משנת ארץ ישראל על משנה חולין 12 פרקים

משנת ארץ ישראל על משנה חולין ג׳:א׳

« משנת ארץ ישראל על משנה חולין ב׳:י׳ משנת ארץ ישראל על משנה חולין ג׳:ב׳ »

1 רש"י על חולין פתח ↗

המסס - צינפויי"ל:

2 חולין פתח ↗

נִיטַּל לֶחִי הַתַּחְתּוֹן, אָמַר רַבִּי זֵירָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁיְּכוֹלָה לִחְיוֹת עַל יְדֵי לְעִיטָה וְהַמְרָאָה, אֲבָל אֵינָהּ יְכוֹלָה לִחְיוֹת עַל יְדֵי לְעִיטָה וְהַמְרָאָה – טְרֵפָה.

2 ברכות פתח ↗

נִינְטְרַן. אָמַר רָבָא: כִּי הֲוָה אָזְלִינַן בָּתְרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, כִּי הֲוָה נָקֵיט סִפְרָא דְאַגַּדְתָּא — יָהֵיב לַן, כִּי הֲוָה נָקֵיט תְּפִילִּין — לָא יָהֵיב לַן, אָמַר: הוֹאִיל וּשְׁרוֹנְהוּ רַבָּנַן, נִינְטְרַן. תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יֹאחַז אָדָם תְּפִילִּין בְּיָדוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְיִתְפַּלֵּל. וְלֹא יַשְׁתִּין בָּהֶן מַיִם, וְלֹא יִישַׁן בָּהֶן לֹא שֵׁינַת קֶבַע וְלֹא שֵׁינַת עֲרַאי. אָמַר שְׁמוּאֵל: סַכִּין וּמָעוֹת וּקְעָרָה וְכִכָּר, הֲרֵי אֵלּוּ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. אָמַר רָבָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לֵית הִלְכְתָא כִּי הָא מַתְנִיתָא, דְּבֵית שַׁמַּאי הִיא. דְּאִי בֵּית הִלֵּל — הַשְׁתָּא בֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ שְׁרֵי, בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי מִיבַּעְיָא?! מֵיתִיבִי: דְּבָרִים שֶׁהִתַּרְתִּי לְךָ כָּאן, אָסַרְתִּי לְךָ כָּאן. מַאי לָאו תְּפִילִּין? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בֵּית הִלֵּל: הִתַּרְתִּי לְךָ כָּאן קָבוּעַ, אָסַרְתִּי לְךָ כָּאן בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בֵּית שַׁמַּאי הָא לָא שָׁרוּ וְלָא מִידֵּי? כִּי תַּנְיָא הַהִיא, לְעִנְיַן טֶפַח וְטִפְחַיִים. דְּתָנֵי חֲדָא: כְּשֶׁהוּא נִפְנֶה — מְגַלֶּה לְאַחֲרָיו טֶפַח וּלְפָנָיו טִפְחַיִים. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לְאַחֲרָיו טֶפַח וּלְפָנָיו וְלֹא כְלוּם. מַאי לָאו אִידֵּי וְאִידֵּי בְּאִישׁ, וְלָא קַשְׁיָא, כָּאן לִגְדוֹלִים, כָּאן לִקְטַנִּים? וְתִסְבְּרָא?! אִי בִּקְטַנִּים, לְאַחֲרָיו טֶפַח לְמָה לִי? אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי בִּגְדוֹלִים, וְלָא קַשְׁיָא, הָא בְּאִישׁ, הָא בָּאִשָּׁה. אִי הָכִי הָא דְּקָתָנֵי עֲלַהּ, ״זֶהוּ קַל וָחוֹמֶר שֶׁאֵין עָלָיו תְּשׁוּבָה״ — מַאי ״אֵין עָלָיו תְּשׁוּבָה״? דַּרְכָּא דְמִלְּתָא הָכִי אִיתָא. אֶלָּא לָאו, תְּפִילִּין, וּתְיוּבְתָּא דְרָבָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת. תְּיוּבְתָּא. מִכׇּל מָקוֹם, קַשְׁיָא, הַשְׁתָּא בֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ שְׁרֵי, בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! הָכִי קָאָמַר: בֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ דְּלֵיכָּא נִיצוֹצוֹת, שָׁרוּ. בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי דְּאִיכָּא נִיצוֹצוֹת, אָסְרִי. אִי הָכִי, אַמַּאי ״אֵין עָלָיו תְּשׁוּבָה״? תְּשׁוּבָה מְעַלַּיְתָא הִיא! הָכִי קָאָמַר: הָא מִילְּתָא תֵּיתֵי לַהּ בְּתוֹרַת טַעְמָא, וְלָא תֵּיתֵי לַהּ בְּקַל וָחוֹמֶר, דְּאִי אָתְיָא לַהּ בְּתוֹרַת קַל וָחוֹמֶר, זֶהוּ קַל וָחוֹמֶר שֶׁאֵין עָלָיו תְּשׁוּבָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹצֶה לִיכָּנֵס לִסְעוּדַת קֶבַע, מְהַלֵּךְ עֲשָׂרָה פְּעָמִים אַרְבַּע אַמּוֹת, אוֹ אַרְבָּעָה פְּעָמִים עֶשֶׂר אַמּוֹת, וְיִפָּנֶה, וְאַחַר כָּךְ נִכְנָס. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הַנִּכְנָס לִסְעוּדַת קֶבַע, חוֹלֵץ תְּפִילָּיו וְאַחַר כָּךְ נִכְנָס. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי חִיָּיא, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא: מַנִּיחָן עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְכֵן הָדוּר לוֹ. וְעַד אֵימַת? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: עַד זְמַן בְּרָכָה. תָּנֵי חֲדָא: צוֹרֵר אָדָם תְּפִילָּיו עִם מְעוֹתָיו בַּאֲפַרְקְסוּתוֹ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לֹא יָצוֹר. לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאַזְמְנֵיהּ. הָא דְּלָא אַזְמְנֵיהּ. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: הַאי סוּדָרָא דִתְפִילִּין דְּאַזְמְנֵיהּ לְמֵיצַר בֵּיהּ תְּפִילִּין, צָר בֵּיהּ תְּפִילִּין — אָסוּר לְמֵיצַר בֵּיהּ פְּשִׁיטֵי, אַזְמְנֵיהּ וְלָא צָר בֵּיהּ, צָר בֵּיהּ וְלָא אַזְמְנֵיהּ — שְׁרֵי לְמֵיצַר בֵּיהּ זוּזִי. וּלְאַבָּיֵי דְּאָמַר הַזְמָנָה מִילְּתָא הִיא: אַזְמְנֵיהּ אַף עַל גַּב דְּלָא צָר בֵּיהּ. צָר בֵּיהּ, אִי אַזְמְנֵיהּ — אֲסִיר, אִי לָא אַזְמְנֵיהּ — לָא. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב נְחוּנְיָא מֵרַב יְהוּדָה: מַהוּ שֶׁיַּנִּיחַ אָדָם תְּפִילָּיו תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו? תַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו לָא קָא מִיבַּעְיָא לִי, שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶן מִנְהַג בִּזָּיוֹן. כִּי קָא מִיבַּעְיָא לִי, תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו מַאי? אֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּתָּר, אֲפִילּוּ אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. מֵיתִיבִי: לָא יַנִּיחַ אָדָם תְּפִילָּיו תַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו מִפְּנֵי שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶם דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, אֲבָל מַנִּיחָם תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו. וְאִם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ — אָסוּר. הָיָה מָקוֹם שֶׁגָּבוֹהַּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ נָמוּךְ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים — מוּתָּר. תְּיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל, תְּיוּבְתָּא. אָמַר רָבָא: אַף עַל גַּב דְּתַנְיָא תְּיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל, הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ. מַאי טַעְמָא?

3 חולין פתח ↗

הֵעִיד נָתָן בַּר שֵׁילָא רַב טַבָּחַיָּא דְּצִיפּוֹרִי לִפְנֵי רַבִּי, עַל שְׁנֵי בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִין מִן הַבְּהֵמָה כְּאֶחָד, שֶׁהִיא טְרֵפָה, וּכְנֶגְדָּן בָּעוֹף – כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁיּוֹצְאִין בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת, אֲבָל יוֹצְאִין בְּמָקוֹם אֶחָד, וְכָלִין עַד כְּאֶצְבַּע – כְּשֵׁרָה.

4 ויקרא רבה פתח ↗

נֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבָּן, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן ויקרא א, טז: וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר חֲנִילָאי הָעוֹף הַזֶּה פּוֹרֵחַ וְטָס בְּכָל הָעוֹלָם וְאוֹכֵל בְּכָל צַד, וְאוֹכֵל מִן הַגְּזֵלוֹת וּמִן הַחֲמָסִין, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְהַזֶּפֶק הַזֶּה מָלֵא גְזֵלוֹת וַחֲמָסִין אַל יִקְרַב לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לְכָךְ נֶאֱמַר: וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ, אֲבָל בְּהֵמָה גְּדֵלָה עַל אֵבוּס בַּעֲלָהּ, וְאֵינָהּ אוֹכֶלֶת מִכָּל צַד לֹא מִן הַגְּזֵלוֹת וְלֹא מִן הַחֲמָסִין, לְפִיכָךְ הוּא מַקְרִיבָהּ כֻּלָּהּ, לְכָךְ נֶאֱמַר ויקרא א, יג: וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן והקטיר אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה, לְפִי שֶׁהַנֶּפֶשׁ הַזּוֹ גּוֹזֶלֶת וְחוֹמֶסֶת, בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה צַעַר וְכַמָּה יְגִיעָה עַד שֶׁיֵּצֵא מַאֲכָלָהּ מִמֶּנָּהּ, מִפּוּמָא לְוֶשְׁטָא, מִוֶּשְׁטָא לְאִיסְטוּמְכָא, מֵאִיסְטוּמְכָא לְהַמְסֵיסָא, מֵהַמְסֵיסָא לְבֵית כַּסְיָא, מִבֵּית כַּסְיָא לִכְרֵסָא, מִכְּרֵסָא לְבֵי מְעַיָּה, מִבֵּי מְעַיָּה לִכְרוֹכֶת קְטִינָא, וּמִכְרוֹכֶת קְטִינָא לִכְרוֹכֶת עָבְיָא, וּמִכְרוּכַת עָבְיָא לְסַנְיָא דִיבֵי, וּמִסַנְיָא דִיבֵי לִפְטֶטְרָכָה, וּמִפְּטֶטְרָכָא לְבָרָא, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה צַעַר וְכַמָּה יְגִיעָה עַד שֶׁיֵּצֵא מַאֲכָלָהּ מִמֶּנָּהּ.

5 חולין פתח ↗

מַתְנִי׳ אֲחוּזַת הַדָּם, וְהַמְעוּשֶּׁנֶת, וְהַמְצוּנֶּנֶת, וְשֶׁאָכְלָה הַרְדּוּפְנֵי, וְשֶׁאָכְלָה צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים, אוֹ שֶׁשָּׁתָת מַיִם הָרָעִים – כְּשֵׁרָה. אָכְלָה סַם הַמָּוֶת, אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ נָחָשׁ – מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם טְרֵפָה, וַאֲסוּרָה מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.

6 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִין שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ אֲבָל שִׁבְעָה מִינֵי חַיָּה הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה אִם הָיָה מַכִּיר אוֹתָן אֲפִלּוּ לֹא מָצָא לוֹ קַרְנַיִם הֲרֵי זֶה אוֹכֵל חֶלְבּוֹ וְחַיָּב לְכַסּוֹת דָּמוֹ:

6 הלכות גדולות פתח ↗

שם סה. תניא רבן גמליאל אומר כל עוף הדורס ואוכל טמא כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור ר' אלעזר בר' צדוק אומר מותחין לו חוט המשיחה אם חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן טמא אחת לכאן ושלש לכאן טהור ר"ש בן אלעזר אומר כל עוף הקולט מן האויר ואוכל טמא אחרים אומרים השוכן עם הטמאים טמא עם הטהורין טהור אחרים מאי אתו לאשמועינן כי היכא דכתיבי ואע"ג דקחזינן דאית בהו מסימני טהרה אסירי היכא דבר מינו הוא ולא ידעינן ליה כגון זרזיר וסנונית לבנה אע"פ שיש להן זפק וקורקבנו נקלף ולא כלום ומנא ידעינן להו דאמרינן ליה לצייד ובדיק להו כדתניא בזרזיר עוף טמא הוא וכשרצו חכמים לבדקו אמרו לו לצייד ראה דרכיו של זה הלך וראה אותו פעם ראשונה ושניה ושלישית אצל העורב בא ואמר להם לחכמים לפיכך אמרו חכמים לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו נימא מאן חכמים דהכא ר' אליעזר דתניא ר' אליעזר אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו אפילו תימא רבנן בשוכן ונדמה לו. שם סב: דרש מרימר תרנגולתא דאגמא אסירא חזיוה רבנן דדרסה ואכלה והיינו גירותא. שם סא: אמרו רבנן ארבעה סימני הוו תלתא מינייהו איתנהו בשלך ורחם ודוכיפת ושארא דהני עופות עורב אית ביה תרי פרס ועזניה אית בהו חד נשר דלית ביה מידי למה לי דכתביה רחמנא השתא שאר עופות טמאין דאית בהו תלתא אסירי נשר דלית ביה כלל מיבעיא אלא ש"מ דלמיגמר מיניה והכי קאמר כל דלית ביה חד מהני ארבעה סימני כוותיה דנשר הוא דלא תיכול דאית ביה חד אכול אלא תורין דכתב רחמנא למה לי אמר רב עוקבא בר חמא לקרבן. שם סב. אמר רב נחמן היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור לא היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טמא בשני סימנין טהור ובלבד שיכיר עורב. אמר אמימר הילכתא עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס א"ל רב אשי לאמימר הא דרב נחמן מאי א"ל לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. מאי איכא משום פרס ועזניה פרס ועזניה בישוב לא שכיחי. שם נט. ובחגבים כל שיש בו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסוליו וכנפיו חופין את רובו רבי יוסי אומר ושמו חגב. שם סה. מאי רובו א"ר יהודה אמר רב רוב ארכו ואמרי לה רוב הקיפו א"ר פפא הילכך בעינן רוב ארכו ובעינן רוב הקיפו. ת"ר אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל הזה הרי זה מותר ר' אלעזר ברבי יוסי אומר אשר לו כרעים אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן מאי זחל אמר אביי אסקרא. ע"ז לח. א"ר ברונא אמר רב גוי שהצית את האור באגם כל חגבים שבאגם אסורין כמאן אזלא מתניתין דקתני ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו. כי הא דתני בספרא דבי רב דהוא תורת כהנים שמיני פ"ג וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם יכול הכל בכלל ת"ל אך זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע יכול הכל יהא מותר ת"ל ארבה סלעם חרגל חגב אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות שאר מיניהם ת"ל למינהו למינהו ריבה הכתוב הא כיצד הרי אני למד מן המפורש מה ארבה מפורש שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו אף כל שכיוצא בו טהור. רבי אומר כל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם הא אם יש לו חמש טהור ואיזהו זה קרסוליו שקץ הוא פרט לערוביו מכאן אמרו חגבים טמאין שנכבש עם חגבים טהורין לא פסלו את צירן העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור:

7 נדה פתח ↗

וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״קַשְׂקֶשֶׂת״ וְלָא בָּעֵי סְנַפִּיר! אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר״.

1 הפרק השלישי מכונה בספרות הפרשנית "פרק שמונה עשרה טריפות". הביטוי מצוי בבבלי להלן ומתייחס לרשימת שמונה עשר המרכיבים הפוסלים מטריפים בבהמה. הביטוי בבלי, אם כי כפי שנראה בסוף משנה א הוכר גם בארץ ישראל בתקופה הבתר-תלמודית. זכינו ולפרקנו מעין תוספתא מאוחרת והיא הלכות טריפות דבי ארץ ישראל. חיבור זה הודפס בקיצור בהלכות פסוקות בכתב היד שפרסם ששון, ונתגלו ממנו קטעים על ידי אפשטיין ועל ידי מרגליות. אין בידינו כל החיבור, אבל המבנה שלו ברור והוא עוקב אחר משניות הפרק ומרחיב היכן שמרחיב. אנו נשתמש בו כמעין תלמוד ירושלמי, אף שסביר להניח שהוא נכתב בתקופה הבתר-תלמודית. בבבל האמוראית הכירו את הלכות ארץ ישראל בנושא, וראו את "טרופאי דמערבא" כבני סמכא בבלי, נה ע"ב, אבל איננו יודעים האם עמד לפניהם נוסח של ספר או מסורת ערוכה בעל פה, או אולי רק הלכות בודדות מפוזרות שטרם גובשו לחיבור.

2 לפי כתב-יד קופמן

3 אילו טריפות בבהמה – לאחר השחיטה יש לבדוק את הבהמה ולראות אם היא הייתה בעלת סיכוי לחיות, ואם נתגלה בה מום ש"אין כמוה חיה" כך בהמשך, כלומר שהבהמה הייתה מועמדת למיתה, הבהמה טרפה. עד כאן ההלכה הפשוטה, וברבות הדורות הפך נושא הטריפות לתחום הלכתי מפותח שהוקדשו לו חיבורים מתקופת הגאונים ואילך. כפי שהראינו למעשה המשנה בפ"ב מ"ו איננה דורשת את כל הבדיקות הללו. לדעתה אם הפרה זזה מעט אחרי השחיטה היא כבר כשרה, ואנו מניחים שלפני השחיטה הייתה בריאה במידה מספקת, קל וחומר אם הילכה באון לפני השחיטה.

4 כפי שהראינו במבוא הדרישה לבדיקה מוסדרת היא אמוראית בלבד. אך ברור שהמטפל בבהמה או בעוף, אגב הטיפול והבישול עלול למצוא פגמים אלו ואחרים. מן הסתם עוד לפני שנקבעו סדרי בדיקה היו בדיקות מקריות ואקראיות כלשהן. ירא שמים התבונן בעוף שנשחט כשם שבונה סוכה השתדל שתהיה בנויה כהלכה, למרות שאין מעמד מוסדר של בדיקה ואין ברכה על בדיקה כזאת. נמצאנו למדים שהמעבר בין מעמד של בדיקה ממסדית לבין תקופת התנאים הוא נזיל.

5 אחד הביטויים לתהליך ההחמרה בתחום זה הוא המצאתו של מונח מיוחד: "סירכא" "סרכא". מונח זה במשמעות זו הוא מונח בבלי ואיננו בספרות התנאים, לא בירושלמי שבידינו וגם לא בהלכות טריפות של בני ארץ ישראל. אדרבה, רב יהודאי גאון התפלמס עם בני ארץ ישראל ש"כל סורכא אפילו כחוט השערה אין לו בדיקה", וחלקו עליו בני ארץ ישראל שכנראה לא הכירו כלל במונח טרפה זה סירכא.

6 נקובת הוושט – הוושט היא צינור העיכול. חור בצינור העיכול ייגרם על ידי פגיעה מבחוץ, או אכילת מתכת בטעות. חור כה יגרום לדלקת ולנזילת אוכל מחוץ לצינור העיכול. בטווח ארוך תיגרם דלקת והבהמה תמות מזיהום, אך המיתה רחוקה. ייתכן שבשלב הראשון הבהמה תיראה בריאה, ואט אט תיראה חולה. הבבלי מדקדק: "אמר רבא: שני עורות יש לו לוושט, חיצון אדום ופנימי לבן, ניקב זה בלא זה – כשר. למה לי למימר: חיצון אדום ופנימי לבן? דאי חליף טרפה" מג ע"א איור 8.

7 ופסוקת הגרגרת – שעמוד השדרה נשבר בעצם. יש להניח שבהמה כזאת תקרוס מידית ועל פניה תוגדר כ"מסוכנת". ניתן להסיק מהמשנה שנקובת גרגרת כשירה. אבל בהלכות טריפות פ"ב הי"א אם הנקב כדינר גורדינון פסולה איור 9 . הירושלמי לעניין אחר כתובות פ" ה", לא ע"ד מסביר שהגורדיאנון הוא כחצי זהוב. בעל הלכות טריפות חוזר על הסבר זה. מטבעות גורדיאנוס כונו כפולים משום שנטבעו בגודל כפול מסתם דינר כסף למעשה פי 1.6 מדינר כסף רגיל.

8 ניקב קרום שלמוח – את תאי המוח עוטף קרום הגנה. חור בקרום אינו מחלה קריטית וייתכן שיירפא. באדם הריפוי הוא שכיבה ללא תנועה, אך בבהמה, ובתנאי ימי קדם, הסיכוי לרפואה הוא קלוש ביותר. ניקב הלב לבית חללו – הנקב הוא מקרום הלב פנימה. נקב כזה יגרום לדופק גבוה ולקשיים גדלים והולכים בהספקת הדם. המוות יבוא רק בשלב מתקדם מאוד. כלומר בשלב ראשון הבהמה תיראה חלשה וחולה, ובשלב מתקדם היא בבחינת "מסוכנת", עד שתשכב חסרת אונים. ניפסק חוט של שיזרה – בחלק מעדי הנוסח "נשברה השדרה ונפסק החוט שלה" – "שיזרה" הוא מונח אחר לעמוד השדרה, וחילוף זה רגיל בכתבי יד. שבר בעמוד השדרה הוא חסר תקנה. במרכז חוליות עמוד השדרה מצוי חוט העצבים, וניתוקו או לחץ עליו יגרום לשיתוק מאותה חוליה ומטה. בתיאוריה שבר בעמוד השדרה במקום נמוך יגרום לשיתוק ברגליים האחוריות; הבהמה היא בת חיים באופן תאורטי, ובאדם כזה מטפלים בשכיבה. לעומת זאת בהמה במצב כזה לא תטופל; היא תשכב חסרת אונים, והיא בבחינת "מסוכנת", ותמות מחוסר טיפול. זו דוגמה נאותה להבדל בין דין מסוכנת לדין טריפות. בהמה שעמוד השדרה שלה שבור ליד עצם הזנב תשכב ותיראה חולה מאוד, אך אין סיבה שלא תפרכס ותניע את רגליה הקדמיות. מדין מסוכנת היא כשרה, מדין טריפות היא פסולה. מכח מקום הבהמה תשכב ללא נוע, לכל היותר תפרכ, גאמור במשנה ו בפרק הקודם. ניטל הכבד ולא נשתיירו ממנה כלום – גם אם ניטל רק חלק מהכבד נגזרה עליה מיתה. נטילת הכבד עלולה להיגרם על ידי פצע חיצוני. לעומת זאת חוסר תפקוד של הכבד יגרום למחלה, ואחר כך לתשישות ולבסוף למוות אטי.

9 בתוספתא: התליע כבד שלה כשרה הלכה זו עלו עליה בני אסיא שלש רגלים ליבנה ברגל שלישי הכשירו להן:" פ"ג ה"י. איה היא עציון גבר, ובכמה מסורות מסופר על אנשי המקום שעלו לרגל ליבנה ושאלו שאלות, שחכמי יבנה התקשו לענות עליהן. השאלה של התליע היא רגילה למדי. מכיון שאי אפשר היה לראותה לפני השחיטה גם אי אפשר היה לטפל בה. בסופו של דבר הבהמה תמות, אך לאחר שלושים יום או יותר.

10 הריאה שניקבה – נקב בריאה יגרום להיעדר אוויר וחמצן, אבל אין הוא בבחינת גזרת מוות ואפשר שהגוף יתקנו באופן טבעי, תלוי כמובן בגודל הנקב. או שחסרה – הריאה, רבי שמעון אומר עד שתינקב לבית הסיפונות – וכן ב-מל. סיפון הוא צינור ביוונית. חלק מעדי הנוסח הטובים גורסים סמפונות. סמפון הוא קיצור של שטר הכתוב בדרך כלל על הצד החיצוני של השטר משנה, בבא מציעא פ"א מ"ח או כלי נגינה משנה, כלים פ"ט מ"ח; פי"א מ"ו ועוד. גם זו מילה יוונית שמשמעה קולות רבים קולות משותפים. כפי שנסביר בפירושנו לכלים זה סוג של תוף שיש לו מקשים המופעלים ברגל. יש להניח שהמילה הידועה ממשנת בבא מציעא שאותה למדו רבות בבתי המדרש השפיעה על נוסח משנתנו, ולמעשה הכוונה לבית הצינורות, כלומר לחלל הריאה שממנו מתפצלים כל צינורות האוויר השונים איורים 10, 11.

11 ניקבה הקיבה – בקיבה מתעכל האוכל של הבהמה. ניקבה המרה – כיס המרה, ניקבו הדקים – צינורות המעי הדק. כמו בנקב בקיבה גם כאן הדבר יוביל לפצע שעשוי להירפא מעצמו, או שיגרום לדלקת שתגרום למוות. הכריס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה רבי יהודה אומר בגדולה טפח ובקטנה רובה – לא ברור מדוע כאן יש חשיבות לגודל החור, ובסעיפים הקודמים כל נקב זעיר מועד למיתה. "כרס" היא התרגום הקבוע בתרגום אונקלוס ל"קרב" ויקרא א ט; ג ג ועוד.

12 בתוספתא שנינו: "ניטלה כבד ולא נשתייר בה כדי להעלות ארוכה פסולה. כרס הפנימי שניקב, או שנקרע רוב החיצונה, רבי יהודה אומר בגדולה טפח ובקטנה ברובה. וכמה היא גדולה? טפחיים הרי זו גדולה, פחות מכן הרי זו קטנה איזו היא כרס הפנימי העיד בן שילא ראש טבחים בצפורי משום רבי נתן זו סניא דיבי" פ"ג ה"ב, עמ' 504. בהלכות ארץ ישראל מוסבר: "אי זו כרס פנימית? עד טפח סמוך לוישט אבל מטפח ולחוץ זו היא כרס חיצונה".

13 אבל בבבלי מובאת סדרת פירושים, חלקם בלתי ברורים: "סניא דיבי", "איסטומכא", ובשם רבי יוחנן נמסר: "מקום צר יש בכרס ואיני יודע איזהו. אמר רב נחמן בר יצחק: נפל כרסא בבירא! אמר רב אחא בר רב עוא אמר רב אסי: מן המיצר ולמטה, רבי יעקב בר נחמני אמר שמואל: מקום שאין בו מילת; רבי אבינא אמר גניבא משמיה דרב: טפח בוושט סמוך לכרס – זו היא כרס הפנימית, אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר חנינא: כל הכרס כולו – זו היא כרס הפנימית, ואיזהו כרס החיצון – בשר החופה את רוב הכרס; רבה בר רב הונא אמר: מפרעתה. מאי מפרעתה? אמר רב אויא: היכא דפרעי טבחי מה מהי המפרעת? אמר רב אויא, המקום שבו חותכים הטבחים" נ ע"ב.

14 בויקרא רבה תיאור של מערכת העיכול ג ד, עמ' סד , ממנה עולה שסניא דיבי היא שלב שני לפני היציאה 'לברא'. השלב האחרון הוא פי הטבעת והשלב לפניו הוא הרקטום או החלחולת. לפי ראש טבחי ציפורי זו כנראה הכרס הפנימית של המשנה. עם זאת להערכתינו הכרס הוא שם כללי יותר.

15 כמה מסקנות מעניינות עולות מסוגיה זו:

16 א. לאמוראים לא היו ברורים המונחים התנאיים, וכנראה גם לא האנטומיה של הבהמה.

17 ב. מה שהוא מסורת ארץ ישראל מופיע בבבלי בשם אמורא בבלי, ולארץ ישראל הם מייחסים הסבר אחר.

18 ג. אחד ההסברים מקשר את המונח התנאי לנוהג הבבלי הקיים להבחנה מה כשר ומה הוא סימן טרפה.

19 ד. המסורות הראשונות בבבלי נמסרות בשם תנאים, אך הסוגיה אינה שומרת על המבנה של המקור התנאי כמו שנהוג בתלמוד הבבלי בדרך כלל, וגם אינה מתרשמת במיוחד מהסברי התנאים, ואמוראים חולקים עליהם.

20 ה. הסבר הבבלי והלכות ארץ ישראל על טפח מהוושט הם עיבוד ספרותי של דברי התוספתא. מן הסתם כוונת המשנה במונחים "כרס פנימית" ו"כרס חיצונית" לחלקי הקיבה הניכרים זה מזה בצורה ברורה הרשימה להלן ואיור 12.

21 ו. בברייתא שבתוספתא עדות לכך שחכמים כבר אינם מכירים את המונחים העבריים וזקוקים להסבר בארמית מהי הכרס הפנימית. או אולי עדיף להסביר שלפנינו תרגום שיטתי למילים הקשות בעברית התנאית שתורגמו לארמית. בעיקר נהגו כך בשמות של צמחים, כפי שראינו במבוא למסכת כלאים.

22 משנתנו מצטרפת אפוא לחששות העולים מתוך הפירוש. אולי למשנה היו ההגדרות ברורות, ואולי גם לתוספתא, אך האמוראים כבר לא הכירו את המונחים ולא את האנטומיה של הבהמה. יתר על כן, התנאים פסלו כטרפה בהמה שיש בה פגמים שאינם הרי גורל. הם מסכנים את הבהמה בטווח ארוך אך אינם גורמים למוות מידי כגון נקב בקיבה.

23 המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ – מערכת העיכול של פרה מורכבת מהאברים הבאים.:

24 א. קיבה ובה ארבעה מדורים המכונים כיום 1. כרס, 2. קיבת הכוסות, 3. קיבת עלים, 4. קיבה אמִתית.

25 ב. מעיים המתחלקים ל-5. מעיים דקים, 6. המעי העיוור, 7. המעי הגס.

26 החלוקה מהו אבר עצמאי ומהו חלק מאבר אחר היא כמובן פרי תודעתו של המסתכל, שכן הוא יכול לחלק את האברים כהבנתו. גם המדרש בויקרא רבה שציטטנו לעיל מציע חלוקה של מערכת העיכול בתרגום: מהפה לוושט, מהוושט לאסטומכא, מהאסטומכא למסיס, ומהמסיס לבית הכוסות, מבית הכוסות לכרס, מהכרס לבני המעיים, מבני המעיים לסגור הקטן, מהסגור הקטן לסגור העבה, ומהסגור העבה לשיני הזאב, ומשיני הזאב ל'פטיטרכא', מה'פטיטרכא' לחוץ.

27 מערכת העיכול

28 המדרש והמשנה מזכירים אותו מספר חלקים, להוציא את העובדה שבמשנה שם כללי מעיים או בני מעיים, וכיום מקובל לחלק צינור ארוך ומתפתל זה לשלושה חלקים, וכן במדרש. לאור ההשוואה בין המקורות ברור שמחדשי השפה העברית קבעו את המונחים העבריים בצורה שאינה צמודה ללשון המקורות.

29 עוד נעיר ש"אצטומכה" בכתיבים שונים היא כנראה גם שם כללי לקיבה. ראשיתו ביוונית Στόμαχος – stomachos ומשמעו קיבה של אדם, ובבהמה זה שמו של אחד מחלקי הקיבה. גם המונח "כרס" התפתח כשם כללי לבטן הכוללת כמובן את מערכת העיכול ומערכות נחוצות אחרות.

30 המסיס גם הוא מונח יווני όμασος – omasos ומשמעו אחד מארבעת אברי הקיבה של בהמה. בבבלי שנינו: "חזירין שבמקומנו יש להם ששים רבוא קלפים בבית המסס שלו" בכורות נז ע"ב. המספר כמובן מוגזם וכוונתו שיש באבר זה חלקים דמויי דפים, והוא כנראה קיבת העלים שנועדה לעיכול תאית קשה. חז"ל פירשו ש"מסיס" משמעו לטחון, והמסס המסיס הוא אפוא מקום הטחינה. ראשיתו של הפירוש במדרש: "עשרה דברים משמשין את הנפש ואלו הן ושט למזון, קנה לקול הקיבה לשינה, כבד לחמה, מרה לקנאה, והריאה מתשתן למשתה, המסס לטחון, הטחול לצחק, כליות יועצות, לב מבין, לשון לגמור, ונפש למעלה מכולם". על סמך המדרש הסבירו ראשונים את מהותו של החלק.

31 מן הראוי להעיר שכשם שהבבלי התחבט בפירוש המונחים, כך גם בתרגומים אין תרגום אחיד למונחים אנטומיים אלו. את קיבתה של האישה המדיינית שפנחס דקר במדבר כה ח אונקלוס מתרגם "מעתה", כלומר מעיים; יונתן וניאופיטי מתרגמים "בית תורפה", כלומר אבר המין עם דגש על המשמעות המינית החיצונית של המילה; גם בתרגום השבעים המילה מתורגמת כ- μήτρας – metras שמשמעה אותו אבר. אין זה פירוש מילולי אלא דרשה המצויה גם בספרות חז"ל, ומטרתה להדגיש שהאישה נענשה במידה מקבילה לחטאה. המילה "כרס" משמשת תרגום ל"בטן" יונתן לבמדבר ה כא או ל"קרב" ויקרא א ט; ג ג ועוד הרבה. התרגומים אינם אחידים, וכדוגמה הצגנו את התרגומים השונים לויקרא ג ג-ד. נוסח התורה הוא: "והקריב מזבח השלמים אשה לה' את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב. ואת שתי הכליֹת ואת החלב אשר עלהן אשר על הכסלים ואת היֹתרת על הכבד על הכליות יסירנה".

32 התרגומים לויקרא ג ג-ד

33 נפלה מן הגג ונישתברו רוב צלעותיה – באדם הצלעות מחלימות לאחר מנוחה. הבהמה אינה נחה, ולכן שברים בצלעות יגרמו לכאבים עזים, לזיהום ולמוות. אבל כל זה בטווח ארוך; בהחלט ייתכן שהבהמה תחלים. ההלכה כאן אפוא מחמירה ופוסלת גם בגין פציעות שאינן חמורות. גם כאן הכלל של רוב הצלעות הוא סתמי, ובתוספתא מופיע פירוט מדוקדק פ"ג ה"ו, עמ' 504. ייתכן שהכלל ההלכתי של פגיעות באברים חיוניים אינו הכלל היוצר את ההלכה, אלא כלל המגדיר את רוב המקרים, ואין הוא חל על מיעוט מהמקרים. מה הגורם לפסול במקרים האחרים קשה לנו להסביר, ואולי הוא הועבר במסורת והיווה נוהג שאין לו הסבר פיזי. ודרוסת הזאב – הזאב טרף את הפרה, כלומר נשך בה נשיכות רבות. אין זו הגדרה מדויקת שכן תלוי היכן היו הנשיכות, מה עומקן ושאלות נוספות. באופן כללי לא עשו מאמץ עליון להציל את הפרה, ובהיעדר טיפול דינה נחרץ. רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה – הזאב פוצע פחות מאריה, לכן רק בהמה דקה נפסלת בנשיכותיו כבשה או עז ולא פרה או שור, ודרוסת הארי בגסה – אבל פרה שטרפה ארי ונפצעה היא טרפה, וקל וחומר בהמה דקה. דרוסת הנץ בעוף הדק – נץ שפגע בעוף קטן יונה, היונה טרפה. דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגו – ב-מנ ובתוספתא: "דרוסת הגס". בעוף הגס – בעוף גדול תרנגולת סתם פצע אינו טרפה, אלא אם כן נפצעה ונשברה בעמוד השדרה. זה הכלל כל שאין כמוה חיה – שבהמה או עוף שנפצע ברמה כזאת אינו עתיד לחיות, היא: טרפה – כפי שראינו בהסבר לא כל הדוגמאות עונות לדרישות של הכלל הפשוט שבמשנה. בתוספתא הכלל מנוסח: "הואיל ואין כיוצא בו להתקיים בו פסול" פ"ג ה"ט, עמ' 504.עוד מצויות בתוספתא פרק ג השלמות לרשימה ותוספת פרטים, כגון "דרוסת הזאב לבית החלל פסולה, דרוסת הנץ לבית החלל פסולה. רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה, דרוסת ארי בגסה, דרוסת הנץ בעוף הדק ודריסת הגס בעוף הגס" פ"ג ה"ג, עמ' 504. אם כן משנתנו כרבי יהודה.

34 כאמור, אין במקורות התייחסות לשאלת היחס בין דיני טריפות לדיני בהמה מסוכנת. כאמור במשנה ו בפרק הקודם נקבע שאם אדם שוחט בהמה חולה מאוד מסוכנת השחיטה כשרה ובלבד שהבהמה תפרכס מעט לאחר השחיטה. המחלוקות נסובו סביב השאלה מהו פרכוס המעיד על חיוּת, ומהו רפלקס אוטומטי של שרירים החל לאחר המוות. שתי הלכות אלו דין מסוכנת ומכלול דיני טריפות עומדים בניגוד זה לזה. לפי האמור במשנתנו יש צורך בבדיקת גופת הבהמה, ואם ברור שהייתה מתה תוך זמן קצר היא טרפה. לפי דין "מסוכנת" גם אם ברור שהייתה מתה היא כשרה, ובלבד שבשעת השחיטה נותר בה שמץ חיוּת זמני.

35 גם אם נניח שבפועל בדיקת הטריפות מהווה אימות לחיות הבהמה, גם אז תמוה שהמשניות אינן מקשרות בין שתי המערכות. היה מקום לפרש ולטעון שרק בהמה חולה יש לבדוק אבל אם הבהמה נראית בריאה למה יש לבדקה, הרי לפי דין "מסוכנת" ברור שבזמן השחיטה הייתה חיה.

36 כפשוטן לפנינו שתי מערכות חלוקות. האחת התירה שחיטת מסוכנת ודרשה סף ודאות נמוך, והאחרת דרשה ודאות מסוג אחר. מסתבר שבמערכת הראשונה לא הכירה בצורך בבדיקות אחרי השחיטה, וכבר הראינו במבוא שאכן בדיקות כאלה, הן מאוחרות.

37 לכל מי שהגיע ללימוד המשנה בימינו אלה מתחום החיים היהודיים הלכה למעשה המסקנה תמוהה, שכן דין טריפות הוא בסיס ההלכות של השולחן היהודי, תחום הלכתי שהושקעו בקיומו מאמצים רבים לאורך הדורות. המטבח היהודי הוא מעקרונות היסוד של הקיום והייחוד היהודי בתפוצות הלכה למעשה. עם זאת, להלכות טריפות אין בסיס רעיוני עמוק בניגוד להלכות קריאת שמע, למשל, שיש להן בסיס רעיוני מוצק, אך מבחינת הפרקטיקה היהודית תחום הלכתי זה השפיע רבות על אורח החיים היהודי. מתברר שגם הלכה כה בסיסית שנויה בבסיסה במחלוקת.

38 המשנה הקודמת שדיברה על "ביקור" הבהמה פ"ב מ"ג היא כמשנתנו, ומדובר בבדיקה שלאחר השחיטה.

39 גישה נוספת, שונה ממשנתנו, מתגלה בתוספתא: "נפלה מן הגג ונתרסקו איבריה, אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה, אם עמדה מיד בין כך ובין כך כשרה" פ"ג ה"ד, עמ' 504. הביטוי "נתרסקו איבריה" מלמד שעמוד השדרה נשבר והבהמה, מן הסתם, שוכבת ואינה יכולה לעמוד. לפי המשנה הרי הבדיקה נעשית לאחר המוות והבהמה מן הסתם תיפסל ותיחשב טרפה, אבל התוספתא מציעה אמת מידה שונה: אם עמדה כשרה, ואם שהתה בשכיבה מעת לעת כשרה ימן ומה "שהתה מעת לעת" מופיעה במשנה ג להלן.. העמדה הראשונה שונה גם מדין מסוכנת שבמשנה הקודמת. כלומר אם הבהמה עומדת אין היא בחזקת חולה, גם אם אנו מניחים שיש בה נזקים פנימיים קשים. אם היא שוכבת, ואינה יכולה לעמוד, אז היא מן הסתם מוגדרת כמסוכנת, ואם שרדה 24 שעות מעת לעת כבר נחשבה לבריאה, אף על פי שלמעשה היא עומדת למות בקרוב. הלכה זו קרובה ברוחה לדין מסוכנת שבמשנה, אם כי היא מנוסחת אחרת ובשפה הלכתית שונה. אם כן לפנינו שתי עמדות, שתיהן שונות מדיני טריפות שבמשנה, אחת קרובה למשנת "מסוכנת" והאחרת עמדת ביניים. על כל פנים אין מקום לבדיקה ביקורת לאחר המוות.

40 בטרם נמשיך בבירור ההלכתי שני סיפורים מהוי היום יום. "כי אתא רב דימי אמר, מעשה ודרס שועל רחל במרחץ של בית היני, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: יש דרוסה! אמר רב ספרא: ההיא חתול הוה. איכא דאמרי, אמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי: יש דרוסה לשועל, איני! והא כי אתא רב דימי אמר, מעשה ודרס שועל רחל במרחץ של בית היני. ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו, אין דרוסה! אמר רב ספרא: ההוא כלב הוה" חולין נג ע"א. רב דימי הוא מרבנן נחותאי שהגיע מארץ ישראל לבבבל. ומפר על מעשה הלכתי שאירע בבית היני בארץ ישראל. השועל ר רחל, וחכמים החליטו שהרחל כשירה. לא ברור האם "אין דרוסה" הוא במקרה זה או שו הלכה כללית, שדין דרוסה איננו חל. אלא מתייחסים לבהמה כבשה, עוף הנדרסים לפי מצבם, וחומרת הפציעה. סיפור אחר שבו החמירו בדין אוו שנדר מופיע בבבלי חולין נג ע"ב. אם כן מבחינה הלכתית שתי עמות האחת עקרונית פוסלת כל דרוסה. והשניה מתייחסת לכל בהמה לפי מצבה. ייתכן שהעמדה המחנירה בבלית, והמקילה מוצאה מארץ ישראל.

41 קרובה לעמדה השניה היא הלכה אחרת שגם רקעה כנראה ארץ ישראלי

42 דאמר שמואל משום ר' חנינא בן אנטיגנוס: דרוסה שאמרו - צריכה בדיקה כנגד בני מעיים. בעי אילפא: יש דרוסה לסימנים, או אין דרוסה לסימנים? אר זירא: הא דבעי אילפא, כבר פירשה רב חנן בר רבא, דאמר רב חנן בר רבא אמר רב: דרוסה שאמרו - צריכה בדיקה כנגד בית החלל כולו, ואפילו בסימנין" בבלי, חולין נג ע"ב. אם כן הרוה איננה פסולה באופן אוטומטי. היא ניונת כמוכנת אך צריכה ביקה מיוחת בבני המיעים. במבוא עמנו על דמותו המיוחדת רבי חנינא זה. הוא תנא וכהן ארץ ישראלי, התלמוד מדגיש את מומחיותו בדיני בכורות וטריפות, ומחצין את מעמדו ככהן מומחה לנושאים אלו. על כל פנים אילפא שגם הוא ארץ ישראלי שואל, ומשמע שההלכה טרם נתקבעה, למרות שבמשנה היא נראית כקבועה.

43 עמדה נוספת השונה עקרונית ממשנתנו מופיעה בברייתא אחרת בתוספתא: "רבן שמעון בן גמליאל אומר 1. הדקין שניקבו והלחה סותמתן כשרה. 2. מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, בזמן שנראית מצד אחד כשרה. משני צדדין פסולה. 3. אם יש במקומה קורט דם בידוע שלפני שחיטה 3. אין במקומה קורט דם בידוע שלאחר שחיטה 4. הגליד פי המכה בידוע לפני שחיטה שלשה ימים, 5. לא הגליד פי המכה המוציא מחברו עליו הראייה" פ"ג הי"א, עמ' 504. ההלכה הראשונה והשנייה עוסקות בפרטים שונים שלא נרחיב בהם. ההלכה השלישית והרביעית מציעות קנה מידה חדש. אם יש בפצע דם סימן שהוא טרי, ופצע טרי עשוי היה לגרום למוות. לעומת זאת אם אין הפצע טרי אין בו דם או הגליד סימן שהוא פצע ישן, ופצע ישן אינו מטריף. אם אין בו דם ואין הוא מוגלד המוציא מחברו עליו הראיה, כלומר הבהמה כשרה או לפחות בדיעבד כשרה. עצם הטיעון שאחד מסימני הטריפות הוא ישן או הגליד סותר את ההנחה שכל הטריפות המנויות במשנה "אין כמוה חיה", הרי בהמה זו חיה לאחר המכה. כפי שראינו אכן חלק גדול מהרשימה כולל פגמים שאינם ממיתים מידית, אלא בעקיפין, ותמיד יש גם סיכוי להבראה.

44 נמצאנו למדים שההנחות שבמשנתנו מצויות במחלוקת, ומה שיותר חשוב הוא שהכלל אינו הולם את רשימת הפרטים במלואה. הדעת נותנת שהדינים המקלים חלו במסגרת החברה היהודית, שם ליווה הבעל את בהמתו היחידה במסעה האחרון לסיר הבישול, ואילו הלכות טריפות מתאימות לשחיטה חרושתית, כאשר כל מה שעומד לרשות הבודק הוא הבשר שנשחט, והשאלה העיקרית היא האם הבהמה הייתה חיה כאשר נשחטה. כאשר נפגשו שתי המערכת הללו, שנוצרו כל אחת במקום חברתי אחר, נוצרה מערכת אחת שאימצה את החומרות והחילה אותם בכל המקרים. זו כמובן תאוריה שקשה להוכיחה. לפיכך, בשלב זה נסתפק בכך שלפנינו שתי מערכות הלכתיות והעמדה המחמירה היא שהשתמרה לדורות, וכך הכריע עם ישראל לדורותיו.

45 בתלמוד הבבלי מתנהלים דיונים ארוכים ברשימה ובפרטים השונים. הבבלי רואה ברשימה רשימה סגורה ומקודשת: "אלו שמונה עשרה טרפות שנאמרו למשה מסיני" מב ע"א. שמונה עשרה הטריפות נכרות גם בתרגום יונתן לבמדבר יט ג ורק בתרגום זה. הבבלי עצמו חש בקושי, מדוע רק שמונה עשרה טריפות ולא יותר. שכן לפי רכו ישנם עוד מומים, ומתרץ שלפנינו מחלוקת. רבי ישמעאל מכיר רק בשמונה עשרה הטריפות שבמשנה, ותנאים אחרים יש להם פריטים נוספים. מכל מקום, בהמשך מנויות טריפות העוף ולפחות חלקן חלות בוודאי גם על בהמה כגון ניטלו הכליות. יתר על כן, במשנה להלן פ"ד מ"ו מוזכרות טריפות נוספות, וקשה להעמיד את המשניות כחלוק שכן הן מהלכות באותו קו היגיון משפטי. קרוב יותר להניח שייחוס הרשימה למשה מסיני אינו מבטא אמת היסטורית אלא דבקות ברעיון ובנכונות הפרטים. מעין אותה עמדה מצמצמת שמונה עשרה ותו לא יש במחלוקת האמוראים האם רשימת הטריפות היא רשימה כוללת: "רבי יוחנן אמר: אלו טריפות – דוקא, ורבי שמעון בן לקיש אמר: אלו כשרות – דוקא" בבלי, נד ע"א. אם כן הייתה גישה מצמצמת והייתה גם גישה מרחיבה שהיא השלטת בתוספתא, בתלמוד הבבלי ובהלכה הארץ-ישראלית הבתר-תלמודית.

46 במקום אחר מציע עולא, הארץ ישראלי מנין אחר " אמר עולא, ח' מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני: נקובה ופסוקה, נטולה וחסורה, קרועה ודרוסה, נפולה ושבורה, לאפוקי לקותא דרכיש בר פפא. אמר חייא בר רבא: ח' טרפות יש בנקובה, אם תאמר: ט', מרה ר' יוסי ברבי יהודה קתני לה, דתניא: ניקבה הקיבה, ניקבו הדקים - טרפה; רבי יוסי בר' יהודה אומר: אף ניקבה המרה" חולין מג ע"א.

47 מכל מקום, בירושלמי ובמקורות תנאיים אין דגש על רשימה כזאת של שמונה עשר פריטים בדווקא. אבל הרעיון היה מוכר גם במסורת ארץ ישראל ומופיע בתרגום יונתן לבמדבר יט ג: "וכהנא אוחרן יכוס יתה קדמוי, בתרין סימניא משאר בעירן, ויבדיקנה בתמני סרי טריפן" וכהן אחר ישחט אותה לפניו בשני סימנים כמו משאר בהמות ויבדקנה בשמונה עשרה טרפות. כמו כן: "מליל יי עם משה ועם אהרן למימר להון לבני אהרן דיזהרון ית בני ישראל די טעמין בדכותא מיכלהון ויתפרשון מסואבות תמני סירי טריפן" תרגום יונתן לויקרא יא א – וידבר ה' עם משה ועם אהרן לאמור להם לבני אהרן שיזהירו את בני ישראל אשר טועמים בטהרה מאכליהם ויפרשו מטומאות שמונה עשרה טרפות. תרגום יונתן משקף כנראה את מסורת ארץ ישראל הבתר-אמוראית, או לפחות מסוף תקופת האמוראים, ומשמעותה של העדות היא שהתפיסה הפרשנית בדבר מניין שמונה עשרה טריפות דווקא הייתה קיימת גם בארץ ישראל האמוראית, זאת אף על פי שיתר העדויות הארץ-ישראליות למניין מאוחרות יותר.

48 במשנה עצמה אכן מנויות שמונה עשרה טריפות, אם כי ניתן היה גם להגיע לרשימה ארוכה יותר. למשל סעיף יג אפשר היה למנותו כשניים ניקבה כרס פנימית ונקרעה כרס פנימית, כמו שסעיפים ח-ט מנויים בנפרד. סעיפים ה-ו מנויים בנפרד, אך מתוך ההשוואה למשנה הבאה נראה שלפנינו סעיף אחד: נשברה השדרה ונפסק החוט. הרשימה קרובה בנוסחתה למשנתנו אך אינה זהה לה, ונראה שלפנינו יצירה עצמאית שהיא עיבוד של המשנה.

49 שמונה עשר טריפות טבלה משווה

50 הודגשו פרטים שאינם במשנה הסברים והרחבות .

51 רשימת המשנה מערבבת א. צורות היזק ניקבה, חסרה וכו', עם ב. סיבות היזק דרוסה, נפלה. עם ג. רשימות איברים ניקבה בוושט, נחתכה בגרגרת.

52 בבבלי מג ע"א מופיעה גם מסורת נוספת שלפיה היו רק שמונה טריפות, כלומר שמונה סוגי פגיעות. "1. אמר עולא, ח' מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני: נקובה ופסוקה, נטולה וחסורה, קרועה ודרוסה, נפולה ושבורה, 1א. לאפוקי לקותא דרכיש בר פפא. 2. אמר חייא בר רבא: ח' טרפות יש בנקובה, אם תאמר: ט', מרה ר נקובה, נטולה, פסוקה וכו', וכל אבר עלול להיפגע בכל אחת מפגיעות אלו. הרשימה של רבי חייא שיטתית יותר. דרכי היזק, עם סיבות היזק, אך ללא הזכרת איברים. לפי רבי חייא בר אבא רשימת עולא מדברת על שמונה סעיפים הראשונים בפרק או לכל היותר על תשעה. לפי סדר המשנה אלו הם האברים הראשונים בטבלה. רבי חייא הכיר כנראה רק שמונה סעיפים איברים אלו ויתר האיברים נוספו לרשימה מאוחר יותר. כמובן שבפועל חלק מהמקרים בלתי אפשריים. כגון נטולת שדרה או נטולת גרגרת. וכן נקובת שדרה. הרשימה הזאת אפוא סכימטית מדי.

53 רשימת רבי חייא טריפות בבהמה

54 יתר פרטי הרשימה ניתנים להשלמה. כגון נטולת גרגרת שודאי פסולה, חלק אינם קיימים וחלק מחייבים דיון.

55 בשתי הרשימות דרוסת זאב ודרוסת אריה טריפה אחת או שתיים היא יוצאת דופן. אין כאן תיאור של הנזק שנגרם, אלא של המקרה ונסיבותיו, ומן הסתם ההלכה תלויה גם בעצמת הנשיכות הדריסה. לעומת זאת ביתר הפריטים מתואר הנזק במונחים סכמטיים. הווה אומר שביתר המקרים יש צורך בביקורת אחר השחיטה, ואילו במקרה זה הביקורת היא עוד לפני השחיטה. בפרט זה הסתירה למשנה לעיל העוסקת במסוכנת היא ברורה, שכן המסוכנת כשרה, ובלבד שנשארה בה מעט חיות בעת השחיטה, ואילו בדרסה זאב אין משמעות למידת החיות אלא רק לעצם הפגיעה. במשנה ג נחזור לתיאור דומה. כמובן שניתן לספור את הרשימה באופן שונה. למשל להוסיף אליה את שלושת טריפות העוף ולאחד סעיפים קודמים. גם בתוספתא ניתן להגיע לשמונה עשר טריפות. אמנם מנינו שבעה עשר טריפות, אך ניתן לחלק סעיף אחד לשנים דרסה זאב, דרסה ארי כשני סעיפים. גם בהלכות טריפות של בני ארץ ישראל ניתן להגיע לשמונה עשר טריפות, אלא שקטע קצר, בטקסט חסר בין קטע מגליות לקטע אפשטיין. הקטע במשנה עוסק בדרוסת זאב, ארי, ונץ.

56 בתוספתא מצויה סדרת הוספות שמתוכה נביא שתי הלכות שיש בהן כדי ללמד על האווירה הפרטנית שמשרה התוספתא: "יש מן איברין שהן כשרין אבר מדולדל בבהמה יש בו להעלות ארוכה. בשר מדולדל, בבהמה יש בו להעלות ארוכה. נשבר העצם ויצא לחוץ ורוב עור ובשר מקיפין אותו כשר" פ"ג הי"ג, עמ' 504; "יש כאן עוברין שהן כשרין בן חמש בדקה, ובן ט' בגסה. יצאו לו חמש עינים, ולו שלש רגלים, הואיל וכיוצא בו ראוי להתקיים כשר" שם הי"ד, עמ' 505-504.

57 נוסח התוספתא תלוי במשנה ומרחיב אותו במספר פרטים. חלק מהרשימה איננו בתוספתא כשם שבתוספתא פרטים שאינם במשנה. ייתכן שגם בתוספתא היו שמונה עשרה טריפות, שחלק מהם נשמטו משום שהם נמצאים במשנה.

2 ערכין פתח ↗

תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר חֲנַנְיָה שֶׁהָלַךְ לְסַיֵּיעַ בְּהַגָּפַת דְּלָתוֹת אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא, אָמַר לוֹ: בְּנִי, חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶיךָ, שֶׁאַתָּה מִן הַמְשׁוֹרְרִים וְלֹא מִן הַמְשׁוֹעֲרִים.

2 עירובין פתח ↗

וְרַב יוֹסֵף אָמַר: רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי וְרַבָּנַן קָא מִיפַּלְגִי. דִּתְנַן: שֶׁמֶן שֶׁצָּף עַל גַּבֵּי יַיִן, וְנָגַע טְבוּל יוֹם בְּשֶׁמֶן — לֹא פָּסַל אֶלָּא שֶׁמֶן בִּלְבַד, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶן חִיבּוּרִין זֶה לָזֶה. רַבָּנַן — כְּרַבָּנַן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן תַּדַּאי אוֹמֵר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה צְרִיכִין לְעָרֵב. וַאֲפִילּוּ לָזֶה בְּיַיִן וְלָזֶה בְּיַיִן? אָמַר רַבָּה: זֶה בָּא בִּלְגִינוֹ וְשָׁפַךְ, וָזֶה בָּא בִּלְגִינוֹ וְשָׁפַךְ — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּהָוֵי עֵירוּב. כִּי פְּלִיגִי כְּגוֹן שֶׁלָּקְחוּ חָבִית שֶׁל יַיִן בְּשׁוּתָּפוּת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן תַּדַּאי סָבַר: אֵין בְּרֵירָה, וְרַבָּנַן סָבְרִי: יֵשׁ בְּרֵירָה. רַב יוֹסֵף אָמַר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן תַּדַּאי וְרַבָּנַן בְּסוֹמְכִין עַל שִׁיתּוּף בִּמְקוֹם עֵירוּב קָמִיפַּלְגִי. דְּמָר סָבַר: אֵין סוֹמְכִין, וּמָר סָבַר: סוֹמְכִין. אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר. וְאָמַר רַב בְּרוֹנָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן תַּדַּאי. מַאי טַעְמָא, לָאו מִשּׁוּם דְּחַד טַעְמָא הוּא? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְאִי חַד טַעְמָא, תַּרְתֵּי הִילְכְתָא לְמָה לִי?! הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא עָבְדִינַן כִּתְרֵי חוּמְרֵי בְּעֵירוּבִין. מַאי רַבִּי מֵאִיר וּמַאי רַבָּנַן? דְּתַנְיָא: מְעָרְבִין בַּחֲצֵירוֹת בְּפַת, וְאִם רָצוּ לְעָרֵב בְּיַיִן — אֵין מְעָרְבִין. מִשְׁתַּתְּפִין בְּמָבוֹי בְּיַיִן, וְאִם רָצוּ לְהִשְׁתַּתֵּף בְּפַת — מִשְׁתַּתְּפִין. מְעָרְבִין בַּחֲצֵירוֹת וּמִשְׁתַּתְּפִין בְּמָבוֹי שֶׁלֹּא לְשַׁכֵּחַ תּוֹרַת עֵירוּב מִן הַתִּינוֹקוֹת, שֶׁיֹּאמְרוּ: אֲבוֹתֵינוּ לֹא עֵירְבוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אוֹ מְעָרְבִין אוֹ מִשְׁתַּתְּפִין. פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי נְחוּמִי וְרַבָּה, חַד אָמַר: בְּפַת דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבַחֲדָא סַגִּי, כִּי פְּלִיגִי בְּיַיִן.

4 איכה רבה פתח ↗

סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ, רַבִּי חֲנִינָא פָּתַר קְרָא בִּבְנוֹת צִיּוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה ג, טז: וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וגו', הַוְיָין שָׁיְיפָן בְּרוּמֵיהוֹן וּמְהַלְּכָן בְּגַסּוּת הָרוּחַ. וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן, כְּשֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן לוֹבֶשֶׁת אֶת תַּכְשִׁיטֶיהָ, הָיְתָה מַטָּה מִכָּאן וּלְכָאן אֶת גְּרוֹנָהּ בִּשְׁבִיל לְהַראוֹת אֶת תַּכְשִׁיטֶיהָ. וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם, רַבִּי אַסֵּי דְּקֵיסָרִין אָמַר שֶׁהָיוּ מְשַׂקְּרוֹת אֶת עֵינֵיהֶם בְּסִיקְרָא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר בְּקִלּוּרִית אֲדֻמָּה. הָלוֹךְ וְטָפוֹף תֵּלַכְנָה, כְּשֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן אֲרֻכָּה, הָיְתָה מְבִיאָה שְׁתֵּי קְצָרוֹת אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן, כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה טָפָה עַל גַּבֵּיהֶן. וּכְשֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן קְצָרָה, הָיְתָה לוֹבֶשֶׁת קַרְקוֹסִין עָבִים כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה אֲרֻכָּה. וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שֶׁהָיְתָה צָרָה צוּרַת דְּרָקוֹן עַל מִנְעָלֶיהָ. וְרַבָּנָן אָמְרִין שֶׁהָיְתָה מְבִיאָה זֶפֶק שֶׁל תַּרְנְגוֹל וּמְמַלָּא אוֹתוֹ אֲפַרְסְמוֹן וְנוֹתֶנֶת אוֹתוֹ בֵּין עֲקֵבָהּ לְמִנְעָלָהּ, וּכְשֶׁהָיְתָה רוֹאָה כַּתְּ שֶׁל בַּחוּרִים הָיְתָה דּוֹפֶקֶת עָלָיו וְהָיָה אוֹתוֹ הָרֵיחַ מְפַעְפֵּעַ בָּהֶן כָּאֶרֶס הַזֶּה שֶׁל עַכְנָא. וְהָיָה יִרְמְיָה אוֹמֵר לָהֶם עֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַד שֶׁלֹא יָבוֹאוּ אוֹיְבִים, אָמְרוּ לוֹ אִם יָבוֹאוּ אוֹיְבִים עָלֵינוּ מָה הֵן יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת לָנוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה ה, יט: הָאֹמְרִים יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה. דּוּכְסָא רוֹאֶה אוֹתִי וְנוֹטְלַנִי וּמוֹשִׁיבַנִי עִמּוֹ בִּקְּרוֹנִין, אָמְרָה לְיִרְמְיָה נֵדַע דְּמַאן יְהֵא קַיֶּימֶת אוֹ דִילָן אוֹ דִילֵיהּ. וְכֵיוָן שֶׁגָּרְמוּ עֲוֹנוֹת וּבָאוּ שׂוֹנְאֵיהֶן, הָיוּ מִתְקַשְּׁטוֹת וְיוֹצְאוֹת לִפְנֵיהֶם כְּזוֹנוֹת, דּוּכְסָא רוֹאֶה אוֹתָהּ וְנוֹטֵל אוֹתָהּ, אִפַּרְכוֹס רוֹאֶה אוֹתָהּ וְנוֹטֵל אוֹתָהּ, אִיסְטְרַטוֹלִיס רוֹאֶה אוֹתָהּ וְנוֹטֵל אוֹתָהּ וּמוֹשִׁיבָהּ עִמּוֹ בְּקִירוֹנִין. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלָא קַיָּמָא דִידִי וְקַיָּמָא דִילְהוֹן, מֶה עָשָׂה ישעיה ג, יז: וְשִׂפַּח ה' קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן, רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר הִלְקָה אוֹתָן בְּצָרַעַת, הָא מַה דְּאַתְּ אָמַר ויקרא יד, נו: וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת, רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר הֶעֱלָה עַל רָאשֵׁיהֶם מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת שֶׁל כִּנִּים. וְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר עֲשָׂאָן שְׁפָחוֹת מְכוּדָנִיּוֹת, מַהוּ מְכוּדָנִיּוֹת, אֲמָהָן מְשַׁעְבְּדָן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וַחֲלַפִי בַּר זְבִיד בְּשֵׁם רַבִּי אִיסֵי, מַהוּ וְשִׂפַּח, וְשִׁפַּע, כְּדֵי לִשְׁמֹר זֶרַע קֹדֶשׁ שֶׁלֹא יִתְעָרֵב בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּדֵילִין מִן הַצָּרַעַת, מֶה עָשָׂה ישעיה ג, יז: וַה' פָּתְהֵן יְעָרֶה, רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְיָנָם וְהָיָה מוֹצִיא דָּם עַד שֶׁמְמַלֵּא כָּל הַקְּרוֹנִין, וְהָיָה אוֹתוֹ הַשִּׁלְטוֹן נוֹעֲצָהּ בְּרֹמַח וְנוֹתְנָהּ לִפְנֵי קְרוֹנִין, וְהָיְתָה קְרוֹנִין עוֹבֶרֶת עֲלֵיהֶן וּמַפְסַקְתָּן, הוּא שֶׁיִּרְמְיָה אוֹמֵר: סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ, רַבִּי אַבָּא אָמַר לָשׁוֹן יְוָנִי הוּא סִירוֹן סִירוֹן. כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר לֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁנִּאֲצוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְרַבִּי סִימוֹן אָמַר לֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּעֲלֵי מַצּוּת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

6 חולין פתח ↗

אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: כׇּל עוֹף. תַּנְיָא, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: דּוֹרֵס וְאוֹכֵל – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא טָמֵא, יֵשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵירָה וְזֶפֶק וְקֻרְקְבָנוֹ נִקְלָף – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא טָהוֹר. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: מוֹתְחִין לוֹ חוּט שֶׁל מְשִׁיחָה, אִם חוֹלֵק אֶת רַגְלָיו, שְׁתַּיִם לְכָאן וּשְׁתַּיִם לְכָאן – טָמֵא, שָׁלֹשׁ לְכָאן וְאַחַת לְכָאן – טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כׇּל עוֹף הַקּוֹלֵט מִן הָאֲוִיר – טָמֵא.

7 עבודה זרה פתח ↗

אִיתְּמַר: רַב הוּנָא אָמַר: עַד שֶׁתְּהֵא שֶׁיְּהֵא רֹאשׁ וְשִׁדְרָה נִיכָּר, רַב נַחְמָן אָמַר: אוֹ רֹאשׁ אוֹ שִׁדְרָה. מֵתִיב רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: וּבַדָּגִים כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת! אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי תַּנְיָא הָהִיא בְּאָרָא וּפַלְמוּדָא, דְּדָמוּ רֵישַׁיְיהוּ לִטְמֵאִים.

« משנת ארץ ישראל על משנה חולין ב׳:י׳ משנת ארץ ישראל על משנה חולין ג׳:ב׳ »