משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ה׳:ח׳

8 המשרה את אשתו על ידי שליש – במשנה ד בפרק הקודם ובמשניות ב-ד בפרקנו עסקנו בחובתו של הבעל לזון את אשתו. עד כה לא כימתה המשנה חובה זו, וכמו כן לא מנתה את יתר חובות פרנסתה המוטלים עליו במשך חייהם המשותפים. במשנתנו מדובר באדם החייב לפרנס את אשתו, מתוקף נישואיהם, אך אינו נותן לה את המצרכים בעצמו. עיקר המשנה עוסק למעשה בהגדרה של חובת הפרנסה של האישה בידי בעלה, אך המקרה המתואר הוא בבעל המפקיד את אשתו בידי אדם שלישי. נוסח המשנה נשמע כאילו מדובר בהסדר ידוע ומוכר, אך אין להסדר זה מקבילות. יתר על כן, כפי שנראה להלן הבעל נמצא בעיר אך אינו מתגורר עם אשתו בצוותא אלא בשבת. איננו יודעים איזו מציאות המשנה משקפת, וייתכן שהמשנה חיפשה מציאות תֵאורטית כדי להגדיר את החובה של הבעל כלפי אשתו במונחים כמותיים.

9 לא יפחות לה מיקביים חיטים ומארבעת קבין שעורים – או שני קבים חיטים או ארבעה קבים שעורים. בכל העדויות שבידינו, וחלקן יובא להלן, ערך השעורים הוא חצי מערך החיטים. הקב הוא מידת נפח ושיעורו 1.6 ליטר לערך, ובגלל המשקל הסגולי הנמוך של החיטים נפח זה הוא בערך 1.2 ק"ג חיטים.

10 אמר רבי יוסה לא פסק שעורין אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום – בדרך כלל צריך אדם לספק לאשתו חיטים, אבל רבי ישמעאל נקט במידה של שעורים משום שהיה סמוך לאדום. הירושלמי ל ע"ב מסביר ש"אדום" היא "דרום", ואכן המונחים "אדום" ו"דרום" מתחלפים במקורות ובכך אין חידוש. רבי ישמעאל חי ופעל בכפר עזיז הנמצא בדרום הר חברון משנה, כלאים פ"ו מ"ד – איור 39. אזור זה כונה "אדום" בימי בית שני ואחריו, ומאוחר יותר כונה גם "דרום". באזור זה משק הגשמים בלתי סדיר וגידול החיטה אינו כדאי, על כן מעדיפים חקלאי האזור, עד ימינו, לגדל שעורים, ורבי ישמעאל מתיר לבעל לספק לאשתו שעורים ולא חיטים. באזורים אחרים חייב הבעל לספק לאשתו מזון תקני, ואזי אל לו לתת לה שעורים. כמו כן, במשנת נדרים נקבע ש"קציר" סתם הוא קציר חיטים, והתלמוד הירושלמי מסביר שהמשנה משקפת את הגליל, אבל בדרום "קציר" סתם הוא גם, או בעיקר, קציר שעורים נדרים פ"ח מ"ד; ירו', שם מא ע"ד. במצבור מזון מימי מרד בר כוכבא שנמצא בבית האחוזה שעל גדות נחל יתר באזור זה נמצאו גם חיטים וגם שעורים, אך זהו מצבור בודד של איש אמיד, ואין להקיש ממנו על כלל החקלאים באזור איור 40, תמונה 15.

11 שיעורים אלו של מזון מופיעים בשני הקשרים נוספים עיקריים. האחד הוא כמות המזון שיש לחלק לעני משנה, פאה פ"ח מ"ה ומ"ז וכמות המזון שיש להכין לעירוב, שהרי העירוב צריך לכלול מזון שתי סעודות משנה, עירובין פ"ח מ"ב. במשנה זו אף הקשרים הלכתיים נוספים שנוקבים בהם במידה של חצי קב. משנת עירובין עוסקת רק בכיכר הלחם, ואילו במשנת פאה מוזכרים גם מוצרים אחרים, כמפורט בטבלה. בכל המקורות הללו חצי קב חיטין מופיע כמזון שתי סעודות. 600 גרם לחם מספקים 2350 קלוריות 387 קלוריות ל- 100 גרם, וזו מכסה האמורה לספק לאדם אנרגיה בשפע המינימום הנדרש המקובל כיום הוא 1200 קלוריות לאדם שאינו עובד עבודה פיזית. עם זאת, אין זה אוכל בשפע. במסכת עירובין מוקצבת כמות זאת לאדם רגיל, ועל כן נקבע שלהנחת עירוב יש צורך בכמות זאת. נראה שזה גם הבסיס לחישוב כמות המזון לאישה שבעלה מקציב לה מזונות, כפי שנסביר להלן. העובדה שמופיעה אותה הקצבה היא חלק מהתמונה הכלכלית הרֵאלית שמציגים מקורות חז"ל. סתם אדם מישראל וסתם עני אכלו אותו דבר; הפערים הכלכליים היו אז כמו בכל תקופה אחרת, אך סתם אדם מישראל היה שייך לרבדים הנמוכים בחברה, ש"עניות מצויה" ירו', נדרים פ"ט ה"ד, מא ע"ג. הדיון ב"עני" תוך כוונה לאדם סתם מופיע גם במקורות נוספים, ואישה ראויה לכמות מזון דומה, אלא שאין הנשים מקבלות יין, כפי שנראה.

12 נותן לה חצי קב קיטנית – קטנית אינה מנויה במשנת פאה, אך שם דנים במתן כוסמת שהיא מוצר דומה, וחצי לוג שמן – וכן במשנת פאה. בקב ארבעה לוגים, כלומר המדובר באחד חלקי שנים עשר של סאה, כ- 0.2 ליטר. בירושלמי מובאת מידה שונה של רבי מנא: "מנה וארבע ריטלין" ל ע"ב. לא נאמר במפורש על מה מדבר רבי מנא. ה"ריטל" הוא "ליטר" – הליטרה היוונית שמשקלה 360 גרם, והמנה משקלו 800-500 גרם. קשה להניח שרבי מנא הציע לתת לה שמן בכמות כה גדולה יחסית למשנה, ולכן נראה שהוא מציע לתת במקום חצי קב קטנית מנה וארבעה ליטרים של קטניות כשני ק"ג, וקב גרוגרות – גרוגרת היא תאנה מיובשת, או מנה דבילה – תאנים מיובשות ודחוסות. במשנת פאה רבי עקיבא אומר פרס – חצי מכמות זאת. זו כנראה שיטתו של רבי מאיר במשנת פאה הממעיט במידות, וליתר דיוק רבי מאיר מהלך בשיטת רבי עקיבא רבו. יש להניח שההבדלים משקפים שינויים מקומיים במחיר המוצרים.

13 ואם אין לו פוסק לעומתן פירות ממקום אחר – כלומר, הבעל אינו חייב לספק את המוצרים בעין אלא את ערכם הכספי של המוצרים הללו. משפט מעין זה מופיע גם במשנת פאה. לנוחיות העיון ריכזנו את שתי הרשימות השונות.

14 כמויות מזון לעני, לאישה ולעירוב

15 ירו', פאה כ ע"ד משנה עירובין חצי קב - ככר

16 בפונדיון

17 הקשר בין משנתנו למשנת פאה בולט לעין, ונראה ששתיהן יצאו מאותו בית מדרש. דומה שהן משקפות אותה עריכה ספרותית, וכמובן גם קרובות מבחינה רֵאלית. אלא שמשנת פאה עוסקת במזון יומי ומשנת כתובות במזון שבועי, והאישה אמורה להסתפק בו, אך גם לצרוך אותו כהבנתה על ידי יצירת מזון לסעודה המורכבת מכלל המזונות הללו במינון מתאים. יש להניח שכוונת המשנה היא שנותן לה חיטים או שעורים כדי מזון לארבעה ימים לפי החישוב במשנת פאה, גרוגרות או דבלה כדי מזון ליום נוסף, קטנית למזון ליום שישי ושמן כתבלין או כערכו הכספי של מזון ליום שביעי, כפי שנשקול להלן.

18 הבבלי סד ע"ב מתחבט בשאלת הקשר בין משנתנו למשנת עירובין. לפי הכמות הנזכרת במשנת עירובין ארבעה קבין הם מזון לשמונה סעודות, ולפי רבי שמעון החולק עליו הם מזון ליותר סעודות אך לא לשבוע שלם. בפירושנו למשנת עירובין הסברנו כיצד רבי שמעון פותר את השאלה, ואת הבבלי הסברנו בדוחק. הבבלי אינו מזכיר בהקשר זה את משנת פאה, כרגיל בתלמוד זה הממעיט לצטט משניות מסדר זרעים.

19 המשנה אינה מזכירה אפשרות של מתן יין לאישה. התוספתא מדגישה שנשים עניות אינן שותות יין פ"ה ה"ח; ירו', לד ע"א. התוספתא והברייתא בירושלמי מביאות זאת כנימוק לכך שאין פוסקים יין לאישה. כלומר, מבחינה פורמלית אין במקורות הללו אמירה שיפוטית כלפי זיקתן של נשים בכלל ליין, אלא התבססות על העובדה שנשים עניות אינן שותות יין כדי לקבוע את חובת הבעל כלפי אשתו. הירושלמי אף מדגיש כי לעשירות פוסקים יין, ומביא לך סימוכין מעשיים. בבבלי סד ע"ב - סה ע"א, לעומת זאת, מודגש כי אין פוסקין יינות לאישה כלל, והתלמוד עמל להדגים כי לא ראוי שאישה תשתה יין. אמנם אף בבבלי מובאים מקורות המחייבים פסיקת יין לאישה במצבים מסוימים, אך הקול המרכזי בסוגיית הבבלי מדגיש את ההשפעה השלילית של היין על האישה. לכך יש גם מקבילות אחרות. בירושלמי נאמר: "תני צריך הוא אדם לשמח את אשתו ואת בניו ברגל. במה משמחן? ביין. רבי יהודה אומר: נשים בראוי להן וקטנים בראוי להם. נשים בראוי להן – כגון מסנין וצוצלין, וקטנים בראוי להן – כגון אגוזין ולוזין" פסחים פ"י ה"א, לז ע"ב. במקבילה בבבלי מונגדים הנשים והאנשים במפורש סביב שאלת היין: "רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם – ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל – בבגדי צבעונין, בארץ ישראל – בבגדי פשתן מגוהצין" פסחים קט ע"א. מכל מקום, ההלכה מדגישה שאין משמחים נשים ביין. על רקע זה עולה ייחודו של ליל הסדר שהנשים משתתפות בו ובו הן שותות יין.

20 עוד מן הראוי להעיר שנזכרת הבאת כוס של ברכה אחרונה לאישה; היא אינה חלק מסעודת החבורה, וזוכה רק בכוס יין שמשגר לה בעלה בבלי, ברכות נא ע"א. בבבלי מסופר על רב נחמן שביקש מהאורח שישלח את הכוס לאשתו. על רקע זה נדונה התופעה: "המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מיתה, מפני שדעתו רבה עליה, רבי אומר מפני שיצר הרע רבה עליה. וכן בני חבורה ששגרו כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייבין מיתה, מפני שדעתן רבה עליה, רבי אומר מפני שיצרן רבה עליה" כלה פ"א ה"ה. אם כן, שיגור הכוס היה רגיל, והיה מחווה של ברכה ואינטימיות בין בני הזוג, וחז"ל מרסנים מרכיב זה בַמעמד. כן מתואר שיגור הכוס במעמד של סעודת קידוש החודש: "...וגמר על הכוס ברכת הזימון, אותו הכוס נותנו לאשתו, לקיים מה שנאמר, להניח ברכה אל ביתיך" סופרים פי"ט ה"ה. אם כן הכוס יש בה ברכה, וסתם ברכה היא ברכת הזרע, על כן יש במחווה ממד אינטימי שאינו ראוי אלא בין בעל לאשתו. בעל פרקי רבינו הקדוש מדגיש שיש לשלוח לאישה את הכוס מלאה, ומסמיך לכך את הפסוק "דודי שלח ידו מן החֹר". גם לפסוק זה משמעות אינטימית, וכאמור גם לשליחת הכוס משמעות אינטימית מוסווית. היין הוא, אפוא, עבור האישה תוספת של מחווה אישית ולא מרכיב במזונותיה.

21 סיפורים אחרים מספרים על פסיקת יין לנשים חשובות, אך לא לנשות העם הפשוט תוס', פ"ה ה"ט; ירו', ל ע"ב; בבלי, סה ע"א; איכה רבה, א ד ומקבילות. בתלמודים משתמע כי לוח מזון זה השתנה מאדם לאדם, והלוח המנוי במשנה נועד לפשוטי עם בלבד.

22 נותן לה מיטה ומפץ – המפץ הוא המצע, מעין מזרון שפרשו על המיטה. המיטה של קדמונינו הייתה מתקן מתפרק המורכב ממסגרת עץ, בַמסגרת חורים שדרכם מושחלים חבלים ועליהם מונח המצע איור 41. זו הייתה מיטה פשוטה, שכן המיטות היווניות והרומיות היו מיטות שהייתה להן קרקעית קבועה מעורות מתוחים, או פסי עץ ואף פסי מתכת. למיטה היו "ארוכות" משנה, שבת פכ"ג מ"ה; סוכה פ"א מ"ח. ארוכות המיטה הם מוטות המסגרת הארוכים שהושחלו בהם החבלים. אם לא היו בארוכות המיטה חורים ממש להשחלת החבלים הרי שהיו בהם חריצים מתאימים. מכל מקום, המיטה הייתה רק מסגרת העץ וחבלים כדי להחזיק את המפץ.

23 אם אין לו מפץ מחצלת – לפי נוסח זה, אם אין לו מפץ – רשאי להסתפק במחצלת. כך הנוסח בכל כתבי היד של המשנה לבדה ושל המשנה שבתלמוד, למעט כתב יד מינכן של הבבלי. כן הוגה במשנת רבי יהוסף אשכנזי שהבין כן מנוסח הרא"ש. זאת בניגוד לנוסח בכתב יד מינכן ובדפוסי המשנה והתלמוד – "נותן לה מפץ ומחצלת" – שהיה בפני חכמי הדורות הסמוכים לדפוס. אולם אין טעם לתת גם מפץ וגם מחצלת, שהרי שניהם נועדו לשכיבה, ויש לקיים כאן את הנוסח של כל עדי הנוסח כמעט, "אם אין לו מפץ – מחצלת". המחצלת היא אריגה פשוטה של קנים. לעומת זאת המפץ הוא כלי קיבול, כלומר מעין שק שממלאים אותו בחומר רך בגדים ישנים או קש כדי שיהיה רך יותר. כן אומרת המשנה: "הבגד והשק, השק והעור, העור והמפץ מצטרפין זה עם זה, רבי שמעון אומר מפני שהן ראוין ליטמא מושב" מעילה פ"ד מ"ו; תוס', פ"א ה"ל, עמ' 559. צירוף זה של עור ומפץ חוזר לעתים קרובות, ונראה שהמפץ הוא מושב או משכב מעור ממולא משנה, כלים כז מ"ב-מ"ג; תוס', כלים בבא בתרא פ"ו ה"א, עמ' 596 ועוד. המפץ שימש בעיקר לישיבה, והמשנה מונה שלושה סוגי מפץ משנה, כלים פכ"ד מ"י. בלשון חכמים ישיבה ושכיבה חד הם. אם כן, המפץ דומה למזרון של ימינו, והוא כמובן נוח יותר ממחצלת. נראה שבבבל לא נהגו להשתמש במפץ, והתלמוד סא ע"א שואל לשם מה לה מחצלת ועונה שמדובר במקום שממלאים בו את המיטה, וכך נהגו בארץ ישראל. לעומת זאת המחצלת היא שטוחה, ארגו אותה מקנים וממילא איננה רכה. עליה ישבו או שכבו בלילה, ואפשר להניח מחצלת על המיטה, אך זה פתרון לא נוח לשינה איור 42.

24 נותן לה כפח לראשה – ברוב עדי הנוסח של המשנה הנוסח הוא "כפח" או "כופח", בחי"ת ולא בה"א. הכיפה או הכפה היא בגד מובהק של אישה. הירושלמי לעניין אחר מסביר: "כהדא כיפה דהיא משויא גבינתה" ירו', שבת פ"ה ה"ג, ז ע"ב – ככיפה זו שהיא משווה את הגבינים, או שהיא מונחת על הגבינים. גבינים הם גביני העיניים. הכיפה היא "כיפה שלצמר". אמנם לרוב זהו בגד ראש של אישה, אך מצאנו גם כיפה כבגד של הגבר. הציץ של הכוהן הגדול היה מונח על כיפה. בהקשר זה פירש רבנו חננאל שהכיפה היא פס של צמר המונח על המצח מעל הגבינים, ועליו היה מונח הציץ. תפקידו למנוע את תזוזת הציץ ואת ההזעה עקב החיכוך בין העור למתכת של הציץ. פירוש זה מחבר את כל המסורות. כלומר, זהו פס בד הקשור על המצח ואוסף את השערות לבל תישמטנה על העיניים, על כן הכיפה מופיעה כבגד שאינו מחובר ממש לגוף משנה, זבים פ"ד מ"א; תוס', פ"ד ה"ד, עמ' 679. בפסלי ראש ובציורי ראש מופיע לעתים קרובות פס של בד סביב הראש, הוא הוא הכיפה איור 44.

25 לאור הסברנו קשה להבין מדוע אין המשנה מזכירה את כיסוי הראש, הוא הסבכה ראו להלן פירושנו לפ"ז מ"ו. ייתכן שאת הסבכה הכינו משיירי בגדים לאחר שפרמו אותם איור 43. על כל פנים, מטפחת לראשה אינה מופיעה במפורש, ונעסוק בכך שם.

26 בתוספתא במקום אחר נאמר: "לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה, ואין לוקחין פירות, יינות, שמנים וסלתות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן הקטנים. אבא שאול אומר לוקחין מן האשה בחמשה דינרין, כדי שתקח בהן כפה לראשה" בבא קמא פי"א ה"ה. אם כן, רגיל הוא שאישה קונה את הכיפה בעצמה; מחירה אינו גבוה, ואולי גם אין הבגד נחוץ ואפשר בלעדיו, על כן צריכה משנתנו להדגיש את הכיפה בנוסף לכלל הבגדים הרגילים, וחגור למתניה – "חגור" או "חגורה" היא רצועת עור או צמר שחגרו בה את הבגד, ומן הסתם גם מחירה לא היה גבוה. החגורה חשובה בעיקר בבגדי אישה אמידה, ובבגדים הייצוגיים איור 44א, ומנעל ממועד למועד – ההנחה היא שהנעל מתכלה אחת בשנה. קשה להניח שהחליפו נעליים כל חג כמו שהציעו כמה מהפרשנים רע"ב, תפא"י.

27 וכלים שלחמישים זוז משנה לשנה – סתם כלים בלשון חכמים הם בגדים, אינו נותן לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים אלא נותן לה כלים – חדשים, שלחמישים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבליותיהין – הבלאות שלהם, ובדפוסים "בלאותיהן", בימות החמה – אם כן הבעל נותן בגדים חדשים פעם בשנה בחורף, אלו מתבלים ובקיץ הם בחזקת בלאות, והשחקים שלה – הבגדים הישנים של האישה. אנו רגילים שבגד מחזיק מעמד שנים מספר, ברם קדמונינו הילכו באותם בגדים במשך כל השנה ולכן בלו תוך שנה. הבבלי מצטט ברייתא: "תנו רבנן אין נותנין לה כר וכסת. משום רבי נתן אמרו: נותנין לה כר וכסת" סה ע"א. גם הפעם ההבדל נעוץ, מן הסתם, במנהגי המקום, כפי שהבבלי אומר במפורש, ורבי נתן מייצג את הנוהג בבבל שממנה עלה לארץ. הצירוף של כר וכסת כרים וכסתות נמצא במשנה כלים פכ"ח מ"ד ועוד, בתוספתא ובמדרשי התנאים מארץ ישראל, אך אינו בירושלמי אלא בהקשר למשנה שבה הם נזכרים יחדיו, ותדיר בתלמוד הבבלי. נראה שהשימוש בהם היה נפוץ יותר בבבל מכפי שהיה בארץ ישראל.