו היה בציפורי'? אם יש חשש לדמיון בין אנשים חשש זה קיים בשני המקרים. מדוע הטענה הראשונה דיה לפסול את העדות, אך איננה מספיקה לחייב מיתה?

40 במבוא עסקנו בהרחבה במהות העד הזומם והצענו שכל ההבחנה בין עד זומם לעד שקר היא תנאית מאוחרת. מדרש ספרי כפשוטו מדבר בעד שקר ובעד זומם כאחד. אם נקרא את המדרש עצמו, ללא קשר למשנה, וללא הידיעה שעד זומם שונה מעד שקר, הרי שהמדרש נקרא שלם ופשוט. עד שקר הוא ה'מכחיש את עצמו' או שהוכחש בטענת 'עמנו הייתם'. נצטט בשנית את המדרש: "1. טז 'כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה', אין חמס אלא גזלן. לענות בו סרה, אין סרה אלא עבירה שנאמר דברים י"ג, ו 'כי דבר סרה', ואומר ירמיהו כ"ח, טז 'השנה אתה מת כי סרה דברת על ה''. 'לענות בו' מגיד שאינו חייב עד שיכחיש את עצמו 2. מיכן אמרו אין העדים נעשים זוממים עד שיזומו את עצמם. כיצד מעיד אני באיש פלוני שהרג את הנפש ספרי דברים קפט, עמ' 230. ציטוט המשנה לא בא לנגד עד שקר מעד זומם, אלא להיפך להסביר את שניהם.

41 אשר לתאריך. התוספתא נוקטת דוגמה של תאריך בחודש אחד בניסן ובשמיטה. דנו בכך בפירושנו לבבא בתרא פ"י מ"א; סנהדרין פ"ה מ"ג. בכל השטרות היהודיים ובשטרות העמים הסמוכים מצוי אזכור של התאריך, זה מרכיב קבוע בשטר. בברייתא אחת פירוט הפרטים האמורים להיכתב בשטר ובכל עדות. העלינו שבשטרות שבידינו כמעט תמיד התאריך הוא מספר הימים בחודש. חז"ל שאפו לכך שהתאריך יהיה לפי היום בשבת והלכה למעשה לא עלה הדבר בידם. פרט זה שבמשנה ריאלי. מצד שני השנה הייתה תמיד שנת המלכות כך וכך לנציב, או למניין העירוני, ובשנות מרידה למניין המרד. התאריך של 'בשמיטה' לא נהג למעשה. פרט זה שבמשנה משקף אפוא אידיאולוגיה ולא מציאות.

42 התיארוך לפי שנות שמיטה נדיר. הוא מופיע רק בספרות יהודית מאוחרת ולא בספרות תקופת התנאים. כך למשל בכתובות צוער, זו שיטת התיארוך המקובלת, אבל הכתובות הללו הן מהמאה החמישית ועד השישית ומאוחרות למשנה. תאריך לפי שנת שמיטה מופיע בכתבת סוסיה שעל זמנה נחלקו חולקים איור 1. בשני המקרים מצבות צוער וסוסיה זה טקסט חופשי ולא טקסט של שטר משפטי. אפילו בשטר מורבעת 24 שהוא שטר חכירה עד שנת השמיטה, התאריך הוא לפי ימי השלטון שנת שתיים לגאולת ישראל, ותאריך הסיום הוא עד שנת השמיטה שבה אמורה החכירה להיפסק, לפי ההלכה. אך התאריך איננו לפי השמיטה אלא לפי מניין השלטון. הביטוי "אחד בניסן בשמיטה" הוא אפוא תיאורטי ואינו מציאותי.

43 במשנה ברור שהתאריך ידוע לרבים. ולכן טעות בטענה בתאריך זה 'עמנו הייתם' מכחישה את העדות. במשנת סנהדרין פ"ה מ"ג תמונה חברתית אחרת לפיה טעות בתאריך ביום אחד נסבלת שכן תאריך עיבור החודש איננו ידוע, וכן טעות בשעה אחת היא עדיין סבירה. כפשוטו אין כאן סתירה. המשנה שלנו מכות איננה נכנסת לפרטים. היא מדברת במקרה שהסתירה ברורה. מהי סתירה ברורה? והאם ניתן להסבירה? אלו שאלות שאינן נידונות.