משנת ארץ ישראל על משנה עדיות ב׳:א׳

1 למשנתנו מקבילה מלאה בפסחים פ"א מ"ו. שם היא מופיעה במסגרת דיון על שריפת תרומה בערב פסח, שהיא אחת העדויות של החכם. ברור שמשנת פסחים תלויה בעדיות שכן אחרת לא הייתה מביאה את כל העדויות. ובכלל הסגנון "ארבע דברים. . ." הוא סגנון של מסכת עדיות.

2 המשנה עוסקת בדיני בשר שנטמא, ובעיקר בשרפתו. משנת כלים פ"א מחלקת את הטומאות לשתים עשרה דרגות, אבל בפועל הבחינו חכמים בשלוש דרגות טומאה עיקריות: הטומאה, אב הטומאה וולד הטומאה. אבי אבות הטומאה הוא המת עצמו, או חלקים ממנו – אלו טמאים מגופם ומטמאים גם ב"טומאת אוהל" אם שהה אדם עם המת תחת כיסוי גג הוא נטמא. בספרות הראשונים הטומאה עצמה מכונה "אבי אבות הטומאה" רש"י לשבת סו ע"א, לפסחים יד ע"ב ועוד. אב הטומאה הוא מי או מה שנגע בטומאה, או השרץ והנבלה שהם טמאים בגופם. חפץ או אדם שנגע באב הטומאה הוא ולד הטומאה, ומי שנגע בוולד הטומאה טמא טומאה קלה בלבד. הבבלי קובע בפשטות שאינו טמא מהתורה, אך מדברי סופרים חייבו אותו טבילה בבלי, יד ע"ב-טו ע"א, אבל בירושלמי יש מחלוקת בדבר האם ולד הטומאה מטמא מדבר תורה או מדבריהם שקלים פ"ח ה"ג, נא ע"ב; מעשר שני פ"ג ה"ח, נד ע"ב. מכל מקום, חכמים סברו שטומאת מה שנטמא בוולד הטומאה היא טומאה קלה ספרא זבים פרק ה הי"א, עז ע"ב. משנת סוטה פ"ה מ"ב מביאה דרשה להלכה זו, אך גם מעידה שלא הדרשה יצרה את ההלכה אלא זו הייתה כבר לפני כן. רביעי לטומאה לא מטמא כלל, אך בכל זאת נקבע שהוא מטמא משקים: "מטמא חברו וחברו חברו אפילו הן מאה" תוספתא טבול יום פ"א ה"ג, מהד' צוקרמאנדל עמ' 684.

3 את הטומאה עצמה אי אפשר לטהר, שכן טומאתה מגופה; אב הטומאה מחייב שבעה ימי טהרה וטבילה בימים השלישי והשביעי; ולד הטומאה טמא יום אחד וחייב טבילה בערב "הערב שמש", ומי שנגע בוולד הטומאה חייב בטבילה ואינו צריך לחכות עד הערב. במקביל נעשה שימוש במערכת מונחים מקבילה: "ראשון לטומאה" שהוא מקביל לאב הטומאה, ו"שני לטומאה" שהוא מקביל לוולד הטומאה משנה, אהלות פ"א מ"א-מ"ג.

4 הטומאות העיקריות

5 מדרגת הטומאה | הגדרה | מי שנגע בו | אורך הטומאה | דרכי הטומאה

6 אבי אבות הטומאה עצמו | המת | טמא כאב טומאה | לעולם | אוהל, מגע, משא וכו'

7 אב הטומאה ראשון | שרץ, נבלה, נידה וכו' | מי שנגע במת | טמא כוולד טומאה | לעולם | שבעה ימים | מגע, משא

8 ולד הטומאה שני | מי שנגע באב הטומאה | טמא מדברי סופרים | יום אחד וטובל בערב | מגע, משא

9 שלישי לטומאה | מי שנגע בוולד הטומאה | טהור | יום אחד

10 רבי חנניה סגן הכהנים העיד ארבעה דברים – רבי חנניה חי בראשית דור יבנה. הוא קובע שאין לטבול בתשעה באב, ומנמק: "כדיי הוא ביתו של אלהינו שיאבדו עליו הכהנים טבילה אחת". אם כן ברור שחי לאחר החורבן. הוא מכונה תמיד "רבי", והדבר מעיד שפעל בדור יבנה, שכן התואר "רבי" חודש רק בדור יבנה וחכמי הבית לא נקראו רבי. רבי חנינה אף העיד בפני חכמי יבנה על פרטים מספר מעבודת המקדש, ומשנתנו היא אחת מן העדויות הללו. רבי חנינה עוד הספיק לעבוד במקדש והוא מספר פרטים רבים על סדרי עבודת ה' במקדש, ואף על עבודתו האישית שם. כבר אביו נשא תפקיד בכיר במקדש. הכינוי "סגן הכהנים" מצביע על תפקיד בכיר שנשא במקדש. הסגן הוא כנראה המשנה לכוהן הגדול משנה, סוטה פ"ז מ"ז; יומא פ"ז מ"א, וייתכן שגם אביו מילא תפקיד זה. יש מקום להשערה שתפקיד הסגן היה מסור, באורח מסורתי, לנציג הפרושים, ועל כל פנים רבי חנינה ודאי שהיה פרושי. המדרש המאוחר מזהה את הסגן עם "סכולוסטיקי" שיר השירים רבה, ז א ט, כלומר עם המלומד/חכם, ואולי יש בכך הד לקשריו עם חכמים. הבבלי מזהה את הסגן עם הממונה שניהל את עבודת היום-יום במקדש סוטה מב ע"א; סנהדרין יט ע"א; דומה שזו הפרזה, שכן הממונה היה פקיד נמוך למדי, והסגן מצטייר כשני לכוהן הגדול משנה, יומא פ"ג מ"ט. במונח 'העיד' המופיע גם במשנה ג דנו במבוא.

11 מימיהם שלכהנים לא נימנעו מלשרוף את הבשר שניטמא בוולד הטומאה עם הבשר שניטמא באב הטומאה – רבי חנינה מספר על הנוהג בפועל, וממנו לומד הלכה. כאמור, לא כל הטומאות שוות. מזון שנגע במת או באב הטומאה, כלומר במת או בשרץ וכיוצא באלו, טמא שבעה ימים, אך כשחפץ אחר נוגע באותו חפץ הוא טמא רק יום אחד. אב הטומאה הוא הדבר הטמא עצמו שרץ וכו', וולד הטומאה הוא החפץ שנגע באב הטומאה. אוכל שנטמא אי אפשר לטהרו, ובשר קודשים שנטמא צריך כמובן לשרוף. מבחינה זו אין הבדל בין בשר שנטמא באב הטומאה ובין בשר שניטמא בוולד הטומאה. אך על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו – דינו של הבשר לשרֵפה, אך בעת השרפה נטמא הבשר שנטמא קלות בצורה קשה יותר. לכך אין ההלכה או הכוהנים חוששים, ולכן שרפו את כל סוגי הבשר יחדיו. הירושלמי כז ע"ד מתחבט האם ההבדל בין שני סוגי הבשר נובע מרמת הטומאה, או מכך שוולד הטומאה אסור רק מדרבנן. לפי ההסבר השני הרי שבשרפה משותפת מטמאים את מה שטמא רק מדרבנן בטומאה מן התורה. הבבלי יד ע"א מעדיף את ההסבר השני ואינו מביא את הראשון. מבחינה משפטית זהו הבדל ברור וחד יותר, אם כי מבחינה מעשית אין הבדל בין שני הפירושים.

12 דברי רבי חנינה נמסרים כאן כעדות ובפסחים כמימרה רגילה, ממשנתנו זו משמע שהגבול בין סתם מימרה ובין עדות לא היה חתוך, ולעתים אותה מימרה מופיעה פעם אחת כהלכה רגילה ובמקבילה כעדות, ונראה שחכמים לא ייחסו חשיבות להבחנה בין השתיים.

13 הוסיף רבי עקיבה מימיהם שלכהנים לא נימנעו מלהדליק את השמן שניפסל ביטבול יום – שטומאתו קלה. טבול יום הוא מי שטבל בין השמשות. בשעת ביניים זו הוא טמא טומאה קלה. כלומר הוא טמא לקודשים ולתרומה, או טהור לחולין ולמעשר שני. מעמדו מעמד ביניים ומסכת טבול יום מבררת את דרכי היישום של קביעה זו. בין השאר עד רדת הלילה הטובל מנוע מלהיכנס אל הקודש. בנר שניטמא בטמא מת – שהוא טמא טומאת אב הטומאה. אף על פי מוסיפין לו טומאה – זמנית על טומאתו – הקיימת.

14 שמן שנטמא אסור באכילה, אך מותר בהנאה ונהגו להדליקו ולהשתמש בו למאור. טבול יום הוא טומאה קלה המקבילה לוולד הטומאה. מותר, אפוא, להדליק שמן שניטמא בטומאה קלה יחד עם שמן, בנר שניטמא בטמא מת אף על פי שוסיפין לו על טומאתו – שנטמא באב הטומאה. "אב הטומאה" הוא מונח מקביל ל"טמא מת". רבי עקיבא מוסיף לעדותו של רבי חנינה, ולכאורה הוא מוסר עדות עצמאית על נוהגם של כוהני המקדש, אלא שאין הדבר כן. רבי עקיבא היה מזקני דור יבנה ונהרג בגזירות הדת בשנים 135-132. האגדה מספרת שהיה בן מאה ועשרים, אך זו אגדה בלבד, ומטרתה להציג כמה מגדולי ישראל הלל, רבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא שמילאו את מקומו של משה ונפטרו בני 120 כימי משה. אין ספק שבמותו היה רבי עקיבא זקן, בן גילם של רבי אלעזר בן עזריה ורבי טרפון, אבל רבי טרפון מוסר מסורות מימי הבית, ואילו מרבי עקיבא לא נשמרה שום הלכה או מאורע מימי הבית, להוציא את ההלכה שבמשנתנו.

15 כידוע החל רבי עקיבא בלימודיו רק בגיל מאוחר. המסורת על עבודתו אצל כלבא בן שבוע, מעשירי ירושלים, אפופה אגדה ומאוחרת, אך הידיעה על ייחודו כמי שהחל ללמוד בגיל מאוחר חוזרת במקורות רבים, וקשה להטיל בה ספק. מכל מקום, רבי עקיבא אינו מוסר דבר בשמו של רבן יוחנן בן זכאי, והחל בלימודיו רק אצל תלמידיו, רבי אליעזר ורבי יהושע. על כן קשה להניח שבמשנתנו הוא מוסר מסורות שראה בעיניו אצל כוהני המקדש. דבריו במשנתנו הם אפוא מסקנה מדברי רבי חנינה, אך הם גם בבחינת צעד נוסף. רבי חנינה דיבר על שריפת בשר, וזמן קצר לפני השריפה נטמא הבשר בטומאה חמורה יותר. רבי עקיבא מדבר על שמן האסור באכילה, אך מותר בהנאה. שריפת השמן אינה רק ביעורו אלא גם ניצולו; לפי רבי עקיבא מותר, אפוא, לטמא את השמן בטומאה חמורה יותר, גם במהלך שימוש רגיל בו, אם כי גם הוא אוסר, מן הסתם, לטמא סתם שמן טהור, אפילו זמן קצר לפני שריפתו.

16 התלמודים, ובעקבותיהם פרשני ימי הביניים, דנו ארוכות בטיב הטומאה שמדובר בה, וניסו לומר שרבי עקיבא מוסיף שמותר לשרוף יחדיו לא רק שני לטומאה עם ראשון לטומאה אב הטומאה, אלא גם שלישי לטומאה עם ראשון לטומאה. הבדל זה לא נאמר במפורש במשנה, ולפי פירושנו אין צורך בהבחנה נוספת זו. מעניין הוא חילוף המונחים מ"וולד הטומאה" ל"טבול יום", ומ"אב הטומאה" ל"טמא מת".

17 דבריו של רבי חנינה נמסרו כעדות לפני חכמים בדור יבנה, כך הם מובאים במשנתנו. העדות הראשונה מקבילה למשנת פסחים, ורבי עקיבא מגיב שם כמו במשנת פסחים שלנו; על העדות השנייה מגיב רבי עקיבא, ומסיק מדבריו מסקנה עקרונית. על העדות השלישית מגיבה סתם המשנה, ומסיקה מסקנה הלכתית עקרונית. על העדות הרביעית אין כל תגובה. נראה, אפוא, שהסגנון של תגובה לעדות אופייני לעדויות של רבי חנינה סגן הכהנים, אף שהיא נדירה במשנת עדיות. מכאן שהעורך של מסכת פסחים ליקט את משניות ז-ח ממשנת עדיות, או מקובץ קדום אחר שכלל את עדויותיו של רבי חנינה סגן הכהנים. הבבלי מצטט ברייתא שמובאים בה דברי רבי חנינה בלשון: "כשהעידו רבותינו. . . ", ואף זו ראיה לכך שדברי רבי חנינה נאמרו במקורם כעדות לפני חכמי יבנה, במסגרת סדרת העדויות שהשתמרה במסכת עדיות.

18 במשנת פסחים תוספת מאוחרת, לפחות מימי דור אושה: "אמר רבי מאיר מדבריהם למדנו ששורפים תרומה טהורה עם הטמאה בפסח". בעקבות רבי מאיר דיון תנאי שלם בקביעה זו. ביררנו את הדברים בפירושנו לפסחים פ"א מ"ט, והם קשורים לגוף השאלה הנדונה שם בפסחים, והם אינם אצלנו. זו עדות ברורה למדי שמשנתנו עדיות לא נקטה מפסחים, שהרי לו היה כך הייתה מוסיפה את דברי רבי מאיר.