משנת ארץ ישראל על משנה הוריות ב׳:ה׳:א׳-ט׳

5 עפ”י כתב יד קופמן

6 יחיד מביא קורבן, בין השאר אם שמע קול אלה ויקראה', א מעשה המנוסח "לבטא בשפתיים" ויקרא ה', ד. את המונח "קול אלה" אפשר לפרש במי ששמע קללה נגד רבון העולמים, או שאדם אחר השביע אותו ב'אלה' שיבוא להעיד בעדו, אם יודע הוא משהו על המעשה הנדון. חז"ל פירשו את שני הפסוקים בשבועת עדות שבועות פ"ד מ"ב-מ"ד. על מצב זה קובעת המשנה שיחיד שחטא ועבר על לא תעשה חייב קורבן.

7 אין חייבין על שמיעת קול ועל ביטוי שפתים– אם בית דין טעו בהוראתם בנושא כזה של עדות, אין הם חייבים קורבן. ועל טומאת מקדש וקדשיו– וכן אם טעו והורו לפלוני להישאר במקדש למרות שנטמא. כבר במשנה ד' נקבע שבית הדין שטעו אין חייבים קורבן על טעות בתחום ההלכתי של טומאה וטהרה הנעשה במקדש. משנתנו חוזרת על כך ומשתמשת במונח ההלכתי הרווח יותר 'טומאת מקדש'. טומאת המקדש הוא מונח בעל משמעות צרה יותר, ואילו "על לא תעשה שבמקדש" לעיל משנה ד רחב יותר. המשנה שלנו כוללת אפוא חזרה על המשנה הקודמת. מן הסתם היא הייתה משנה ערוכה שהעורך האחרון מצא בגנזיו, והוא הובאה למרות שיש בה כפילות כדי להוסיף את עניין שבועת העדות. זו חזרה על אותו נושא בעריכות שונות. תופעה זו של חזרה מעידה על עריכה שונה מיתר המשניות, וכפי שכתבנו בפירוש המשנה קודמת מצאנו תופעה זו באופן מובהק במשנת נגעים.

8 המשפט במשנתנו חוזר על האמור במשנה הקודמת. אם נדקדק בלשון המשנה יהא עלינו לחקור את טיבה של הכפילות. אך לפי דרכנו הכפילות מלמדת רק על מקורות שונים, והעורך הביא את שני המקורות בלשונם, משום שבכל אחד מהם חידוש.

9 אין במשנה הסבר רעיוני מדוע בתחום זה הוריית בית הדין איננה עילה לחובת קורבן אם התברר שטעו ואדם חטא לפי הוראתם. מבחינה טכנית ההסבר פשוט. בית דין חייבים רק בדבר ששגגתו חטאת ואילו בעבירות אלו היחיד חייב בקורבן 'עולה ויורד'. הסבר זה הוא טכני-משפטי אין בו הסבר לרעיון או למחשבה שמאחורי הקביעה הטכנית. ברצוננו להציע הצעה להסבר רעיוני להלכה, אם כי קשה להוכיחה. לפי ההיגיון של המסכת אם תלו העושים את החלטתם בבית הדין, בית הדין חייב קורבן, ואם לא תלו בבית דין, העושה חייב. לאור נתיב זה מתבקשת המסקנה שאם הורו בית הדין או הכהן המשיח הוראה בהלכות מקדש או בדיני כניסה למקדש וכן בהלכות עדות בבית משפט, אין הוראתם תקיפה, אחרת אין סיבה שייפטרו מקורבן. לפי הצעתנו במשנה הקודמת הדברים מתבארים. חכמים רוצים להדגיש שבשני תחומים אלו שבהם בית הדין הגדול של המקדש פעל, הוא חסר סמכות. דווקא בתחומים המובהקים ביותר שלו הוא בלתי רלבנטי. מובן שלא זו הייתה המציאות, אלא זו קריאת תגר של חכמים על ההתנהגות הבלתי נאותה של בית הדין הגדול בעבר. קריאה לסוג של אנרכיזם מצפוני. עד כאן הנימוק מסביר את הפטור בטומאת המקדש. אך אין בכך הסבר להחרגה של השבועה.

10 בכך עסקנו במסכת שבועות. ראינו שכבר בתקופת התנאים, ועוד יותר בתקופת האמוראים, היה חשש רב משבועת שקר ושבועת שווא. החשש כוון בראש ובראשונה כמובן לנשבע אך גם התובע וגם בית הדין נתפשו כאחראים לאסון שקרה. ההלכה במשנה באה כנגד חשש זה. בית הדין שטעה והשביע לא חטא, הרי הם לא ציוו על הנתבע להישבע לשקר, אלא הוא בחר בכך. בעצם כמעט אין מצב שבו בית דין יצוו על אדם להישבע לשקר. להיפך הם תמיד ידגישו שעליו להישבע על דבר אמיתי. ואם לא שיודה באשמה. זו גם מטרת השבועה, כמובן. אבל בעם רווח החשש, וגם בית חברי בית הדין, מתוך תחושת האחריות שלהם. המשנה נדרשה אפוא לציין שבית הדין אינם חייבים על שוגג כזה. לא הם גרמו לשבועה השקרית.

11 הסברנו את משנתנו בהוראת טעות. זאת למרות שבספרא מופיעה מקבילה למשנה ובה הדיון הוא על אשם תלוי. הסברנו כך משום שזה ההקשר של הפרק שלנו. בתוספתא הוריות פ"ב ה"א מנוסחים הדברים באופן כללי יותר:

12 אילו דברים שבין כהן גדול לכהן הדיוט. פר הבא על כל המצות, ופר יום הכיפורים, ועשירית האיפה. לא פורע ולא פורם, אבל פורם הוא מלמטה וההדיוט מלמעלה. אין מיטמא בקרובים, ומצווה על הבתולה, ומוזהר באלמנה, ומחזיר את הרוצח. ומקריב אונן, ואינו אוכל. ומקריב חלק בראש, ונוטל חלק בראש. וכל עבודות יום הכיפורים אינן כשירות אלא בו. ופטור על טומאת מקדש וקדשיו. וכולן נוהגין במשיח שעבר, חוץ מיום הכיפורים ועשירית האיפה. וכולן נוהגין במרובה בגדים שעבר, חוץ מפר הבא על כל המצוות. וכולן אין נוהגין במשוח מלחמה, חוץ מחמשה דברים שפירש הכתוב בפרשה. לא פורם ולא מיטמא בקרובים. ומצווה על הבתולה ומוזהר על האלמנה. מחזיר את הרוצח דברי ר' יהודה, וחכמם אומרים, אין מחזיר את הרוצח.

13 עושה רושם שלפי התוספתא כהן גדול פטור לא רק על הוראתו, אלא אם עבר באופן אישי עבירה בתחום טומאת המקדש. למעשה רמז לכך גם בדבר המשנה על מצוות עשה שבנדה. מדובר באופן כללי שזו מצוות עשה שיש בה ענישה, ולו דווקא על הוראת בית דין בנושא. בוודאי שבית הדין כולו איננו יכול לעשות עבירה בתחום של מצוות נידה. לפחות לא לפי משמעות הבבלי שצריך לעכב את הפרישה כדי שלא יהנה ממנה.