משנת ארץ ישראל על משנה מעשר שני ב׳:ג׳

3 תלתן שלמעשר שני תאכל צימחונים – תלתן הוא צמח המשמש למאכל בהמות, אבל זרעו משמש למאכל אדם לפחות בשעת הדחק. על כן התלתן חייב בתרומה, אך כל חישובי התרומה הם על הזרע בלבד, והעלים או העץ פטורים מתרומה. דומים לתלתן הם הכרשינים שיידונו במשנה הבאה. מעמדם כמאכל ביניים בין אוכל אדם לאוכל בהמה עולה מהלכות רבות. כך, למשל, שנינו בתוספתא: "כרשינין מטמאין טומאת אוכלין, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון אומר אין מטמא טומאת אוכלין. אמר לו רבי יהודה יש לך דבר שהוא חייב במעשרות ואינו מטמא טומאת אוכלין? אמר לו רבי שמעון יש לך דבר שאינו מטמא טומאת אוכלין וחייב במעשרות! אמר לו רבי יהודה אף אתם כפרתם בהלכה. תלתן הכל מודים שאינו מטמא טומאת אוכלין..." עוקצין פ"ג הי"ג-הי"ד, עמ' 689. מעמד הביניים של שני גידולים אלו עולה מסדרת הלכות משנה, חלה פ"ד מ"ט; תוס', דמאי פ"א הכ"ד, וכן אומר הירושלמי: "אימתי גזרו על הכרשינין רבי יוסי אומר בשני רעבון" חלה פ"ד הי"א, ס ע"ב. הווה אומר, ברגיל אין הכרשינים אוכל, אך בשעת דחק הם מאכל ולכן "גזרו" עליהם שיתחייבו במעשרות ותרומות, ואולי גם בטומאת אוכלין, אך אמירה אחרונה זו שנויה במחלוקת בתוספתא שציטטנו.

4 צימחונים – "צימחונים" שבמשנה הוא שלב בגידול התלתן. המשנה קובעת שיש להפריש מעשרות מתלתן רק "משצמח", וזה מקביל להבאת שליש בזיתים משנה, מעשרות פ"א מ"ג. על כך מסביר הבבלי: "תנן התם: התלתן – משתצמח, התבואה והזיתים – משיביאו שליש. מאי משתצמח – משתצמח לזרעים" ראש השנה יב ע"ב. זמן החיוב במעשר הוא גם הזמן שבו מותר להתחיל לאכול מהפרי. שכן אין לאכול פֵרות תרומה, שביעית או מעשר שני בטרם בשל הפרי במידה מינימלית, אחרת ייחשב הדבר כהפסד הפרי. את המילים "תאכל צימחונים" ניתן להבין בשתי צורות. האפשרות הראשונה היא שמותר לאכול את התלתן החל מהזמן שהגיע לשלב הצמח, כלומר כשיש לו כבר זרעים. אז הוא אפשרי למאכל אדם אבל אסור להאכילו לבהמה, שכן אין נותנים מאכל אדם לבהמה. לפי פירוש זה "תיאכל" משמעו שמותר לאכלו משלב זה ואילך. כך פירש הרמב"ם במשנה תורה, ואחריו ראשונים נוספים. האפשרות השנייה היא שמותר לאכול תלתן רק כשהוא רך וירוק, במצב "צמח"; אחר כך אין התלתן ראוי למאכל אדם ואז, רק אז, מותר להכין ממנו חומר לחפיפת הראש. כך פירש הרמב"ם בפירוש המשניות, וכנראה חזר בו. כן פירשו הרע"ב, בעל תוספות יום טוב, הרש"ס ואחרים. לפי שני הפירושים המדובר בתלתן שצמח מזרעי מעשר שני שלא נפדו, וכן בתרומה. "תיאכל" הוא, אפוא, חובה לאכלו בשלב זה, ואחר כך הדבר אסור. גידולי תרומה נידונים במשנת תרומות: "גדולי תרומה תרומה... גדולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותם בזמן זרעם" פ"ט מ"ד. אם כן, אין כלל אפשרות לתלתן של מעשר שני, שכן את הזרע יש לפדות והיבול הוא חולין לכל דבר. הרא"ש מפרש שמדובר במקרה שלא פדה את הזרעים.

5 בתוספתא ובירושלמי שנינו: "ליטרא מעשר שני שנטעה... חייבת בתרומה ובמעשר ראשון ובמעשר שיני וחוזר ופודה את מעשר שיני שנטע" תוס', תרומות פ"ח ה"ו; ירו', פ"ט ה"ד, מו ע"ג. משמע שפדיון מעשר שני מתבצע בשעת הקטיף של הגידולים, ויש בכך חומרה נוספת ולא רק תנאי להפיכת הפֵרות לחולין. כפי שראינו בפירושנו למשנה במעשרות פ"א מ"ג יש לפרשה בדבר שזרעו אינו כלה, אבל תלתן זרעו כלה וגידוליו הם חולין. ממשנת תרומות זו ומהברייתות ברור שגידולי מעשר שני הם חולין. אבל בתוספתא, המקבילה למשנה הקודמת בתרומות, שנוי: "דש תרומה ומעשר שני עובר משום בל תחסום. כיצד הוא עושה? מביא קפיפות ותולה בצוארי בהמה ונותן לתוכה חולין מאותו המין" בבא מציעא פ"ח הי"א. כפי שראינו בפירושנו למשנה זו תרומות פ"ט מ"ג ניתן בדוחק להבין את המשנה בפֵרות מעשר שני שהופרש מהם המעשר לפני הדיש. ברם, לפי ההלכה רק לאחר הדיש התחייבו החיטים במעשרות, וקרוב לפרש שהתוספתא עוסקת בגידולי תרומה ומשמע שגם גידולי מעשר שני הם תרומה, כלומר אין להאכילם לזרים ולבהמה. אם כן, ניתן לפרש את משנתנו בגידולי מעשר שני שלא נפדו.

6 בעל מלאכת שלמה בעקבות המהרי"ק על הרמב"ם מדגיש שמשנתנו היא דוגמה למקרה שהחמירו בו במעשר שני יותר מבתרומה. התרומה של תלתן היא ספק תרומה, כפי שנראה להלן, על כן ברור שמעשר שני חמור יותר, הוא מעשר שני לכל דבר. אין כאן היתר אלא החמרה שאסור לאכול את התלתן לאחר שצמח, אבל בשעת הצימוח עדיין מותר לאכלו שכן חובת המעשרות עדיין אינה בתוקף מלא. פירוש זה קרוב יותר לפירוש השני, אם כי שונה ממנו מעט. בירושלמי: "כיני מתניתא מותרת להיאכל צמחונין" נג ע"ג, ופירוש זה הולם את הצעתנו, אך גם את הפירוש השני שהצענו לעיל.

7 עד עתה העמדנו את המשנה בגידולי מעשר שני, וראינו כי העמדה זו מחייבת להידחק. הקושי העיקרי הוא שגידולי מעשר שני מאן דכר שמיה. על כן אולי מדובר בתלתן רגיל שהגיע לשלב צימוח והפרישו ממנו מעשרות; את המעשר השני של שלב זה מותר לאכול. בשלב מתקדם יותר חובת המעשר ברורה יותר, ויש לנהוג בתלתן כמו במעשר שני.

8 ושלתרומה – תלתן של תרומה, בית שמי אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה

9 ובית הלל אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ משירייתה – לפי המשנה ופירוש הירושלמי נג ע"ג יש בתלתן סדרת עבודות: לאחר הקטיף, שכלל לא נזכר במשנה, משרים את העלים במים, לאחר מכן שולים את העלים ו"מוגגים" אותם, כלומר מערבבים אותם לעיסה. השלב האחרון הוא ה"חפיפה" שבו חופפים את השערות במשרת התלתן; במשרה עמילן רב המסייע לייצוב השער. בתוספתא נקבע שרק בת כוהן רשאית לחפוף את שערה בתלתן של תרומה, ו"אין בת ישראל רשיית רשאית בכתיב של היום לחפוף אחריה אבל מעגנת שערה בשערה" פ"ב ה"א. לאחר מכן מובאת משנתנו בשינוי שנעמוד עליו להלן. אם כן, גם בשעת החפיפה התלתן נחשב לתרומה. לכאורה פשוט להסביר שהחפיפה במשנה היא החפיפה של השיער, וכך פירשו הרא"ש ואחרים. אבל אם כך הוא, התוספתא סותרת את המשנה ואת המשך התוספתא. הרי גם בית שמאי מודים שהחפיפה בטומאה, אם כן אין התלתן נחשב עוד לתרומה, אם כן למה אסור לבת ישראל להשתמש בו. הרא"ש מסביר שאמנם מעשיה בטומאה, אבל אסורה בהנאה לישראל. הדבר אפשרי, אך קשה להלום זיווג הלכות זה. בכל מצב אין מדובר על קביעה אחידה. ברור שהתלתן והכרשינים הם במעמד ביניים, וההחלטות לגביהם אינן אחידות ואינן עקיבות מבחינה משפטית. אבל הצירוף של מותר לטמא אך אסור לזר הוא צירוף שקשה להבינו.

10 ייתכן שהחפיפה הנזכרת אינה חפיפת הראש אלא הכנת הבליל לאכילת הבהמה. ברם, איננו יודעים ליישב את הלשון ומהו מוצא המילה ופירושה.

11 פירשנו כפשוטו ש"בטומאה" משמעו שהתלתן אינו נחשב לתרומה, ו"טומאה" משמעה טומאה ממש. כך משמע מההקשר הפשוט של המשנה, וכן פירש הרא"ש. אבל כמעט כל הראשונים פירשו "בטומאה" – בלא נטילת ידיים, והבינו כנראה שאי אפשר שמוצר של תרומה יצא לחולין. אם אכן זו הכוונה ייתכן שמותר לחפוף ראש ללא נטילת ידיים, אך עדיין אסור לזר. מבחינה הלכתית הפירוש אפשרי, אלא שעיקרו חסר במשנה.

12 מכל מקום, שני הצדדים מסכימים שהתלתן הוא ספק תרומה, בניגוד לתלתן מעשר שני שעליו חלים כל דיני מעשר שני.

13 בתוספתא מובאת מסורת אחרת: "בית שמיי אומרים כל מעשיה בטהרה ובית הלל אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ מחפיפתה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בית שמאי אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה, ובית הלל אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה" פ"ב ה"א. אם כן, משנתנו כרבי יהודה ולרבי מאיר מסורת אחרת שלפיה בית שמאי סבורים שתלתן של תרומה הוא כתרומה לכל דבר. לפי בית שמאי אין דין מעשר שני חמור מתרומה, והוויכוח בין חכמים לרבי שמעון שבמשנה הקודמת הוא לשיטת בית הלל בלבד. להלן במשנה הבאה נחזור להשתלשלות המסורת של מחלוקת התנאים הקדומים. בירושלמי מובאת ברייתא הדומה לזו שבתוספתא, בהבדלים קלים: "תני זו דברי רבי מאיר, אבל דברי רבי יהודה אומר בית שמאי אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה, ובית הלל אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ משליתה" נג ע"ג. אם כן, דברי רבי מאיר ורבי יהודה מוחלפים, ומשנתנו כרבי מאיר. הבדל שני הוא שבמקום "שרייתה" שבמשנה נכתב בירושלמי "שלייתה". שתי המילים דומות, וניתן היה לפרשן כחילוף בהגייה בלבד. אולם הירושלמי אינו רואה בכך חילוף הגייה אלא חילוף הלכתי, ולדעת בית הלל גם השרייה וגם השלייה צריכות להיות בטהרה, אך לא המשך העיבוד.