משנת ארץ ישראל על משנה כתובות 13 פרקים

משנת ארץ ישראל על משנה כתובות י״ג:י׳

מהדורה: סדר נשים, מאת שמואל ספראי, זאב ספראי וחנה ספראי, ירושלים. תשע"ג-תשע"ט

« משנת ארץ ישראל על משנה כתובות י״ג:ט׳ משנת ארץ ישראל על משנה כתובות י״ג:י״א »

10 כתובות פתח ↗

מַאי לָאו, אָסוֹן מַמָּשׁ! לָא, דִּין אָסוֹן. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: ״וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ״, מַאי לָאו, דִּין אָסוֹן? לֹא, אָסוֹן מַמָּשׁ. אָמַר רָבָא: וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר חַיָּיבֵי מִיתוֹת שׁוֹגְגִין חַיָּיבִים? וְהָא תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה: ״מַכֵּה אָדָם״ וּ״מַכֵּה בְהֵמָה״ — מָה מַכֵּה בְהֵמָה לֹא חִילַּקְתָּ בּוֹ בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין מִתְכַּוֵּין לְשֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין, בֵּין דֶּרֶךְ יְרִידָה לְדֶרֶךְ עֲלִיָּיה לְפוֹטְרוֹ מָמוֹן, אֶלָּא לְחַיְּיבוֹ מָמוֹן — אַף מַכֵּה אָדָם לֹא תַּחְלוֹק בּוֹ בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין מִתְכַּוֵּין לְשֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין, בֵּין דֶּרֶךְ יְרִידָה לְדֶרֶךְ עֲלִיָּיה — לְחַיְּיבוֹ מָמוֹן, אֶלָּא לְפוֹטְרוֹ מָמוֹן. אֶלָּא, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: חַיָּיבֵי מִיתוֹת שׁוֹגְגִין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּפְטוּרִין. כִּי פְּלִיגִי, בְּחַיָּיבֵי מַלְקוֹת שׁוֹגְגִין וְדָבָר אַחֵר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב: חַיָּיבֵי מִיתוֹת אִיתַּקּוּשׁ, חַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת לָא אִיתַּקּוּשׁ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר: בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה חַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת כְּחַיָּיבֵי מִיתוֹת. הֵיכָן רִיבְּתָה תּוֹרָה? אָמַר אַבָּיֵי: אָתְיָא ״רָשָׁע״ ״רָשָׁע״. רָבָא אָמַר אָתְיָא ״מַכֵּה״ ״מַכֵּה״. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: הֵי ״מַכֵּה״? אִילֵימָא ״וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת״ — הַאי בִּקְטָלָא כְּתִיב! אֶלָּא הַאי ״מַכֵּה״: ״מַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ״. וְהַאי לָאו ״מַכֵּה״ הִיא! אֲנַן הַכָּאָה הַכָּאָה קָאָמְרִינַן. וְהָא כִּי כְּתִיב — בְּחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ הוּא דִּכְתִיב, וְחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ בַּר תַּשְׁלוּמִין הוּא! אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְהַכָּאָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה — תְּנֵהוּ עִנְיָן לְהַכָּאָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה. סוֹף סוֹף לָאו בַּר תַּשְׁלוּמִין הוּא? לָא צְרִיכָא, דְּבַהֲדֵי דְּמַחְיֵיהּ, קְרַע שִׁירָאִין דִּילֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב חִיָּיא לְרָבָא: וּלְתַנָּא דְּבֵי חִזְקִיָּה דְּאָמַר ״מַכֵּה אָדָם״ וּ״מַכֵּה בְהֵמָה״, מִמַּאי דִּבְחוֹל כְּתִיב וְלֵיכָּא לְאִיפְּלוֹגֵי, דִּלְמָא בְּשַׁבָּת כְּתִיב דְּבִבְהֵמָה גּוּפַהּ אִיכָּא לְאִיפְּלוֹגֵי! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת״. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא אַתְרוֹ בֵּיהּ, מַכֵּה אָדָם אַמַּאי יוּמָת? אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאַתְרוֹ בֵּיהּ. וְאִי בְּשַׁבָּת, מַכֵּה בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה?! אֶלָּא לָאו בְּחוֹל. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: לְרַבָּה דְּאָמַר חִידּוּשׁ הוּא שֶׁחִידְּשָׁה תּוֹרָה בִּקְנָס, וְאַף עַל גַּב דְּמִיקְּטִיל, מְשַׁלֵּם, מַתְנִיתִין כְּמַאן מוֹקֵים לַהּ? אִי כְּרַבִּי מֵאִיר, קַשְׁיָא בִּתּוֹ! אִי כְּרַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה, קַשְׁיָא אֲחוֹתוֹ! אִי כְּרַבִּי יִצְחָק, קַשְׁיָא מַמְזֶרֶת! הָנִיחָא אִי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן — הוּא נָמֵי מְתָרֵץ לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֶלָּא אִי סָבַר כְּרֵישׁ לָקִישׁ, הֵיכִי מְתָרֵץ לַהּ? עַל כׇּרְחָךְ כְּרַבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב מַתְנָא לְאַבָּיֵי, לְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר: בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה חַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת כְּחַיָּיבֵי מִיתוֹת, מַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה? אִי רַבִּי מֵאִיר, אִי רַבִּי יִצְחָק. תָּנוּ רַבָּנַן: עֲרָיוֹת וּשְׁנִיּוֹת לַעֲרָיוֹת — אֵין לָהֶן לֹא קְנָס וְלֹא פִּיתּוּי. הַמְמָאֶנֶת — אֵין לָהּ לֹא קְנָס וְלֹא פִּיתּוּי. אַיְילוֹנִית — אֵין לָהּ לֹא קְנָס וְלֹא פִּיתּוּי, וְהַיּוֹצֵאת מִשּׁוּם שֵׁם רָע — אֵין לָהּ לֹא קְנָס וְלֹא פִּיתּוּי. מַאי ״עֲרָיוֹת״ וּמַאי ״שְׁנִיּוֹת לַעֲרָיוֹת״? אִילֵימָא ״עֲרָיוֹת״ —

10 חגיגה פתח ↗

חַיּוֹת אֵשׁ מְמַלְּלוֹת. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: עִתִּים חָשׁוֹת, עִתִּים מְמַלְּלוֹת. בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּיבּוּר יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — חָשׁוֹת, וּבְשָׁעָה שֶׁאֵין הַדִּיבּוּר יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — מְמַלְּלוֹת. ״וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק״. מַאי ״רָצוֹא וָשׁוֹב״? אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּאוּר הַיּוֹצֵא מִפִּי הַכִּבְשָׁן. מַאי ״כְּמַרְאֵה הַבָּזָק״? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: כְּאוּר הַיּוֹצֵא מִבֵּין הַחֲרָסִים. ״וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנוֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ״. לְהֵיכָן אֲזַל? אֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁהָלַךְ לִכְבּוֹשׁ אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ תַּחַת נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע. וְכׇל כָּךְ לָמָּה? שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אוּמּוֹת הָעוֹלָם: בְּיַד אוּמָּה שְׁפָלָה מָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בָּנָיו. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי גָּרַם לִי שֶׁאֶהְיֶה שַׁמָּשׁ לְעוֹבְדֵי פְסִילִים — עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל הֵן גָּרְמוּ לִי. ״וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַלְאָךְ אֶחָד שֶׁהוּא עוֹמֵד בָּאָרֶץ, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ אֵצֶל הַחַיּוֹת. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: סַנְדַּלְפוֹן שְׁמוֹ, הַגָּבוֹהַּ מֵחֲבֵרוֹ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. וְעוֹמֵד אֲחוֹרֵי הַמֶּרְכָּבָה וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לְקוֹנוֹ. אִינִי? וְהָכְתִיב: ״בָּרוּךְ כְּבוֹד ה׳ מִמְּקוֹמוֹ״, מִכְּלָל דִּמְקוֹמוֹ לֵיכָּא דְּיָדַע לֵיהּ! דְּאָמַר שֵׁם אַתָּגָא וְאָזֵל וְיָתֵיב בְּרֵישֵׁיהּ. אָמַר רָבָא: כׇּל שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל, רָאָה יְשַׁעְיָה. לְמָה יְחֶזְקֵאל דּוֹמֶה — לְבֶן כְּפָר שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ, וּלְמָה יְשַׁעְיָה דּוֹמֶה — לְבֶן כְּרַךְ שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ״אָשִׁירָה לַה׳ כִּי גָאֹה גָּאָה״ — שִׁירָה לְמִי שֶׁמִּתְגָּאֶה עַל הַגֵּאִים. דְּאָמַר מָר: מֶלֶךְ שֶׁבַּחַיּוֹת — אֲרִי, מֶלֶךְ שֶׁבַּבְּהֵמוֹת — שׁוֹר, מֶלֶךְ שֶׁבָּעוֹפוֹת — נֶשֶׁר, וְאָדָם מִתְגָּאֶה עֲלֵיהֶן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגָּאֶה עַל כּוּלָּן וְעַל כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל לְאַרְבַּעְתָּן וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר״, וְאִילּוּ שׁוֹר לָא קָא חָשֵׁיב! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: יְחֶזְקֵאל בִּיקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, וַהֲפָכוֹ לִכְרוּב. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! קָטֵיגוֹר יֵעָשֶׂה סָנֵיגוֹר? מַאי ״כְּרוּב״? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כְּרָבְיָא, שֶׁכֵּן בְּבָבֶל קוֹרִין לְיָנוֹקָא רָבְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, דִּכְתִיב: ״פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר״, הַיְינוּ פְּנֵי כְרוּב הַיְינוּ פְּנֵי אָדָם? אַפֵּי רַבְרְבֵי וְאַפֵּי זוּטְרֵי. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם״? לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. כִּבְיָכוֹל, שֶׁנִּתְמַעֲטוּ כַּנְפֵי הַחַיּוֹת. הֵי מִינַּיְיהוּ אִימַּעוּט? אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: אוֹתָן שֶׁאוֹמְרוֹת שִׁירָה בָּהֶן. כְּתִיב הָכָא: ״וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר״, וּכְתִיב: ״הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ״. וְרַבָּנַן אָמְרִי: אוֹתָן שֶׁמְּכַסּוֹת בָּהֶן רַגְלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה״, וְאִי לָאו דְּאִימַּעוּט — מְנָא הֲוָה יָדַע? דִּלְמָא דְּאִיגַּלַּאי וְחַזְיָא לֵיהּ. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, ״וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם״, הָכִי נָמֵי דְּאִימַּעוּט?! אֶלָּא דְּאִיגַּלַּאי וְחַזְיָא לֵיהּ, הָכָא נָמֵי — דְּאִיגַּלַּאי וְחַזְיָא לֵיהּ. הָכִי הַשְׁתָּא?! בִּשְׁלָמָא אַפֵּיהּ — אוֹרַח אַרְעָא לְגַלּוֹיֵי קַמֵּיהּ רַבֵּיהּ. כַּרְעֵיהּ — לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְגַלּוֹיֵי קַמֵּיהּ רַבֵּיהּ. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּ וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, כִּבְיָכוֹל שֶׁנִּתְמַעֲטָה פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסַאי: ״אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּ״ — מִסְפַּר גְּדוּד אֶחָד, ״וְלִגְדוּדָיו אֵין מִסְפָּר״. וְרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: ״אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּ״, לִנְהַר דִּינוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְהַר דִּינוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּ וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן״. מֵהֵיכָן נָפֵיק? מִזֵּיעָתָן שֶׁל חַיּוֹת. וּלְהֵיכָן שָׁפֵיךְ? אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים בְּגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה סַעֲרַת ה׳ חֵמָה יָצְאָה וְסַעַר מִתְחוֹלֵל עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל״. וְרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: עַל אֲשֶׁר קוּמְּטוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר קוּמְּטוּ וְלֹא עֵת נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם״. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הֶחָסִיד: אֵלּוּ תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבַּע דּוֹרוֹת שֶׁקּוּמְּטוּ לְהִיבָּרְאוֹת

11 כתובות פתח ↗

מַתְנִי׳ הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים.

11 בבא קמא פתח ↗

זֶה הַכְּלָל – הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲפִילּוּ עֲנִיִּים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, רוֹאִין אוֹתָם כְּאִילּוּ הֵם בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם; שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁפָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק, בָּאת לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְחִיְּיבוֹ לִיתֵּן לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ: רַבִּי, תֵּן לִי זְמַן. וְנָתַן לוֹ זְמַן. שְׁמָרָהּ עוֹמֶדֶת עַל פֶּתַח חֲצֵרָהּ, וְשָׁבַר אֶת הַכַּד בְּפָנֶיהָ, וּבוֹ כְּאִיסָּר שֶׁמֶן. גִּילְּתָה אֶת רֹאשָׁהּ, וְהָיְתָה מְטַפַּחַת וּמַנַּחַת יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ. הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא; אָמַר לוֹ: לָזוֹ אֲנִי נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז?! אָמַר לוֹ: לֹא אָמַרְתָּ כְּלוּם. הַחוֹבֵל בְּעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי – פָּטוּר; אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ – חַיָּיבִים. וְהַקּוֹצֵץ נְטִיעוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי – פָּטוּר; אֲחֵרִים – חַיָּיבִין. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: מָנֶה צוֹרִי תְּנַן, אוֹ מָנֶה מְדִינָה תְּנַן? תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא גַּבְרָא דִּתְקַע לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה, אֲמַר לֵיהּ: הָא אֲנָא, הָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, הַב לֵיהּ מָנֶה צוֹרִי. שְׁמַע מִינַּהּ: מָנֶה צוֹרִי תְּנַן! שְׁמַע מִינַּהּ. מַאי ״הָא אֲנָא, הָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי״? אִילֵּימָא הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: הָא אֲנָא – דַּחֲזֵיתָךְ, וְהָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – דְּאָמַר מָנֶה צוֹרִי, זִיל הַב לֵיהּ מָנֶה צוֹרִי. לְמֵימְרָא דְּעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין?! וְהָתַנְיָא: סַנְהֶדְרִין שֶׁרָאוּ אֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ – מִקְצָתָן נַעֲשׂוּ עֵדִים, וּמִקְצָתָן נַעֲשׂוּ דַּיָּינִין; דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כּוּלָּם עֵדִים הֵם, וְאֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין. עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי טַרְפוֹן – אֶלָּא דְּמִקְצָתָן נַעֲשׂוּ עֵדִים וּמִקְצָתָן נַעֲשׂוּ דַּיָּינִין; אֲבָל עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין – לָא קָאָמַר! כִּי תַּנְיָא הָהִיא – כְּגוֹן שֶׁרָאוּ בַּלַּיְלָה, דְּלָא לְמֶעְבַּד בְּנֵי מֶעְבַּד דִּינָא נִינְהוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: הָא אֲנָא – דִּסְבִירָא לִי כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר מָנֶה צוֹרִי; וְהָא סָהֲדִי דְּמַסְהֲדִי בָּךְ; זִיל הַב לֵיהּ מָנֶה צוֹרִי. וְסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא דְּאֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין? וְהָתַנְיָא: ״וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף״ – שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: מָה אֶגְרוֹף מְיוּחָד – שֶׁמָּסוּר לָעֵדָה וְלָעֵדִים, אַף כֹּל שֶׁמָּסוּר לָעֵדָה וְלָעֵדִים; פְּרָט לְשֶׁיָּצְתָה מִתַּחַת יַד הָעֵדִים. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי בִּפְנֵי בֵּית דִּין הִכָּהוּ – שֶׁיּוֹדְעִין כַּמָּה הִכָּהוּ, וְעַל מָה הִכָּהוּ – אִם עַל שׁוֹקוֹ אוֹ צִיפַּר נַפְשׁוֹ? וְעוֹד, הֲרֵי שֶׁדָּחַף אֶת חֲבֵירוֹ מֵרֹאשׁ הַגָּג אוֹ מֵרֹאשׁ הַבִּירָה וָמֵת – בֵּית דִּין הוֹלְכִין אֵצֶל בִּירָה, אוֹ בִירָה הוֹלֶכֶת אֵצֶל בֵּית דִּין? וְעוֹד, אִם נָפְלָה, חוֹזֵר וּבוֹנֶה?! אֶלָּא מָה אֶגְרוֹף מְיוּחָד – שֶׁהוּא מָסוּר לָעֵדִים, אַף כֹּל שֶׁהוּא מָסוּר לָעֵדִים; פְּרָט לִכְשֶׁיָּצְתָה אֶבֶן מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁל מַכֶּה – פָּטוּר. קָתָנֵי מִיהַת, אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי בִּפְנֵי בֵּית דִּין הִכָּהוּ, שֶׁיּוֹדְעִין כַּמָּה הִכָּהוּ? הָא הִכָּהוּ בִּפְנֵיהֶם – עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין! לִדְבָרָיו דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוֹר תָּם שֶׁהֵמִית וְהִזִּיק – דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת, וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת. מוּעָד שֶׁהֵמִית וְהִזִּיק – דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת, וְחוֹזְרִין וְדָנִין אוֹתוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת. קָדְמוּ וְדָנוּהוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת – אֵין חוֹזְרִין וְדָנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת. וְכִי קָדְמוּ וְדָנוּהוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַאי הָוֵי? לִיהְדַּר וְלִידַיְינֵיהּ נָמֵי דִּינֵי מָמוֹנוֹת! אֲמַר רָבָא: אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְרַבָּנַן דְּבֵי רַב, דְּיָתְבִי וְקָאָמְרִי: הָא מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי הִיא, דְּאָמַר: ״מָה אֶגְרוֹף מְיוּחָד – שֶׁמָּסוּר לָעֵדָה וְלָעֵדִים״,

10 שלש ארצות לנישואין – ארץ ישראל מתחלקת לשלושה מחוזות והם: יהודה ועבר הירדן וגליל אין מוציאין – מאזור לאזור, אפילו מעיר לעיר ולא מכרך לכרך – שכן תנאי המגורים בכל אזור שונים, והבעל איננו רשאי לכפות על אשתו מעבר כזה.

11 אבל באותה הארץ – מחוז יהודה למשל, מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך – תנאי החיים בכל הערים דומים, אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר – ה"כרך" הוא עיר הפוליס וה"עיר" היא העיירה הכפרית, ותנאי החיים באותו מחוז בכל רמת יישוב זהים פחות או יותר.

12 מוציאין מנויי הרע לנויי היפה – כי יש בכך שיפור של רמת החיים, אבל לא מנויי היפה לנויי הרע – שכן יש בכך "הרעת תנאים".

13 רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לא מנויי הרע לנויי היפה שהנויי היפה בודק – המושג "נווה" הוא נדיר בספרות חז"ל. מקורו מקראי, ושם הוא מכוון למרבץ לצאן ובהשאלה לכל סוגי היישוב שמות טו יג; ישעיה כז י; ישעיה לד יג ועוד. בספרות חז"ל המילה משמשת בעיקר בדרשות המתייחסות לירושלים ולמקדש. אולם כאן המילה מצויה בהוראתה המקראית המושאלת – מקום יישוב כלשהו. ליברמן הסביר שבמקורות ארץ-ישראליים התפרש "נווה" כמתייחס למזג האוויר, ולהלן נראה את הסברו להמשך המשפט.

14 במדרש שנינו: "...רבי דוסתאי בשם רבי שמואל בר נחמן: מפני מה גזרו על הנוה ניווי שבגרדיקי? מפני שהוא נוה ניווי רע" בראשית רבה, סד ג, עמ' ٧٠٢. "גרדיקי" הוא חבל גרר המצוי בספר המדבר, מצפון לבאר שבע. במקבילה בירושלמי שביעית פ"ו ה"א, לו ע"ג מדובר בנווה עזה שהוא נווה טוב. במקור זה הדומה למשנתנו בצירוף הלשון "ניווי רע", "ניווי יפה" נוה הוא אזור, "יפה" ו"רע" מתייחסים לטיבו החקלאי באופן כללי, ואפשר שהכוונה למזג האוויר כמו שפירש ליברמן, או לכלל מרכיבי איכות החיים.

15 הפירוש הפשוט הוא שהנווה היפה מחייב התנהגות ברמה גבוהה יותר, ולא כל אישה מעוניינת בכך. "בודק" משמעו מעמיד את טיב האדם לבדיקה. במקום שאיכות התושבים גבוהה כגון תושביו עשירים נדרשים בני הזוג להתנהגות מכובדת יותר, והדבר מהווה מעין מבחן.

16 הפועל "בדק" משמש בלשון חכמים לכל בחינה של טיב. בדיקת חמץ משנה, פסחים פ"א מ"א ומ"ג ועוד; בדיקת עדים משנה, ראש השנה פ"ב מ"ה; סנהדרין פ"ג מ"ו; בדיקת טומאה משנה, נזיר פ"ט מ"ד-מ"ד; תמיד פ"א מ"ו ועוד. הפועל מופיע פעמים רבות יחסית ביחס לבדיקת יוחסין ולעסקי נישואין. את הסוטה המים המרים "בודקים" משנה, סוטה פ"ה מ"א ועוד הרבה; "בודקים" מומי כלה לעיל פ"ז מ"ח ועוד; "בודקים" ייחוסים משנה, קידושין פ"ד מ"ה ועוד. לפיכך, ייתכן שגם כאן המוקד הוא שבנווה היפה נדרשת רמת ייחוס גבוהה, ורק משפחה כבודה תמצא שם כלה או חתן לצאצאיה.

17 הבבלי הבין כנראה ש"בודק" משמעו "פוגע" קי ע"ב. כך מפרש ליברמן שם, ומסביר את הירושלמי על ציר פרשני זה לו ע"ב. אם כן, טענת רבן שמעון בן גמליאל היא כי דווקא בנווה יפה יש סכנות.

18 בתוספתא מובעת הסתייגות קלה: "שלש ארצות לנשואין, יהודה ועבר הירדן והגליל. במי דברים אמורים, בזמן שהיה מיהודה וארס אשה מיהודה, מגליל וארס אשה מגליל. אבל אם היה מיהודה וארס אשה מגליל מגליל ואירס אשה מיהודה, כופין אותו צריך להיות "אותה" לצאת, שעל מנת כן נשאה. אם אמר אני פלני מיהודה נשאתי אשה מגליל, אין כופין אותה לצאת, ובגליל כופין אותה לצאת. מוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל, ואין מוציאין מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים" פי"ב ה"ה.

19 חלוקה זו של ארץ ישראל לשלושה אזורים חוזרת בארבעה הקשרים:

20 1. שלוש ארצות לביעור – שביעית פ"ט מ"ב. במקרה זה קיימת חלוקה משנית, וכל אזור מתחלק לשלושה אזורי משנה. לפי התפיסה ההלכתית פרות האילן הם הפקר בשנת השמיטה וכל הרוצה רשאי לקטפם ולאכול מהם כרצונו, אבל אסור לאגור את הפרות. משמעותו של דבר היא שכאשר נגמרת עונת הפרות יש לבערם, כלומר להפקירם. בפירוט דיני ביעור שביעית עסקנו במבוא למסכת שביעית. המשנה האמורה מבררת מהו סוף עונת הפרות, ומניחה שלכל פרי ולכל אזור עונה משלו. הארץ כולה מחולקת לתשעה אזורים, ובכל אזור מותר לאגור פרות עד סוף עונתו של אותו פרי באותו אזור. החלוקה המדויקת מדגישה את מידת התחכום של קדמונינו. ההלכה פרטנית מאוד ומדקדקת מאוד, ותלויה באבחנה גאוגרפית חדה והכרת הארץ כמכלול. אם כן, זו חלוקה חקלאית.

21 2. בדיני חזקה: "שלש ארצות לחזקה, יהודה ועבר הירדן והגליל. היה ביהודה והחזיק בגליל, בגליל והחזיק ביהודה, אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה" משנה, בבא בתרא פ"ג מ"ב ומקבילותיה. ההנחה היא שאדם יודע מה מתרחש בנחלה הנמצאת באזור שלו, אך לא בנחלות מרוחקות יותר. האזור מכונה כאן "ארץ" ו"מדינה".

22 3. בדיני עיבור שנה: "על שלש ארצות היו מעברין את השנה, על יהודה ועל עבר הירדן ועל הגליל, על שתים מעברין ועל אחת אין מעברין, ואם עיברוה הרי זו מעוברת, ואם היתה ארץ יהודה אחת משתי ארצות היו שמחין מפני אביב שבא הימנה" תוס', סנהדרין פ"ב ה"ג, עמ' 416. העיבור מותנה בתנאי הטבע והחקלאות, ובכל אזור תנאי חקלאות שונים, והבשלת הפרות במועדים אחרים. הנחה זו דומה להנחה במשנת שביעית.

23 4. בדיני נישואין – משנתנו. ההנחה היא שבאותו אזור תנאי המחיה דומים, אך תנאי המחיה באזור אחר שונים, והיא לא התחתנה על דעת זו.

24 כל המשניות מניחות שבתוך האזור יש תנועה והכרה של הנתונים, אך אדם מאזור אחד אינו מגיע לאזור האחר, וכן משמעות החלוקה במשנתנו. מסתבר, אפוא, שהייתה זו חלוקה קבועה וקדומה שההלכות השונות עושות בה שימוש. גם יוספוס מחלק את הארץ בצורה זהה לשלושה מחוזות: גליל, יהודה ועבר הירדן. הוא פותח בגליל כי זה נושאו העיקרי, שהרי הקטע בא כפתיחה לתיאור המלחמה שהחלה בגליל מלח' ג, ג, 58-35. כבר קליין עמד על כך שיוספוס משקף חלוקה הקרובה לזו של ספרות חז"ל, והציע שהמשנה ויוספוס תלויים באותו מקור ספרותי או באותה תפיסה גאוגרפית כמו החלוקה ההלכתית. הדבר בולט בתיקונים ובשינויים שהכניס יוספוס לחלוקה המקורית כדי להתאימה לצרכיו. שינויים אלו ניכרים במבנה ובעריכת הקטע. החלוקה אפוא קבועה וקדומה, אך החלוקה המפורטת מופיעה רק בהקשר של ביעור שביעית, ואין לה מקום בנושאים האחרים שבהם מדובר באזורים גדולים יותר שקשרי המסחר והניעות ההדדית ביניהם מעטים.

25 במקביל, במקורות מופיעה גם חלוקה נוספת לשניים, יהודה והגליל בלבד. ניתן לקבוע ללא היסוס שהחלוקה לשניים היא החלוקה המקובלת בספרות חז"ל. זאת ועוד, החלוקה לשלושה מופיעה בשלוש משניות אנונימיות סתמיות בעקרונות הלכתיים מרכזיים. לפחות את משנתנו ניתן לתארך לתקופה הקדומה יחסית, לדור יבנה או קודם להלן. לעומת זאת, החלוקה לשניים מופיעה רבות בפי חכמי דור אושא. בחלק אחר של המקרים החלוקה הזאת מופיעה במשניות שקשה לתארך את עריכתן, אף שהנושא ההלכתי עצמו עשוי להיות קדום. נראה, אפוא, שיש בסיס איתן למסקנה שחלוקת ארץ ישראל לשלושה הייתה החלוקה הקדומה, יסודה בסוף ימי בית שני כפי שעולה מדברי יוספוס והמשניות משתמשות בה. החלוקה לשניים מקובלת בהמשך תקופת התנאים. כפי שנראה להלן, ההבדל בין שתי החלוקות אינו ספרותי אלא יישובי. אצלנו מופיעה החלוקה לשלושה, אבל בתוספתא בפירוט נזכרים רק יהודה והגליל פי"ב ה"ה, וזו עדות נוספת לכך שהתוספתא כבר מסכמת את המשנה ואינה מונה את האזור שהתרוקן מתושביו היהודיים.

26 בימי בית שני היה עבר הירדן אזור יישוב יהודי גדול ופורח. עדות לכך יש בעשרות עדויות על היישוב בעבר הירדן. היישוב היהודי דעך וכמעט חוסל במרד הגדול או במרד בר כוכבא. לאחר המרד אנו שומעים רק על יישוב יהודי דל בעבר הירדן. קהילות יהודיות נמצאו כמובן בערים הגדולות, וכן בעמק הר'ור בלבד. נראה שאת חורבן היישוב יש לתלות במרד בר כוכבא, אך שאלת המועד המדויק אינה ברורה. מכל מקום, זו הסיבה לכך שעבר הירדן אינו נזכר במשניות רבות המתמקדות ביהודה והגליל בלבד.

27 בחלוקה של המשנה ושל יוספוס נעדרים השומרון, חבל חוף הים ועמק יזרעאל, משום שלא היה בהם יישוב יהודי. זו אחת הראיות לקשר שבין חלוקתו של יוספוס, שכביכול איננה קשורה ליישוב היהודי בדווקא, לבין החלוקה במשנה. הסדר במשנתנו ובמקורות האחרים שהוזכרו לעיל הנו קבוע: יהודה > עבר הירדן > גליל. נראה כי המקורות נוקטים סדר גאוגרפי של רצף דרום > צפון, וזאת למרות המשניות של עבר הירדן ואף שנתיבי התנועה מיהודה לגליל לא עברו לרוב דרך עבר הירדן.

28 משנתנו מזכירה שלושה מונחי יישוב: "כרך", "עיר" ו"נווה". המשפט הרומי הבחין בין ה"פוליס", הלוא היא העיר הגדולה והמיוונת, ה"כפר", "קומה" ביוונית, ובית האחוזה, ה"וילה" הרומית-יוונית. גם בספרות התלמודית ניתנה הדעת לטיפולוגיה של מקומות היישוב. בדברי חכמים חוזרת ההבחנה המשולשת בין כרך, עיר וכפר. כרך הוא מקום גדול, מיושב בנכרים ומבוצר מוקף חומה. כך, למשל, הנכנס לכרך חייב בתפילה מיוחדת נוכח הסכנה הנשקפת לו בעיר הגדולה. מבחינה יישובית, הכרך קרוב לעיר הנכרית הפוליס בארץ, אם כי באופן תאורטי ההגדרות אינן חופפות לחלוטין. לדעת קרויס כרך הוא יישוב מוקף חומה, ברם ברור שבספרות חז"ל מאפייני הכרך הם מוצרי המותרות שהיו בעיקר בפוליס הנכרית איורים 59-58.

29 הכפר בהקשר זה הוא מבנים אחדים או יישוב קטן אשר איננו מקיים מוסדות ציבור איורים 61-60, ואילו המונח "עיר" כולל את כל מכלול רמות היישוב שבין ה"כפר" ובין הפוליס הנכרית. מכלול זה כונה עיר ביחיד ועיירות ברבים, ובארמית קרתא ביחיד וקרייתא ברבים. במקורות מופיעה אף הבחנת משנה בין "עיר גדולה" ו"עיר קטנה".

30 חכמים לא הקפידו על שימוש מדויק בטרמינולוגיה. במקביל להבחנה משולשת זו קיימת גם חלוקה לשתי רמות בלבד, "כרך" ו"כפר". הכרך בהקשר זה הוא יישוב מפותח ועשיר, וה"כפר" ירוד יותר מבחינת רמת החיים. כך, למשל, לפי המקורות היהודיים, בנות הכרך רגילות להשתמש יותר בבתי מרחץ, הנחתומים אופי הלחם בכרך אופים יותר מאשר בכפר ולעתים קרובות יותר, וכיוצא באלו מאפיינים נוספים. במקביל לחלוקה זו קיימת הבחנה בין תושבי רמות היישובים. לעתים מעמתים המקורות את הקרתני, תושב ה"קרתא", עם הכפרי והעירוני. העירוני רגיל בעושר ובמנהגי השלטון, והקרתני תמים ואיננו מתמצא בנוהגי העיר הגדולה. המדרש מתאר כיצד מגיע "קרתני" לעיר ושובר כלי זכוכית יקרים, והעירוני איננו דורש ממנו פיצויים מכיוון שהקרתני איננו מכיר בטיב הכלים ששבר, וודאי שלא יוכל לשלם את הנזק. יש לציין שלעתים אין הקפדה על המינוח, והמונחים "כפר" ו"עיר" מתחלפים. גם אצל יוספוס יש טשטוש מוחלט של המונחים, ונראה שכל המיון לא היה חשוב לקדמונים.

31 אם כן מתברר שחכמים, ואף הסופרים הנכריים, לא הקפידו להשתמש במינוח המדויק. המונח "עיר" מתייחס לעתים רחוקות לפוליס, לבית האחוזה או לכפר המכונס, "קרייתא" מתייחס לכפרים הקטנים ולכפרים גדולים של אלפי תושבים, ולעתים בתוך אותו סיפור משמשים המונחים במעורב. ייתכן שמצב ספרותי זה משקף את המצב הגאוגרפי – היישובים השונים מצויים על ציר שבין כפר קטן ובלתי מוסדר ובין פוליס, ונקודות החיתוך אינן אחידות ואינן הכרחיות.

32 במשנתנו הכרך הוא רק שונה מהעיר, אבל הבבלי מסביר "שישיבת כרכים קשה" קי ע"ב. הבבלי משקף את תחושתו של יהודי רגיל, וודאי שבעיני העולם ההלניסטי היה משפט זה נשמע מוזר ביותר. בעולם ההלניסטי נחשבה הישיבה בעיר למעלה ויתרון, ותושבי העיר שלטו בכפרים. גם תושבי הכפרים ראו בעיר את המרכז, וכפרי שהתעשר נדד אל העיר הגדולה, המפותחת, שרק בה היו מתקני שעשועים, רמת שירות וחיי כלכלה וציבור מפותחים.

33 בספרות ההלניסטית-רומית כמעט אין ביטוי לעולמם של הכפריים, לפיכך לא מצינו הסתייגויות מהפוליס. ביטויים לכך יש בספרות הנזירית הסורית, אך קשה לדעת האם הם משקפים מתח ופחד ביחסי עיר-כפר או מתיחות דתית, ולא כאן המקום להרחיב בכך.

34 עד עתה לא עסקה המשנה בעלייה לארץ ובהבדל בין הארץ וחוץ לארץ. נושא זה יעמוד במרכז הפרשנות למשנה באה.

10 מדרש שמואל פתח ↗

ויבא איש אלהים אל עלי, זה אלקנה, ויאמר אליו כה אמר ה' הנגלה נגלתי שמואל א' ב' כ"ז זה אלקנה מתני ר' שמעון בן יוחי אדם כשהוא גולה מיהודה לגליל, או מגליל ליהודה, אין זה קרוי גולה, בשעה שהוא גולה מהארץ לחוצה לארץ קרוי גולה, אמר רבי שמואל בר נחמן הנגלה נגלתי שתי גליות גליתי אחד להוציא את בניך ממצרים, ואחד ליתן כהונה לבניך ואתם מורדים בי, רבי ורבי יונתן ורבי תנחומא בר יודה ור' יודה ורבי שמעון בן לקיש ור' אבין ור' חייא בשם ר' יונתן בשני מקומות מצינו שטמא טהור עצמו מפני כבודו של צדיק, במצרים איכן נגלה עליו, רבי ברכיה בשם רבי חלבו מתוך פלטורין של פרעה ובמדין איכן נגלה עליו, רב הונא בשם רב אחא מתוך חללו של עמוד, אמר לה שאם תעלה הלניא אחת בכל אבריך, אין כל אבריך מרגישין, כך הלא את השמים ואת הארץ אני מלא וגו' ירמי' כ"ג כ"ד.

11 תלמוד ירושלמי כתובות פתח ↗

משנה: הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלֵם וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים. כֵּיצַד נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן לָהּ מִמָּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹדָקִיָיה נוֹתֵן לָהּ מִמָּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹדָקִיָיה וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן לָהּ מִמָּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִמָּעוֹת קַפּוֹדָקִיָיה. נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹדָקִיָיה וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹדָקִיָיה נוֹתֵן לָהּ מִמָּעוֹת קַפּוֹדָקִיָיה.

11 קידושין פתח ↗

רַב יוֹסֵף אָמַר: טַעְמַיְהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: כׇּל כֶּסֶף הָאָמוּר בַּתּוֹרָה – כֶּסֶף צוֹרִי, וְשֶׁל דִּבְרֵיהֶם – כֶּסֶף מְדִינָה.

« משנת ארץ ישראל על משנה כתובות י״ג:ט׳ משנת ארץ ישראל על משנה כתובות י״ג:י״א »