משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ה׳:ג׳

3 המשנה ממשיכה בסדרת פרטים הנובעים מהכלל שבמשנה הקודמת.

4 היבם אינו מאכיל בתרומה – האישה נתאלמנה מן האירוסין, ועתה ממתינה לייבום, לפי הכלל שבמשנה אחרת: "שומרת יבם לכהן... לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר" יבמות פ"ט מ"ד, וכן: "העובר והיבם... פוסלין ולא מאכילין" יבמות פ"ז מ"ד. כלומר, אם הוא כוהן והיא בת ישראל אין זיקת הייבום חזקה כדי להאכילה בתרומה. אף לפי משנתנו, אם היא ישראלית אסור לה לאכול בתרומה, אך אין התייחסות מפורשת למעמדה אם היא בת כוהן: האם היא רשאית לאכול בתרומה בתוקף היותה חלק מבית אביה? כפשוטה דנה המשנה בתרומה אפשרית בשל סטטוס חדש שנוצר עקב הזיקה ליבמות, אבל אישה שכבר אכלה תרומה בחיי בעלה אלמנה מנישואין יכולה להמשיך לאכול בחיי היבם, שהרי אחרת צריך היה לגרוס "היבמה אינה אוכלת" תוספות יום טוב. הראשונים נחלקו בכך, והיו שפירשו שאינה אוכלת כלל, אפילו אם אכלה תרומה לאחר שנישאה. בתוספתא המוסבת על משנתנו נאמר במפורש: "כל זמן שנתחייב הבעל יבמין חייבין לא נתחייב הבעל יבמין חייבין" פ"ה ה"ב. בירור הדין קשור גם למשנה הקודמת: "הגיע זמנם ולא נישאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה". משפט זה מופיע במשנה הקודמת, ודנו שם בנוסחתו ובפירושו.

5 עשת ששה חדשים לפני הבעל וששה חדשים לפני היבם – הבעל מת שישה חודשים לאחר התביעה, ואחרי שישה חודשים נוספים עברו שנים עשר חודשי השהייה, אפילו כולם לפני הבעל חסר יום אחד לפני היבם – אפילו אם הבעל חי את כל שנים עשר החודשים פחות יום אחד, אינו מאכיל בתרומה – בחיי בעלה לא זכתה לאכול בתרומה, וזיקת הייבום אינה חזקה דיה להאכילה בתרומה. נושא המשפט הוא היבם, "היבם אינו מאכיל בתרומה", אך המילה "היבם" נבלעה עם "היבם" המסיים את המשפט הקודם. מן המשנה משמע שאם החלה לאכול בתרומה כשעברה יותר משנה מאז ה"תביעה" היא ממשיכה לאכול בתרומה, שהרי היבם הכוהן אינו מאכיל אבל גם אינו פוסל מלאכול בתרומה תוס', יבמות פ"י ה"א, ובמקביל היבם בן ישראל פוסל את האישה בת הכוהן מאכילת תרומה משנה, יבמות פ"ז מ"ד. כן משתמע מהתוספתא במפורש פ"ה ה"ב.

6 זו משנה הראשונה בית דין שלאחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה – כפי שעולה מההשוואה עם התוספתא שעמדנו עליה בפירושנו למשנה הקודמת, משפט זה חל על כל הדינים שבמשנה זו ובמשנה הקודמת כאחת. כך גם הבינו הירושלמי כט ע"ד והבבלי נח ע"א. הבבלי מסביר את החששות שגרמו להחלטה זו. חשש אחד הוא שהנערה תאכיל תרומה את בני משפחתה או שלא תצליח לשמור על טהרתה בבית אביה, וחשש אחר הוא משום "סמפון" – הפרת הסכם הנישואים, או אולי אף פריט בשטר המפקיע את האירוסין מלכתחילה.

7 כפי ששיערנו לעיל, ההבדל בין משנה ראשונה לאחרונה אינו מנותק מההבדל שחל במעמדה של הארוסה. לפי מנהג יהודה הארוסה עשויה לקיים חיי אישות עם בעלה המיועד בעודה בבית אביה. על כן טבעי להניח שחיים משותפים חלקיים מטילים עליו אחריות כספית, לפחות בתקופה שבה כבר אמור היה לכנסה. אבל מנהג הגליל היה שהארוסה אסורה לבעלה, וממילא גם אינה נהנית מזכויות כספיות כאשתו. אנו משערים, אפוא, שמשנה ראשונה משקפת את הנוהג הקדום ביהודה, ומשנה אחרונה היא משנת הגליל. מרכז העשייה התנאית עבר לגליל לאחר מרד בר כוכבא, ועל כן טבעי הוא שה"משנה אחרונה" משקפת נוהג זה. אפשטיין עמד על כך שמשפט זה כנראה אינו מקורי במשנה, ואף לא היה בפני התוספתא והירושלמי במשנתם. אם כן, עמדה זו מצאה את ביטויה הספרותי במשנה בשלב מאוחר למדי, מסתבר שבדור המעבר מהתנאים לאמוראים.

8 להשלמת הדיון על אכילת הארוסה בתרומה יש להתייחס למאמץ הדרשני שנקטו התנאים בעניין זה. כך שנינו בספרי במדבר: " 'כל טהור בביתך יאכלנו' – למה נאמר? והלא כבר נאמר 'כל טהור בביתך יאכל אותו', ומה תלמוד לומר 'כל טהור בביתך יאכלנו'? להביא את בת ישראל המאורסת לכהן שתהא אוכלת בתרומה. או אינו מדבר אלא בנשואה? כשהוא אומר 'כל טהור בביתך יאכל אותו' – הרי נשואה אמורה; הא מה תלמוד לומר 'כל טהור בביתך יאכלנו'? להביא את בת ישראל ארוסה לכהן שתהא אוכלת בתרומה... וכבר שלח יוחנן בן בג בג אצל רבי יהודה לנציבין, אמר לו: שמעתי עליך שהייתה אומר על בת ישראל המאורסת לכהן שהיא אוכלת בתרומה. שלח לו ואמר: מוחזק אני בך שאתה בקי בחדרי תורה ולידון בקל וחומר אי אתה יודע? מה שפחה כנענית שאין ביאתה קונה אותה לאכול בתרומה, כסף קונה אותה לאכול בתרומה, בת ישראל שביאתה קונה אותה לאכול בתרומה, אינו דין שיהא כסף קונה אותה לאכול בתרומה? אבל מה אעשה, שהרי אמרו חכמים, אין בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה; נכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה – אוכלת בתרומה, ואם מתה – בעלה יורשה" פיס' קיז, עמ' 136.

9 הסיפור על יוחנן בן בג בג ורבי יהודה בן בתירא מופיע אף בתוספתא פ"ה ה"א ובתלמודים ירו', כט ע"ד; בבלי, קידושין י ע"ב. שני חלקי היחידה – הדרשות והסיפור – משלימים זה את זה. בחלק הראשון הדרשן טורח ללמוד מהפסוקים כי בת ישראל המאורסת לכוהן אכן תאכל בתרומה, בהתאם להלכה הקדומה שעמדנו עליה לעיל. הסיפור מבטא תמיהה של חכם אחד יוחנן בן בג בג, האמון כנראה על ההלכה הנגדית – בת ישראל ארוסה לכוהן לא תאכל בתרומה, על פסיקתו ההלכתית של רבי יהודה בן בתירא. רבי יהודה אינו חוזר על הדרשה שכבר נאמרה, אלא לומד הלכה זו בדרך של קל וחומר. אלא שרבי יהודה בן בתירא מדגיש בסוף דבריו כי ישנו פער בין הלימוד התֵאורטי ובין קביעת חכמים בעניין זה. היחידה כולה מנציחה את הפער שבין ההיגיון המדרשי ובין תורתם של חכמים, שאינה תלויה בהכרח בפרשנות התורה שבכתב. במידה רבה ישנה הקבלה בין היחידה בספרי ובין משנתנו – אף המשנה מציגה מצב קדום של אכילת תרומה על ידי מי שעודנה ארוסה אמנם רק בעיכוב נישואין, והתפתחות הלכתית האוסרת זאת. אלא שאת הספרי אין הכרח לקרוא כהתפתחות הלכתית, אלא כפער בין יישום כלים פרשניים ובין מסורתם או קביעתם של חכמים. הבדל זה מחזק את פירושנו שלפיו היו שני נוהגים בעניין זה של אכילת תרומה על ידי ארוסה. שני המקורות הציגו באופנים שונים את היחסים בין שני הנהגים, אך בשניהם ברור כי בסופו של דבר הנוהג שלא לאכול תרומה הוא המחייב.

10 לעומת זאת, במדרש המקביל – ספרי זוטא – מופיעה דרשה אחרת: " 'בביתך' – פרט לבת ישראל עד שלא זכו במעשה ידיה; ומניין אתה מרבה משזכו במעשה ידיה? אמרת כל טהור בביתך יאכל אותו" יח יא, עמ' 294. דרשה זו לומדת מהפסוקים כי רק משזכה הבעל במעשי ידיה של האישה, קרי בנישואין, הרי היא אוכלת בתרומה. העמדת דרשות הספרי והספרי זוטא זו מול זו מעידה בפנינו על הניסיון להציג את שתי עמדות היסוד כתלויות בפסוקים ולא לראות עמדה אחת כקדומה יותר כפי שעולה מן המשנה.

11 התייחסנו עד כה להיבטים הפרשניים והחברתיים של התהליך. נותרת שאלת היחס שבין האכלה בתרומה ובין השתייכות האישה למשפחת הבעל. אפשרות אחת היא לראות את אכילת התרומה כ"סימן" להשתייכות זו. ממילא ההזדקקות הרחבה לאכילה בתרומה במקורות העוסקים בארוסה ובמעמדות נוספים נובעת מראיית התרומה כאבן בוחן להשתייכות המשפחתית. האפשרות השנייה היא כי התרומה מהווה מקרה קיצון, לאור חומרת האיסור. בהתאם לכך, אין ללמוד מאכילת התרומה על מעמד הארוסה בכלל הנושאים. עמדה אחרונה זו מתחזקת מקריאה דווקנית במשנה: ברישא של משנה ב היה הניסוח "אוכלות משלו ואוכלות בתרומה", ואילו בסיפא, "אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה" – התייחסות לחופה בלבד. כך עולה גם מהתוספת למשפט זה בתוספתא, "אם מתה בעלה יורשה" – התוספתא מבחינה בין זיקת הארוס והארוסה, שאינה מספקת לעניין תרומה, ובין זיקתם המספקת לעניין ירושה. מאידך גיסא, ממקורות אחרים ניתן להבין כי יש חפיפה בין התרומה ובין תפיסת האירוסין כשלעצמם, וייתכן כי אף בין המקורות אין אחידות בשאלה זו.

12 ההלכה שהיבם איננו מאכיל בתרומה חוזרת בסדרת משניות יבמות פ"ט מ"ד; פ"ז מ"ד. ברם, בתוספתא במקום אחר נאמר: "בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש, אינה אוכלת בתרומה. מת והניחה לפני יבם, אפילו חרש, אוכלת. יפה כח היבם להאכיל מכח הבעל" יבמות פ"י ה"א. לפי ההבנה הפשוטה מדובר ביבם שטרם ייבם שומרת יבם, שאם לא כן מה החידוש, ודאי שאם היבם כנסה, והוא כוהן פיקח וכשר, הרי הוא מאכילה בתרומה. הירושלמי והבבלי אמנם פירשו את הברייתא ביבמה שנכנסה לחופה, אך נראה שלא יכלו לקבל שיש מחלוקת על הלכה בסיסית זו. אבל לפי דרכנו, אכן יש כאן קול חריג שיש בו היגיון רב. אם היבם חייב במזונותיה הרי שהוא מאכילה בתרומה. ליברמן פירש אחרת את התוספתא: היבם מאכיל לאחר הייבום, ומכיוון שאין צורך בדעת הרי שהוא מאכיל אף כאלה שנישואים אינם מאכילים אותן. ברם, אחר הייבום היבם מפסיק להיות מכונה "יבם", אלא הוא "בעל". פירושו של ליברמן נועד למטרות הרמוניה, אך איננו זקוקים לה.

13 אשר למזונות היבמה, בתוספתא יש שתי התייחסויות העולות בקנה אחד: "שומרת יבם... מה היא למזונות? כל זמן שנתחייב הבעל – היבמין חייבין; לא נתחייב הבעל – אין היבמין חייבין" יבמות פ"ו ה"ג. אם היא נפלה לייבום מאירוסין תמשיך לאכול בבית אביה, ואם מנישואין תאכל מבית בעלה, באחריות משפחת בעלה. בדומה לכך: "יבמה מה היא למזונות? כל זמן שנתחייב הבעל יבמין חייבין, לא נתחייב הבעל אין יבמין חייבין. מעשה ידיה של מי? אם היתה נזונת משלהן, הרי הן שלהן, ואם לאו הרי הן של עצמה ירושתה ומציאתה בין כך ובין כך הרי הן של עצמה" תוס', פ"ה ה"ב. יש בהלכה זו התניה בין מזונותיה לבין מעשה ידיה, כפי שנראה במשניות בהמשך הפרק. מעבר לכך, ייתכן שיש בהלכה רמז לכך שבפועל קיבל עליו היבם לספק את מזונותיה מתוך סולידריות משפחתית.

14 הלכה נוגדת יש בתוספתא אחרת: "יבמה כל שלשה חדשים הראשונים ניזונת משל בעלה, לאחר שלשה חדשים אין ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבמה" יבמות פ"ו ה"ז; בבלי, קז ע"ב; יבמות מא ע"ב. הלכה זו מצוטטת בירושלמי בשם "תני תמן", כלומר מסומנת כברייתא בבלית, ומה שחשוב יותר הוא שההלכה מוסבת לעניין האכלה בתרומה שנדון בה להלן. במכילתא עמדה נוספת, קטגורית, שאין לשומרת יבם מזונות מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דנזיקין פרשה א, עמ' 250. בבבלי נג ע"ב מתנהל דיון על בת יבמה האם יש לה מזונות; הראשונים מסיקים בצדק שלפי סוגיה זו יש ליבמה מזונות. אפשר להעמיד את הבבלי כתוספתא הראשונה שציטטנו, אבל לא כתוספתא השנייה. עמדת ביניים נוספת יש בבבלי: "תניתוה: אלמנה בבית אביה, וגרושה בבית אביה, ושומרת יבם בבית אביה – יש לה מזונות; רבי יהודה אומר: עודה בבית אביה – יש לה מזונות, אינה בבית אביה – אין לה מזונות" שם. הבבלי מניח ששני התנאים חולקים ומנסה למצוא "נפקא מינה" ביניהם. כפשוטם אלו שני ניסוחים זהים. אם כן מצינו שלל דעות, החל מההנחה שיש לה מזונות ועד ההנחה שאין לה מזונות, ושלל עמדות ביניים שלעתים ההבדלים ביניהם הם הבדלי ניסוח. ההלכה המאוחרת אימצה עמדה קיצונית לרעת שומרת היבם.

15 שומרת יבם היא אישה נשואה למחצה. בלשון חכמים "יש זיקה", אך עדיין אין נישואים. שאלת מעמדה נוגעת לסדרת תחומים הפרושה על פני סדרת מסכתות. הנושאים הנידונים הם:

16 1. הפרת נדרים

17 פתחנו בהפרת נדרים משום ששם המחלוקת מפורטת, ומופיעות שלוש דעות: "שומרת יבם בין ליבם אחד בין לשני יבמין, רבי אליעזר אומר יפר, רבי יהושע אומר לאחד אבל לא לשנים, רבי עקיבא אומר לא לאחד ולא לשנים" משנה, נדרים פ"י מ"ו. רבי אליעזר, המקורב לבית שמאי, סבור שיש זיקה בין היבם לאישה; רבי יהושע מסכים עמו כשיש יבם אחד, ורבי עקיבא מתנגד לשניהם. בדיוננו במשנה זו דחינו את הפרשנות שמדובר במקרה שהיבם "עשה מאמר".

18 שומרת יבם

19 2. מעשה ידיה ומציאתה

20 דומה שמבחינה הגיונית לא צריכה להיות מחלוקת שמעשה ידיה שלה, סוף סוף היא עדיין איננה במשק הבית של היבם. אבל נראה שמי שסבר שיש לה מזונות הניח שמעשה ידיה ליבם.

21 3. חובת מזונות

22 בכך עסקנו במהלך פירוש משנתנו, הבאנו את המקבילות וראינו שלל דעות בנושא.

23 4. אכילה בתרומה

24 בכך עסקנו במשנתנו, וגם בכך פגשנו דעות שונות.

25 5. חזרה ממלחמה כדין כל ארוס, או בעל אישה חדשה

26 לעניין זה המשנה קובעת ששומרת יבם כארוסה רגילה סוטה פ"ח מ"ב; ספרי דברים, קצג, עמ' 234, ומקבילות רבות. ההבדל בין הלכה זו לקודמותיה הוא שכאן אין להלכה משמעות כספית המטילה חוב על היבם, ובעיקר כל כולה איננה מעשית אלא דיון תֵאורטי במצוות מלחמה שאינה קיימת עוד.

27 6. כוהן הדיוט שנשא שומרת יבם והפך לכוהן גדול

28 בכך עסקה משנת יבמות פ"ו מ"ד. כפי שפירשנו אותה נטו חכמים להחמיר, אך נסוגו עקב לחצו של הכוהן הגדול שלו אירע המעשה, ועקב לחצה של יבמתו העשירה ורבת ההשפעה.

29 7. מכירת נכסים

30 בנושא זה מסכימים התנאים שמותר לה למכור את הנכסים שנפלו לה מאביה, אך יש מחלוקת בית שמאי ובית הלל בדבר ירושתה – האם ליורשי הבעל או ליורשי האב. המחלוקת נובעת לא מדין שומרת יבם אלא ממחלוקת משפטית על הדרך שבה יש לקבוע מה מעמדו של ממון המוטל בספק פ"ח מ"ו; יבמות פ"ד ה"ג. הירושלמי מסביר את המחלוקת: "אמר רבי זעירא ההן יבם דהכא צריכא, דבית שמי כבעל הוא או אינו כבעל. אין כבעל הוא יורש את הכל, אם אינו כבעל לא יורש כלום. מספק יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב" יבמות פ"ד ה"ג, ה ע"ד. שני הבתים מסכימים שמעמד היבם הוא ספק, השאלה היא רק כיצד לפתור ספק זה באופן מעשי.

31 8. האם מותר ליבם לשאת את קרובותיה של שומרת היבם שלו אלמנת אחיו?

32 "שומרת יבם שמתה מותר באמה" תוס', יבמות פ"ו ה"ג. בתלמודים יש דיונים מקבילים ירו', יבמות פ"ד ה"ח, ה ע"ד; פ"ד הט"ז, ו ע"ג; בבלי, ד ע"ב; יז ע"ב. ההיתר איננו כללי, ובבבלי ד ע"ב, למשל, נאסר על בן לקחת את שומרת היבם של אביו.

33 9. מה דינה של שומרת יבם שזינתה?

34 בירושלמי מובאת מחלוקת בשם תנאים רבי אליעזר ורבי יהושע האם מותרת לבעלה סוטה פ"ב ה"ה, יח ע"ב, ובבבלי בשמו של האמורא רב המנונא: "שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה" יבמות צה ע"א; גיטין פ ע"ב; סוטה יח ע"ב. בתלמודים מתנהלים דיונים נוספים הקשורים לכך האם הוולד ממזר וכו' – בבלי, יבמות מט ע"ב.

35 10. האם שומרת יבם שזינתה שותה כסוטה?

36 בשאלה זו עסקה משנת סוטה פ"ד מ"א וקבעה כי שומרת יבם אינה שותה, כלומר אינה נחשבת כאשת איש שזינתה תחת בעלה. במקורות התנאיים המקבילים למשנה יש סדרת מחלוקות בעניין.

37 במקורות חז"ל נדונות שאלות נוספות אך אלו שאלות משנִיות, כגון דינו של עבד המשתחרר: הוא זכאי לצאת עם אשתו, אבל מה לגבי שומרת היבם שלו מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כג ג, עמ' 161? במקורות האמוראיים יש דיונים על קבורתה ושאלות דומות.

38 נראה שאפשר לסכם שכמעט כל הנושאים המעשיים שנויים במחלוקות, ואפילו מחלוקות קוטביות. חלק מהנושאים קשורים זה בזה. אכילת תרומה, חובת מזונות והטיפול בנכסים קשורים זה בזה. אך חלק מהשאלות נפרדות וקשורות זו לזו רק בכך שמאחוריהן עומדת השאלה האם שומרת היבם כבר נחשבת לאשתו למחצה, או לא. שוב, כמו במקרה של הארוסה, מצב זה של ריבוי מחלוקות מאפיין מעמדים סִפִּיים – המחלוקות מבטאות את ההתלבטות האמִתית הקיימת באשר למעמד ביניים זה. כפי שטענו במבוא הכללי לא היו הדיון וההכרעה עקרוניים. כל שאלה נדונה לגופה, ולא הייתה הכרעה כללית מה מעמדה של שומרת היבם. שיקולים מסוימים כגון יבם אחד או שניים עולים רק בחלק מהמקרים. לא מן הנמנע שהדיונים מסתירים בתוכם נסיבות מקומיות. האלמנה מחכה לייבום מוסכם, או שלאלמנה ברור שיחלצו לה; זו ממתינה בבית בעלה ורוצה להמשיך עם משפחת האב וזו כבר הלכה לבית אביה והחלה בחיים עצמאיים ושאר מקרים פרטיים, שכרגיל אין להם ביטוי בדיון עצמו.

39 שתי המשניות האחרונות שייכות לטיפוס שאנו מכנים "משניות כוהניות". משניות כאלו נשנו מתוך ראייתו של היבט אחד, אכילת התרומה, ואינן עוסקות במעמד האישה בתחומים אחרים. מי ששנה אותן התמקד בהיבט החוב למשפחות הכוהנים בלבד. איננו באים לומר שחכמים התנגדו או הסתייגו מהלכות כאלה, אבל הם עסקו גם בשאלות אחרות. דוגמה לכך היא המשנה הבאה.

40 לסיכום יחידה זו מוצע כאן תרשים למבנה של שתי המשניות:

41 נותנין לבתולה שנים עשר חודש משתבע לה הבעל לפרנס את עצמה

42 כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו

43 ולאלמנה שלושים יום

44 הגיע זמנם ולא נישאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלת בתרומה

45 רבי טרפון אומר נותנין לה הכל בתרומה

46 רבי עקיבה אומר מחצה חולין ומחצה תרומה:

47 היבם אינו מאכיל בתרומה

48 עשת ששה חדשים לפני הבעל וששה חדשים לפני היבם

49 אפילו כולם לפני הבעל חסר יום אחד לפני היבם

50 אינו מאכיל בתרומה

51 זו משנה הראשונה

52 בית דין של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה:

53 כך המשנה כפי שהוצעה בעריכות שלנו. אבל כפי שראינו, עמדתם המקורית של רבי טרפון ורבי עקיבא היא כמנהג יהודה, והם מדברים לא על עיכוב נישואין אלא על אירוסים רגילים. כדי להבהיר הצגנו את מבנה שתי הפרשנויות זו מול זו:

54 עיקר המשנה בדיון על זכות האישה מעוכבת הנישואין בתרומה. למשנה זו נספחו דיונים על מקרים נוספים של זכאות או אי-זכאות של אישה שטרם מימשה את נישואיה לאכול בתרומה. אגב כך הוכנסה, כאמור, מחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא, שייתכן שמקורה שונה. סיכומה של היחידה בציון ההתפתחות המאוחרת שהביאה לביטול מוחלט של האפשרות לאכול בתרומה בטרם מימוש הנישואין לכוהן.