משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני ב׳:ז׳

7 בית שמי אומרים לא יעשה אדם את סלעיו דינרי זהב – כמו במשנה הקודמת סתם "סלע" הוא סלע כסף, וחכמים מצפים שאדם ישמור את כספי המעשר השני בסלעים. הירושלמי מנמק העדפה זו בפסוק "וצרת הכסף בידך", ברם דומה שלא הדרשה יצרה את ההלכה אלא המציאות. בפועל היו מטבעות הנחושת פחותי ערך וטלטולם לירושלים קשה, על כן העדיפו לשמור את כספי החיסכון של מעשר שני במטבעות הכסף, כשם שאת מחצית השקל שילמו בכסף ולא בנחושת. בשלב ראשון מחללים את הפֵרות על מטבע נחושת קטן, ואת אלו מצרפים למטבע כסף. במבוא הרחבנו בשאלה זו.

8 בית הילל מתירין – להחליף את הכסף בזהב. הירושלמי מסביר שטעמם של בית שמאי בכך שהזהב קשה להוצאה ולכן יימנעו מלפרוט אותו. הערך של זהב היה פי 25 משל כסף, ובאופן טבעי לא היה הליך נפוץ בשוק של פשוטי העם. אם יביא עמו מטבעות זהב לירושלים יתקשה להשתמש בהם. ייתכן שהיה קיים חשש שמא יימנע מלפרוט ולבזבז את מטבע הזהב וכך יימנע מניצול כספי המעשר השני. אך דומה שהחשש העיקרי היה מפני אי הנוחות. יתר על כן, פריטת הכסף עולה אף היא ממון. אם יעלה לירושלים עם מטבע זהב יצטרך להמירו למטבעות כסף, וכך ינוצל חלק מכספי מעשר שני להוצאה שאינה צריכת מזון. יתר על כן, באופן כללי הזהב נחשב להליך נוח לשינוע אך בעייתי לניצול, ואין זה מתאים שכספי מעשר שני יושקעו במטבעות שניצולם בעייתי. הזהב נחשב, אפוא, למתכת יקרה אך לא למטבע שימושי. יחס דומה לזהב יש גם במשנה אחרת בבא מציעא פ"ד מ"א. שם נתפס הכסף כמטבע עובר לסוחר, ואילו הזהב למתכת יקרה שאינה מטבע מסחרי.

9 המשנה משקפת את התחושה שהזהב אינו מטבע עובר לסוחר. עשירי רומא לא ראו, מן הסתם, את הדברים באותו אופן. עבורם היה הזהב הליך פשוט ויום יומי. בחפירות ארכאולוגיות של התקופה הרומית בארץ ישראל כמעט לא נמצאו מטבעות זהב, ואלו מופיעים כמעט רק בממצאים המתוארכים לתקופה הביזנטית. ספראי ווינר עסקו בכך וקישרו את התופעה לתהליך של שינוי כלכלי שהתחולל בארץ ישראל בתקופה הביזנטית.

10 ריבוי הזהב במטמונים אינו תופעה ארץ-ישראלית. בנג'י ריכז את כל מכלול המטמונים מהתקופה הביזנטית והצביע על ריבוי הזהב בהם, יחסית למטמוני התקופה הקודמת. לדעתו השינוי באופי הטמנת המטבעות אינו נובע רק מהשינויים המוניטריים אלא בעיקר משינוי כלכלי שחל במזרח. המעמד הבינוני הצטמצם, ונוצר ריבוד חברתי קיצוני יותר. כלומר, רבים מבני המעמד הבינוני הפכו לעניים וחלקם הקטן התעשר והפך לבעלי אחוזה גדולים. כתוצאה מכך הפך הזהב להליך נפוץ הרבה יותר. בנג'י מתבסס בעיקר על המצב החקלאי במצרים ומדגיש את ריבוי העדויות על אחוזות גדולות. תופעת האחוזות הגדולות במצרים ידועה זה מכבר, והחידוש הוא בקביעה שחל גידול דרסטי במספר האחוזות הגדולות, ובמקביל גם גידול במעמד הנמוך של אריסים ופועלים חקלאיים. בנג'י מתבסס גם על עדויות ספֵרותיות המעידות על גידול בתופעת האריסות והאחוזות הגדולות בסוריה, אם כי מפרובינציה זו אין בידינו נתונים כמותיים כמו ממצרים אלא שרידי סיפורים. אלו אכן מעידים על תופעה של אריסות ועושר, אך לדעתנו מכך עדיין אי אפשר להסיק דבר על התהליך הכלכלי.

11 במקום אחר נבחנה החקלאות בפרובינציית פלשתינה. מתברר כי גם בפרובינציה זו חל שינוי אגררי-כלכלי מהותי. עד לסוף התקופה הרומית התבסס המשק החקלאי על בעלי נחלות זעירות שיצרו מעמד בינוני-נמוך רחב. אמנם היו בארץ עשירים, אך תופעת העשירים הגדולים הייתה מצומצמת למדי. בתקופה הביזנטית השתנה המבנה הכלכלי והמשק התבסס מעתה על אחוזות גדולות. הטענה מתבססת על ריבוי העדויות על אריסים ובעלי אחוזות בתקופה הביזנטית. עדות נוספת היא הריבוי היחסי במספר בתי האחוזה שנסקרו ונחפרו בארץ וגידול במספר המתקנים החקלאיים הגדולים, והם בעיקר גתות הענק, ואולי גם בתי הבד הגדולים.

12 כל אלו הן עדויות למצב הכלכלי-חברתי בתקופה הרומית. בתקופה הרומית היה עמוד השדרה החברתי שכבת החקלאים הזעירים שהיוו מעמד ביניים מבחינה כלכלית. רובם לא היו עשירים ולא אמידים, אך מצבם היה איתן. לעומת זאת בתקופה הביזנטית הצטמצם מעמד חברתי זה, מספר העשירים גדל ומספר העניים גדל בהתאם. העושר התרכז בידי בודדים, ורבים הפכו לעניים.

13 הסברנו את המחלוקות במשניות כאן ובבבא מציעא כנסובות סביב שאלה הלכתית של אפשרויות ההמרה. מי שמתיר להמיר זהב בכסף פוסק כך משום שהוא מקל בדיני המרה, אבל כל הצדדים מסכימים שזהב אינו מטבע. אולם התלמוד הבבלי הסביר שהמחלוקת היא על הערכת הזהב, האם הוא נחשב למטבע עובר לסוחר או לחפץ. הירושלמי למשנתנו מסביר שבית שמאי אוסרים להמיר כסף לזהב שמא ישכח ויצא לחולין. יש בכך ביטוי להערכה שהזהב יקר מאוד אך לא שהוא אינו עובר לסוחר. ייתכן שהתלמוד רק מחפש הגדרה משפטית הלכתית, ברם דומה שהוא משקף את ההתפתחות הכלכלית-חברתית שעמדנו עליה. בזמן התלמוד הפך כבר הזהב למטבע עובר לסוחר, והיה נפוץ בשווקים יותר ויותר. על כן, ההסבר שזהב אינו בבחינת מטבע מסחרי אלא מוצר ממתכת יקרה כבר לא היה מספק, שכן הזהב הפך להיות הליך רגיל ויום יומי. על כן מדגיש התלמוד היבט אחר ומשלים של אותה הלכה.

14 אמר רבי עקיבה אני עשיתי לרבן גמליאל ולרבי יהושע את כספן דינרי זהב – רבי עקיבא היה התלמיד הצעיר ששימש את רבותיו, ומרובים המעשים שהוא מספר על כך, ואף על שימוש שני גדולי דור אלו. רבן גמליאל היה עשיר, וטבעי הוא שיהיה לו מעשר שני בכמויות גדולות. אבל רבי יהושע היה עני מרוד שהתפרנס ממלאכתו כבעל מלאכה זעיר. לפי הבבלי היה עושה פחמים ולפי הירושלמי עושה מחטים, מלאכה הנעשית בעזרת פחמים. אפשר להבין אם לבעל מלאכה עני הייתה גם נחלת קרקע קטנה, אבל קשה להניח שלאדם כזה היה מעשר שני במטבעות זהב. עיקר הסיפור הוא, אפוא, על רבן גמליאל ורבי יהושע היה עמו באותו מעמד, אך לא את כספו חילל רבי עקיבא.

15 התוספתא מנמקת את המשנה באופן כללי יותר: "מפני שאמרו מחללין נחשת על הכסף, וכסף על הזהב. כסף על הנחשת מדוחק, אבל לא זהב על הכסף. רבי לעזר בי רבי שמעון אומר כשם שמחללין כסף על נחשת כך יחללו זהב על הכסף. אמר לו: רבי, ומפני מה מחללין כסף על נחשת, שכן מחללין כסף על הזהב. לא יחללו זהב על הכסף שאין מחללין זהב על הנחשת" פ"ב ה"ז. המחלוקת דומה לזו שבמשנה. לדעת התנא הסתמי, שבהמשך הוא רבי יהודה הנשיא, מותר לחלל כסף על מעות נחושת, וכסף על זהב, וכן מעות נחושת על כסף בדוחק, אבל לא זהב על כסף. הדין האחרון הוא כבית שמאי. רבי אלעזר ברבי שמעון חולק על הדין. הוא מתיר לחלל זהב על כסף, כמו שמותר להמיר מטבעות נחושת למטבע כסף. מהדברים משתמעת מחלוקת נוספת. לכל הדעות מותר להמיר מטבעות נחושת במקום מטבע כסף, אבל בית שמאי סוברים שהדבר מותר רק מדוחק, ולדעת בית הלל הגבלה זו אינה מודגשת. אין זה מפליא שדעת בית שמאי שרדה למרות דעתם של בית הלל ולמרות מנהגם של גדולי דור יבנה רבן גמליאל, רבי יהושע ורבי עקיבא. אמנם בדרך כלל הלכה כבית הלל, וספֵרות חז"ל מעמידה כאילו זו פסיקה כללית, אבל בפועל יש עדויות רבות לפסיקה כבית שמאי, או שהדעה של בית שמאי נותרה כעמדה של חלק מהתנאים. הכלל שהלכה כבית הלל נסמך מאוחר יותר על "בת קול משמים", אבל לא היה אלא סיכום כללי שיש בו חריגים רבים.

16 המחלוקת במשנתנו מסבירה את משניות ה-ו לעיל. משנה ז מאפשרת פדיון משום שהיא כבית הלל המקלים בהחלפת כסף. משנה ה היא לפי רבי בשיטת בית שמאי, ואין להחליף נחושת בכסף אלא בדוחק, והמקרה במשנה איננו דוחק מספיק שכן יש פתרון אחר לבעיה, ובעיני התנא הוא עדיף על הפדיון. החלפת כסף בכסף זהה גם היא אסורה, כפי שנראה במשנה הבאה. שיטתם של בית הלל בהמרת מטבע כסף למטבעות נחושת תבורר להלן. אין הם מתירים זאת אלא במגבלות מסוימות בלבד, אבל הם מקלים בכך לעומת בית שמאי.

17 בתוספתא אין ביטוי ברור לשאלה האם מותר להחליף כסף בכסף. אבל בירושלמי נג ע"ג לומדים בתחילה שאין ממירים כסף בכסף, ובסיום מסכמים שאין מחלוקת שמחליפים כסף בכסף.

18 המעשה ברבי עקיבא ומחלוקת רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון הם לאחר החורבן, אף על פי כן נשמרות כל ההלכות וכל החומרות. הלומד מתרשם שהלכות מעשר שני הן הלכות חיות לחלוטין הנשמרות כאילו לא חרב המקדש, וכאילו הכסף אכן נועד לניצול בירושלים כמו בימים עברו כשהמקדש היה על מכונו. על היבט משמעותי זה בתולדות ההלכות של מעשר שני עמדנו במבוא למסכת.