משנת ארץ ישראל על משנה עדיות א׳:י״ד

14 למשנתנו מקבילה תוכנית בכלים פ"ט מ"ב ומשנה משלימה באהלות פ"ה מ"ג. שתיהן מסבירות את משנתנו אך אלו ניסוחים שונים.

15 כלי חרס מציל על הכל כדברי בית הלל – המקרה מתואר בקצרה, כמעט כחידה. אבל במקבילה באהלות ובמשנת דוגמה המנהירה את המשנה בפשטות. בית שמי אומרים אינו מציל אלא על האכלים ועל המשקים – שבתוכו ועל כלי חרס – כלי חרס לא כלי מתכת המצוי בתוך הכלי הגדול. אך הכלי עצמו החוסם את הטומאה טמא. הכלי מצוי ב'אוהל המת' החדר שהמת בתוכו והוא סגור. מה שבתוכו טהור, אך הכלי עצמו טמא. וכן אם הכלי חוסם ארובה של חדר, ובחדר גוויית מת. הטומאה יוצאת מהארובה ומציפה את הקומה השנייה. אך אם הארובה סתומה. כל מה שבעלייה טהור, חוץ מהכלי עצמו.

16 במשנה כלים פ"ט מ"ב מוצג מקרה פרטי באותיות מודגשות בקו המשנה עצמה, הסברנו באים באותיות רגילות: "חבית שהיא מליאה משקין טהורין ומניקית בתוכה" – מינקת היא צינורית שבה מוצצים יונקים מעט ממשקה החבית להלן, "מוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת" – לפי ההלכה הפשוטה המשקים טהורים וניצלים באוהל המת. השאלה היא לגבי המינקת. "בית שמי אומרים החבית והמשקין טהורין ומניקית טמאה ובית הלל אומרים אף מניקית טהורה" – לכאורה בית הלל מציגים עמדה משפטית ברורה, ואילו בית שמאי מבחינים בין המינקת לבין המשקים והבחנתם משוללת יסוד משפטי. "חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמי" – על רקע ההסבר הקודם קשה להבין למה חזרו בהם בית הלל. ברם, דבריהם מובנים לאור משנת אהלות הקרובה למשנת כלים: "ארובה שבין הבית לעליה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה, בית שמאי אומרים הכל טמא. ובית הלל אומרים, הקדרה טמאה ועליה טהורה. רבי עקיבא אומר אף הקדרה טהורה. היתה שלימה בית הלל אומרים מצלת על הכל" – כלי החרס טהור כי הוא שלם וסגור, ולכן גם מציל; "בית שמי אומרים אינה מצלת אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס" פ"ה מ"ב-מ"ג – אוכל ומשקה וכלי חרס הנמצאים בכלי חרס גדול, אינם טמאים, אבל אם הכלי הגדול הוא כלי מתכת, הכול טמא. . יתר על כן דברים אחרים לא אוכלים ולא כלי חרס אלא בגדים או חפצים אחרים טמאים. וכן כמובן המינקת הנזכרת במשנת כלים, וכן קובעים בית שמאי שרק מה שבתוך הכלי ניצל. כלומר אם הכלי הסגור חוסם את המעבר מחדר לחדר או מחדר שבו המת נמצא לעליה. משנת אהלות על כל פנים עוסקת במקרה זה שלארובה ובה כלי חרס. סביר לפרש שכוונת בית שמאי היא שכל מה שבקדרה טהור, אפילו אוכלים ומשקים, אבל העלייה עצמה טמאה.

17 שתי המחלוקות על כלי נקוב ועל כלי שלם תמוהות, ואף לא ברור למה חזרו בית הלל להורות כבית שמאי בעוד שרבי עקיבא סובר שאפילו קדרה נקובה מצילה על הכול, הרי רבי עקיבא מקל יותר מבית הלל והנה בית הלל עצמם חזרו בהם וקיבלו את עמדת בית שמאי. כיצד זה רבי עקיבא מקבל את שיטתם, ואף מקל יותר ממנה? הם חזרו בהם מדין כלי חרס שלם, ורבי עקיבא סבור שאף כלי חרס נקוב 'מציל את הכל' והוא עצמו טהור. בעל "משנה ראשונה" לאהלות מציע שהמחלוקת במשנה הראשונה כלי חרס שלם נסובה סביב השאלה של מהות הטומאה בכונס משקה. לדעתו זו רק טומאה מדרבנן, ומדאורייתא המידה היא "מוציא זיתים", והשאלה היא האם כלי שטמא מדרבנן מציל. הסבר זה נוגד את התוספתא שממנה משמע שבקדרה המשמשת לאוכלין גם קדרה הנקובה כדי "מוציא זיתים" מטמאת. מעבר לכך, כל האבחנה בין טומאה מהתורה לטומאה מדרבנן נראית כ"טריק משפטי" ואינה מבוססת. הסבר זה גם אינו מסביר את המחלוקת במשנה הבאה. רע"ב מהלך בדרך דומה: את בית שמאי הוא מסביר כמו שהצענו; את בית הלל הוא מסביר שהאיסור על הקדרה הוא סתם חומרא בעלמא, ולכן היא מצילה על הקדרה, ולדעת רבי עקיבא חומרה זו אינה קיימת. ברם ההלכה של "כונס משקה" מוצגת כהלכה לכל דבר ולא כחומרא בעלמא, או "מדרבנן".

18 חומרא בעלמא גם היא ניסוח מעודן למה שאנו מכנים "נימוק לא משפטי" או "חרדת הטומאה". אנו מדגישים זאת כפי שהדגשנו גם את פירוש בעל "משנה ראשונה" במשנה הקודמת, רק כדי להראות שלא רק אנו נזקקים לנימוקים שמחוץ למערכת המשפטית. כל פרשן השומר באדיקות על אמות המידה המשפטיות נתקל, בתחום הטהרה, בהלכות שאינן הולמות את המערכת המשפטית ולכן נזקק לנימוקים חוץ-משפטיים, ואותם הוא מכנה בדרך המעודנת שבחר. אנו רואים בנימוקים הבלתי-משפטיים חלק מדרך המלך של ההלכה, ולכן איננו נזקקים לניסוחים "מעודנים".

19 במשנת עדיות בלבד מופיעה ההנמקה של בית שמאי. מתברר מההנמקה שזו אינה חומרה בעלמא, אלא חומרה המבוססת על המצב החברתי.

20 אמרו להן בית הלל מפני מה – למה אתם בית שמאי מציגים עמדה שאיננה לכידה.

21 אמרו להן בית בית שמי מפני שהוא טמא על גב עם הארץ ואין כלי טמא חוצץ אמרו להן בית הלל והלא טיהרתם אכלים ומשקין שבתוכו אמרו להן בית שמי כשטיהרנו אכלים ומשקים שהבתוכו לעצמו טיהרנו אבל כשטיהרתה את הכלי טיהרתה לך ולו חזרו בית הלל להורות כדיברי בית שמי – כלי החרס שייך לעם הארץ, והוא סגור מוקף בצמיד פתיל. בית הלל אומרים שהוא מציל על הכול מתוך גישה משפטית, הרי כלי צמיד פתיל אינו מקבל טומאה, וממילא מה שבתוכו טהור. בית שמאי מטהרים רק אוכלים ומשקים או כלי חרס, כלומר את המוצרים שלא ניתן לטהר, אבל כלי מתכות שניתן לטהר בטבילה טמאים. בית הלל מקשים על ההיגיון המשפטי שבהלכה זו, והתשובה של בית שמאי איננה בתחום המשפטי אלא בתחום הציבורי-פוליטי. הקדרה שייכת לעם הארץ דבר שלא נאמר בתחילה. כאשר מטהרים אוכלים, מטהרים את האוכלים של עם הארץ והוא ממילא אינו מקפיד על טהרה. אבל אם נטהר גם את כלי המתכת הרי שהם ישמשו גם לעם הארץ וגם לחברים, ובית שמאי תובעים שלפני השימוש יטוהרו.

22 בדרך זו יש להסביר גם את משנת אהלות וכלים. האוכלים טהורים שכן עם הארץ יאכל אותם בטהרה, אבל המינקת תשמש עוד פעמים רבות, וגם חברים ישתמשו בה, לכן נדרש החבר לטהר אותה.

23 בבלי חגיגה כב ע"ב מובאת משנתנו ומובא גם טעמם של בית שמאי. אבל במקבילה בתוספתא אהלות הטיעון הרבה פחות ספרותי והרבה פחות ציורי, ובעיקר הוא מוסב לא על המקרה שלנו אלא על מקרה אחר.

24 כמו במקרים רבים של מקורות מקבילים בחלקם ניתן לקרוא את שני המקורות בצורה מפלגת, המדגישה את ההבדלים ביניהם. ניתן וצריך גם לקוראם בצורה מלכדת. נפתח בצורה המלכדת. מה היה המעשה בדיוק? ברור מניסוח הבבלי שמדובר על המקרה של תוספתא אהלות, אישה שלשה בבצק. ההלכה מאפשרת לה להמשיך בעבודה מבלי שהבצק יטמא. עד שסיימה את העבודה. לאחר מכן אם נגעה בבצק הוא טמא, שכן הוכשר לקבל טומאה. לכאורה הטעם הוא הכשר טומאה. אבל למדים אנו שזו רק עמדת בית שמאי. לדעת רבי יהושע הסבר זה אבסורדי, 'בושני בכם בית שמאי'. אבל אחד מתלמידי בית שמאי מסביר לרבי יהושע ומתברר שטעמם של בית שמאי אינו הכשר טומאה, אלא הוא הסבר חברתי. מתברר גם שההסבר החברתי מוסב על המקרה שהבאנו בכלי חרס המציל עדיות. ההסבר מובן יותר בנוסח הבבלי. הכלי עצמו החוצץ מהטומאה טמא, ובעצם צריך היה שלא להציל. אבל עם הארץ איננו שומע לדברי חכמים. לדידו הכלי שלו טהור, לכן ויתרו חכמים ומנחים את עם הארץ שהמאכלים בפנים טהורים, ומנצלים את 'בורותו' לקבוע שהכלי עצמו טמא. בעצם אם הכלי החיצוניטמא הכל טמא תוכנו והכלי, ואם הכלי טהור, הכל טהור התוכן והכלי עצמו. אבל עם הארץ מסרב לקבל שהכלי טמא מלכתחילה. לכן מוותרים לו על התוכן ומגדירים אותו כטמא, ואילו על הכלי מנחים אותו שהוא טהור וגם עם הארץ מקבל שטומאת מת פגעה בכלי.

25 הנימוק השני שאיננו בתלמוד הבבלי הוא שאוכל שבכלי שייך ממילא לעם הארץ. עם הארץ יאכלנו בטומאה שכן הוא עצמו טמא. אבל הכלי עומד לעצמו ואם נקבע שטהור, גם חברים, שומרי טהרה, ישתמשו בו. לכן נקבע שהמאכלים טהורים כביכול, כלומר עם הארץ יחשוב שהם טהורים והכלי טמא. רבי יהושע קיבל את טעמו של התלמיד וזו שאמרה משנתנו הודו בית הלל לבית שמאי. הבבלי נמנע מהסבר זה, שכן אין הוא מסביר למה 'כלי חרס שבתוכו טמא'. אם כן הבבלי מקבל את ההסבר החברתי אך דורש שגם יתאים במלואו מבחינה משפטית.

26 הקריאה המפלגת תבחין בין העיבודים של הסיפור. הבבלי מדגיש את 'חזרתו בתשובה'של רבי יהושע, הביטוי 'עצמות בית שמאי' שהוא ספרותי, הופך לסיפור מעשה. הבבלי יותר ברור ואחיד מבחינה משפטית. ובעיקר הבבלי מֵסב את הסיפור על ההלכה שלפניו בחגיגה, והתוספתא מֵסבה אותו על המשנה הקודמת, אך מתוכן דברי בית שמאי ברור שמדובר במקרה של משנת עדיות. הנימוקים למשנתנו הועברו אפוא לנושאים קרובים, וכך איבדו מחריפותם ודיוקם. המילים בתוספתא "לגין טמא. . ." מעידות שהנימוק של בית שמאי נאמר גם על מקרה אחר. אם כן נימוק נקודתי של בית שמאי הוסב גם על מקרים קרובים גם בתוספתא וגם בבבלי, ואולי אמרו בית שמאי את דבריהם רק בחלק מהמקרים.

27 קשה לדעת עד כמה הנימוק של ה'תלמיד' מקורי. יורשה לנו להעז ולומר שבית שמאי מטהרים את מה שאפשר לטהר. דרישתם לטהרה היא חומרה יתרה, ולשיטתם לא ייגרם כל נזק אם החפצים יטוהרו ליתר ביטחון. אבל אוכלים ומשקים וכן כלי חרס אי אפשר לטהר, ואם יוחלט שהם טמאים ייפסלו לשימוש, ואת זאת אין בית שמאי תובעים. להערכתנו נימוק זה מצטרף לנימוקם של בית שמאי כפי שהוא במשנה. לו היה הנימוק במשנה בלבדי, הרי שגם בכלי החרס יש חשש שישתמשו אחרים חברים והיה צריך לטמאם. ההלכה מבטאת את עומק הבידול של חברים ואת ההחמרה בדיני טהרה. חברים לא ישתמשו בכלי חרס של עם הארץ בכל מקרה, שכן יש חשש שנטמא, ואם יקבלו ממנו כלי מתכת, גם אם הוא בחזקת טהרה, לא ישתמשו בו ללא טבילה נוספת ליתר ביטחון.

28 במשנת כלים ואהלות הרחבנו בדיון על הנימוק של המשנה, ועל המדיניות ביחס לעמי הארץ.

29 יש דמיון חיצוני בסגנון ובמינוח בין משנת אהלות לבין משנת עדיות, דמיון המלמד כי שתיהן עוסקות באותו נושא. עם זאת, הפירוש מחייב להכניס למשנתנו תכנים שאין בה. לא נאמר במשנתנו שהכלי הוא של עם הארץ כלומר כלי טמא מבחינת החברים שומרי הטהרה. יתר על כן, משנת אהלות קשה, הרי אם מדובר בכלים או אוכלים של עם הארץ הם טמאים, ללא קשר למת שבחדר התחתון ולטומאה בעלייה, אם כן מה החידוש? על כן אולי יש לפרש את משנתנו עדיות ואת משנת אהלות ללא תלות בעם הארץ. כפי שהסברנו. אוכלים, משקים וכלי חרס טמאים משום שאין להם טהרה, ואם נטמאים ייפסלו לשימוש. כלי מתכת, לעומת זאת, ניתן לטהר ואם תיגזר עליהם טומאה מתוך חומרה יתרה יהיה הנזק מזערי, בעל הבית יטהר אותם כנדרש והנזק יסתיים.

30 כפועל יוצא מהסברנו משתמע שההסבר העיקרי לשיטת בית שמאי איננו הנימוק שבמשנת עדיות אלא הנימוק של האפשרות להחמרה בטהרה ללא נזק כלכלי קשה. נמצאנו למדים שהטיעונים אינם של בית שמאי עצמם אלא של חכמים מאוחרים תלמידיהם שהדגישו מרכיבים מעט אחרים. לחילופין אפשר לקבל את ההסבר שבמשנת עדיות כפשוטו, וגם במשנת אהלות הקדרה הסותמת את הארובה חשודה כטמאה משום שהיא של עם הארץ. על כל פנים ההנמקה החברתית-כלכלית אינה מופיעה במשנה, ובמבוא לאהלות הערנו שזו דרכה של המשנה שלא לתת נימוקים חברתיים וליצור מצג שהמשפט הוא גשר הברזל ההלכתי היחיד. גם ממשיכי המשנה עד ימינו עמלו להציג תמונה זו, ואכן הצליחו להשרישה בציבור.

31 אף שבית הלל חזרו בהם הרי שהתוספתא, ואולי גם המשנה לפי הרמב"ם, מהלכות בשיטת בית הלל והמינקת טהורה בצמיד פתיל. מבחינה כרונולוגית משנתנו משקפת לכל המוקדם את המשך דור יבנה, לאחר שבית שמאי כבר אינם פעילים, נותר מהם רק 'תלמיד' ורבי יהושע מדבר על בית שמאי כמתים עצמות בית שמאי. אין בדברים שלילה של האפשרות שהמשנה מאוחרת יותר ומספרת את הסיפור על רבי יהושע שהתחולל בשנים עברו, וכבר הפך למיתוס.

32 המשנה בכלים מפרידה בין שתי משניות העוסקות בחפץ טמא שנמצא בנחושתו של תנור מ"א, או מתחת לנחושתו מ"ג, לפיכך מיקומה של המשנה שם הכלים מצריך בירור. ייתכן שהיא הובאה משום שיש בה מתקן המושחל במגופה של חבית, ובמשנה הקודמת מדובר בחפץ טמא הנמצא במגופה. חיבור זה מאולץ למדי, וקשה. לדעתנו לעתים אכן אין קשר בין משנה לחברתה, והיא מובאת או במגמה להפריד בין נושאים דומים אך שונים או שפשוט לא היה לעורך מקום טוב יותר לשבץ את המשנה ושיבצה על סמך דמיון חיצוני מקרי ומזערי. נראה אפוא שהמשנה בכלים איננה במקומה והיא הובאה כנראה ממסכת עדיות, אך לא כמקבילה צורנית אלא כדוגמה לכלל שבמשנת עדיות.

33 משנת אהלות מפורשת ממשנת כלים אך פחות מפורטת ממנה. היא נראית כהעברה ממשנת עדיות אך לא העברה כצורתה הספרותית אלא בנוסח שונה. אין אפוא קשר ספרותי בין המשניות וכל אחת שנתה בדרכה, אבל כל המשניות באו מאותו בית מדרש, ואחת מסבירה את השנייה.

34 אלו כל המקרים שבהם חזרו בית הלל להורות כבית שמאי, ארבעה דברים בלבד. קשה לראות בכך מגמה, או תכונה קבועה.