משנת ארץ ישראל על משנה חולין 12 פרקים

משנת ארץ ישראל על משנה חולין ג׳:ב׳

« משנת ארץ ישראל על משנה חולין ג׳:א׳ משנת ארץ ישראל על משנה חולין ג׳:ג׳ »

2 חולין פתח ↗

נִיטַּל לֶחִי הַתַּחְתּוֹן, אָמַר רַבִּי זֵירָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁיְּכוֹלָה לִחְיוֹת עַל יְדֵי לְעִיטָה וְהַמְרָאָה, אֲבָל אֵינָהּ יְכוֹלָה לִחְיוֹת עַל יְדֵי לְעִיטָה וְהַמְרָאָה – טְרֵפָה.

2 ברכות פתח ↗

נִינְטְרַן. אָמַר רָבָא: כִּי הֲוָה אָזְלִינַן בָּתְרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, כִּי הֲוָה נָקֵיט סִפְרָא דְאַגַּדְתָּא — יָהֵיב לַן, כִּי הֲוָה נָקֵיט תְּפִילִּין — לָא יָהֵיב לַן, אָמַר: הוֹאִיל וּשְׁרוֹנְהוּ רַבָּנַן, נִינְטְרַן. תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יֹאחַז אָדָם תְּפִילִּין בְּיָדוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְיִתְפַּלֵּל. וְלֹא יַשְׁתִּין בָּהֶן מַיִם, וְלֹא יִישַׁן בָּהֶן לֹא שֵׁינַת קֶבַע וְלֹא שֵׁינַת עֲרַאי. אָמַר שְׁמוּאֵל: סַכִּין וּמָעוֹת וּקְעָרָה וְכִכָּר, הֲרֵי אֵלּוּ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. אָמַר רָבָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לֵית הִלְכְתָא כִּי הָא מַתְנִיתָא, דְּבֵית שַׁמַּאי הִיא. דְּאִי בֵּית הִלֵּל — הַשְׁתָּא בֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ שְׁרֵי, בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי מִיבַּעְיָא?! מֵיתִיבִי: דְּבָרִים שֶׁהִתַּרְתִּי לְךָ כָּאן, אָסַרְתִּי לְךָ כָּאן. מַאי לָאו תְּפִילִּין? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בֵּית הִלֵּל: הִתַּרְתִּי לְךָ כָּאן קָבוּעַ, אָסַרְתִּי לְךָ כָּאן בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בֵּית שַׁמַּאי הָא לָא שָׁרוּ וְלָא מִידֵּי? כִּי תַּנְיָא הַהִיא, לְעִנְיַן טֶפַח וְטִפְחַיִים. דְּתָנֵי חֲדָא: כְּשֶׁהוּא נִפְנֶה — מְגַלֶּה לְאַחֲרָיו טֶפַח וּלְפָנָיו טִפְחַיִים. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לְאַחֲרָיו טֶפַח וּלְפָנָיו וְלֹא כְלוּם. מַאי לָאו אִידֵּי וְאִידֵּי בְּאִישׁ, וְלָא קַשְׁיָא, כָּאן לִגְדוֹלִים, כָּאן לִקְטַנִּים? וְתִסְבְּרָא?! אִי בִּקְטַנִּים, לְאַחֲרָיו טֶפַח לְמָה לִי? אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי בִּגְדוֹלִים, וְלָא קַשְׁיָא, הָא בְּאִישׁ, הָא בָּאִשָּׁה. אִי הָכִי הָא דְּקָתָנֵי עֲלַהּ, ״זֶהוּ קַל וָחוֹמֶר שֶׁאֵין עָלָיו תְּשׁוּבָה״ — מַאי ״אֵין עָלָיו תְּשׁוּבָה״? דַּרְכָּא דְמִלְּתָא הָכִי אִיתָא. אֶלָּא לָאו, תְּפִילִּין, וּתְיוּבְתָּא דְרָבָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת. תְּיוּבְתָּא. מִכׇּל מָקוֹם, קַשְׁיָא, הַשְׁתָּא בֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ שְׁרֵי, בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! הָכִי קָאָמַר: בֵּית הַכִּסֵּא קָבוּעַ דְּלֵיכָּא נִיצוֹצוֹת, שָׁרוּ. בֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי דְּאִיכָּא נִיצוֹצוֹת, אָסְרִי. אִי הָכִי, אַמַּאי ״אֵין עָלָיו תְּשׁוּבָה״? תְּשׁוּבָה מְעַלַּיְתָא הִיא! הָכִי קָאָמַר: הָא מִילְּתָא תֵּיתֵי לַהּ בְּתוֹרַת טַעְמָא, וְלָא תֵּיתֵי לַהּ בְּקַל וָחוֹמֶר, דְּאִי אָתְיָא לַהּ בְּתוֹרַת קַל וָחוֹמֶר, זֶהוּ קַל וָחוֹמֶר שֶׁאֵין עָלָיו תְּשׁוּבָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹצֶה לִיכָּנֵס לִסְעוּדַת קֶבַע, מְהַלֵּךְ עֲשָׂרָה פְּעָמִים אַרְבַּע אַמּוֹת, אוֹ אַרְבָּעָה פְּעָמִים עֶשֶׂר אַמּוֹת, וְיִפָּנֶה, וְאַחַר כָּךְ נִכְנָס. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הַנִּכְנָס לִסְעוּדַת קֶבַע, חוֹלֵץ תְּפִילָּיו וְאַחַר כָּךְ נִכְנָס. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי חִיָּיא, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא: מַנִּיחָן עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְכֵן הָדוּר לוֹ. וְעַד אֵימַת? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: עַד זְמַן בְּרָכָה. תָּנֵי חֲדָא: צוֹרֵר אָדָם תְּפִילָּיו עִם מְעוֹתָיו בַּאֲפַרְקְסוּתוֹ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לֹא יָצוֹר. לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאַזְמְנֵיהּ. הָא דְּלָא אַזְמְנֵיהּ. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: הַאי סוּדָרָא דִתְפִילִּין דְּאַזְמְנֵיהּ לְמֵיצַר בֵּיהּ תְּפִילִּין, צָר בֵּיהּ תְּפִילִּין — אָסוּר לְמֵיצַר בֵּיהּ פְּשִׁיטֵי, אַזְמְנֵיהּ וְלָא צָר בֵּיהּ, צָר בֵּיהּ וְלָא אַזְמְנֵיהּ — שְׁרֵי לְמֵיצַר בֵּיהּ זוּזִי. וּלְאַבָּיֵי דְּאָמַר הַזְמָנָה מִילְּתָא הִיא: אַזְמְנֵיהּ אַף עַל גַּב דְּלָא צָר בֵּיהּ. צָר בֵּיהּ, אִי אַזְמְנֵיהּ — אֲסִיר, אִי לָא אַזְמְנֵיהּ — לָא. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב נְחוּנְיָא מֵרַב יְהוּדָה: מַהוּ שֶׁיַּנִּיחַ אָדָם תְּפִילָּיו תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו? תַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו לָא קָא מִיבַּעְיָא לִי, שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶן מִנְהַג בִּזָּיוֹן. כִּי קָא מִיבַּעְיָא לִי, תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו מַאי? אֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּתָּר, אֲפִילּוּ אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. מֵיתִיבִי: לָא יַנִּיחַ אָדָם תְּפִילָּיו תַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו מִפְּנֵי שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶם דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, אֲבָל מַנִּיחָם תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו. וְאִם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ — אָסוּר. הָיָה מָקוֹם שֶׁגָּבוֹהַּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ נָמוּךְ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים — מוּתָּר. תְּיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל, תְּיוּבְתָּא. אָמַר רָבָא: אַף עַל גַּב דְּתַנְיָא תְּיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל, הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ. מַאי טַעְמָא?

3 חולין פתח ↗

הֵעִיד נָתָן בַּר שֵׁילָא רַב טַבָּחַיָּא דְּצִיפּוֹרִי לִפְנֵי רַבִּי, עַל שְׁנֵי בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִין מִן הַבְּהֵמָה כְּאֶחָד, שֶׁהִיא טְרֵפָה, וּכְנֶגְדָּן בָּעוֹף – כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁיּוֹצְאִין בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת, אֲבָל יוֹצְאִין בְּמָקוֹם אֶחָד, וְכָלִין עַד כְּאֶצְבַּע – כְּשֵׁרָה.

4 ויקרא רבה פתח ↗

נֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבָּן, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן ויקרא א, טז: וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר חֲנִילָאי הָעוֹף הַזֶּה פּוֹרֵחַ וְטָס בְּכָל הָעוֹלָם וְאוֹכֵל בְּכָל צַד, וְאוֹכֵל מִן הַגְּזֵלוֹת וּמִן הַחֲמָסִין, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְהַזֶּפֶק הַזֶּה מָלֵא גְזֵלוֹת וַחֲמָסִין אַל יִקְרַב לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לְכָךְ נֶאֱמַר: וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ, אֲבָל בְּהֵמָה גְּדֵלָה עַל אֵבוּס בַּעֲלָהּ, וְאֵינָהּ אוֹכֶלֶת מִכָּל צַד לֹא מִן הַגְּזֵלוֹת וְלֹא מִן הַחֲמָסִין, לְפִיכָךְ הוּא מַקְרִיבָהּ כֻּלָּהּ, לְכָךְ נֶאֱמַר ויקרא א, יג: וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן והקטיר אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה, לְפִי שֶׁהַנֶּפֶשׁ הַזּוֹ גּוֹזֶלֶת וְחוֹמֶסֶת, בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה צַעַר וְכַמָּה יְגִיעָה עַד שֶׁיֵּצֵא מַאֲכָלָהּ מִמֶּנָּהּ, מִפּוּמָא לְוֶשְׁטָא, מִוֶּשְׁטָא לְאִיסְטוּמְכָא, מֵאִיסְטוּמְכָא לְהַמְסֵיסָא, מֵהַמְסֵיסָא לְבֵית כַּסְיָא, מִבֵּית כַּסְיָא לִכְרֵסָא, מִכְּרֵסָא לְבֵי מְעַיָּה, מִבֵּי מְעַיָּה לִכְרוֹכֶת קְטִינָא, וּמִכְרוֹכֶת קְטִינָא לִכְרוֹכֶת עָבְיָא, וּמִכְרוּכַת עָבְיָא לְסַנְיָא דִיבֵי, וּמִסַנְיָא דִיבֵי לִפְטֶטְרָכָה, וּמִפְּטֶטְרָכָא לְבָרָא, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה צַעַר וְכַמָּה יְגִיעָה עַד שֶׁיֵּצֵא מַאֲכָלָהּ מִמֶּנָּהּ.

5 חולין פתח ↗

מַתְנִי׳ אֲחוּזַת הַדָּם, וְהַמְעוּשֶּׁנֶת, וְהַמְצוּנֶּנֶת, וְשֶׁאָכְלָה הַרְדּוּפְנֵי, וְשֶׁאָכְלָה צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים, אוֹ שֶׁשָּׁתָת מַיִם הָרָעִים – כְּשֵׁרָה. אָכְלָה סַם הַמָּוֶת, אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ נָחָשׁ – מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם טְרֵפָה, וַאֲסוּרָה מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.

6 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִין שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ אֲבָל שִׁבְעָה מִינֵי חַיָּה הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה אִם הָיָה מַכִּיר אוֹתָן אֲפִלּוּ לֹא מָצָא לוֹ קַרְנַיִם הֲרֵי זֶה אוֹכֵל חֶלְבּוֹ וְחַיָּב לְכַסּוֹת דָּמוֹ:

6 הלכות גדולות פתח ↗

שם סה. תניא רבן גמליאל אומר כל עוף הדורס ואוכל טמא כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור ר' אלעזר בר' צדוק אומר מותחין לו חוט המשיחה אם חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן טמא אחת לכאן ושלש לכאן טהור ר"ש בן אלעזר אומר כל עוף הקולט מן האויר ואוכל טמא אחרים אומרים השוכן עם הטמאים טמא עם הטהורין טהור אחרים מאי אתו לאשמועינן כי היכא דכתיבי ואע"ג דקחזינן דאית בהו מסימני טהרה אסירי היכא דבר מינו הוא ולא ידעינן ליה כגון זרזיר וסנונית לבנה אע"פ שיש להן זפק וקורקבנו נקלף ולא כלום ומנא ידעינן להו דאמרינן ליה לצייד ובדיק להו כדתניא בזרזיר עוף טמא הוא וכשרצו חכמים לבדקו אמרו לו לצייד ראה דרכיו של זה הלך וראה אותו פעם ראשונה ושניה ושלישית אצל העורב בא ואמר להם לחכמים לפיכך אמרו חכמים לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו נימא מאן חכמים דהכא ר' אליעזר דתניא ר' אליעזר אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו אפילו תימא רבנן בשוכן ונדמה לו. שם סב: דרש מרימר תרנגולתא דאגמא אסירא חזיוה רבנן דדרסה ואכלה והיינו גירותא. שם סא: אמרו רבנן ארבעה סימני הוו תלתא מינייהו איתנהו בשלך ורחם ודוכיפת ושארא דהני עופות עורב אית ביה תרי פרס ועזניה אית בהו חד נשר דלית ביה מידי למה לי דכתביה רחמנא השתא שאר עופות טמאין דאית בהו תלתא אסירי נשר דלית ביה כלל מיבעיא אלא ש"מ דלמיגמר מיניה והכי קאמר כל דלית ביה חד מהני ארבעה סימני כוותיה דנשר הוא דלא תיכול דאית ביה חד אכול אלא תורין דכתב רחמנא למה לי אמר רב עוקבא בר חמא לקרבן. שם סב. אמר רב נחמן היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור לא היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טמא בשני סימנין טהור ובלבד שיכיר עורב. אמר אמימר הילכתא עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס א"ל רב אשי לאמימר הא דרב נחמן מאי א"ל לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. מאי איכא משום פרס ועזניה פרס ועזניה בישוב לא שכיחי. שם נט. ובחגבים כל שיש בו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסוליו וכנפיו חופין את רובו רבי יוסי אומר ושמו חגב. שם סה. מאי רובו א"ר יהודה אמר רב רוב ארכו ואמרי לה רוב הקיפו א"ר פפא הילכך בעינן רוב ארכו ובעינן רוב הקיפו. ת"ר אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל הזה הרי זה מותר ר' אלעזר ברבי יוסי אומר אשר לו כרעים אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן מאי זחל אמר אביי אסקרא. ע"ז לח. א"ר ברונא אמר רב גוי שהצית את האור באגם כל חגבים שבאגם אסורין כמאן אזלא מתניתין דקתני ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו. כי הא דתני בספרא דבי רב דהוא תורת כהנים שמיני פ"ג וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם יכול הכל בכלל ת"ל אך זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע יכול הכל יהא מותר ת"ל ארבה סלעם חרגל חגב אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות שאר מיניהם ת"ל למינהו למינהו ריבה הכתוב הא כיצד הרי אני למד מן המפורש מה ארבה מפורש שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו אף כל שכיוצא בו טהור. רבי אומר כל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם הא אם יש לו חמש טהור ואיזהו זה קרסוליו שקץ הוא פרט לערוביו מכאן אמרו חגבים טמאין שנכבש עם חגבים טהורין לא פסלו את צירן העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור:

7 נדה פתח ↗

וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״קַשְׂקֶשֶׂת״ וְלָא בָּעֵי סְנַפִּיר! אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר״.

2 לפי כתב-יד קופמן

3 אילו כשרות בבהמה – הרשימה בנויה כמעט כמקבילה הפוכה תמונת ראי של משנה א, כמסודר בטבלה להלן. עם זאת כמה פריטים חסרים. למשל אין מקבילה ל"נקובת הוושט" משום שכל נקב פוסל את הבהמה, וכן כל האברים האחרים שניקבו, וזו סיבה להטרפת הבהמה. אין פגיעה קלה יותר מנקב, לכן אם נקב גורם לטרפיה אין מצב שיש בו פגימה קלה יותר באותו אבר שאינה סיבה להטרפה.

4 בשתי הרשימות שמונה עשרה מרכיבים. אם כי ניתן לרשום את המרכיבים גם אחרת כך שהמספר ישתנה. כפי שהראינו לעיל ברשימת ההשוואה עם התוספתא ברור שיש עוד סימני טריפות. ואף ברור שהמספר שמונה עשרה הוא מספר קבוע, וניתן למנות את הטריפות גם אחרת למה נבחר המספר שמונה עשרה? אולי כנג שמונה עשרה ברכות התפילה?

5 ניקבה הגרגרת או שניסדקה – אבל אם נפסקה הבהמה טרפה. עד כמה תחסר – כפשוטו נקה היא נחרה מעט, זו משמעותה של המילה שחסר בעצם מעט. רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי – "איסר איטלקי" הוא האיסר הרומי. לעתים קרובות ניקבו מידות לפי המשקל או המטבע הרומי שהיה הליך סטנדרטי וקבוע, כדברי המשנה "מדות הלח והיבש שיעורן באיטלקי" כלים פי"ז מי"א. כך המקורות התנאיים מדברים על רביעית יין איטלקי תוס', פסחים פ"ב הט"ז, וכל המזונות שבעל חייב לספק לאשתו הם במידה האיטלקית תוס', כתובות פ"ה ה"ח. אף רביעית היין שחייב אדם לשתות בפסח היא במידה האיטלקית ירו', פסחים פ"י ה"א, לז ע"ג ומקבילות. אין לפרש שהכוונה

6 ליין שבא מאיטליה, לא רק מפני שלפי ההלכה אין לייבא יין גויים, וודאי שלא היו נוקבים במידה המבוססת דווקא על יין זה כדי לקבוע בכמה יין יוצאים ידי חובה, אלא גם מפני שמכלול ההלכות שהבאנו מדגים את השימוש בסטנדרט המשקל הרומי איטלקי. כן נקבעה ההערכה מתי עץ חייב בשביעית לפי תנובתו במידה האיטלקית משנה, שביעית פ"א מ"ב-מ"ג.

7 ניפחתה הגולגלת ולא ניקב קרום שלמוח – אם כן נפחתה הגולגולת וניקב הקרום הם פגימה אחת. ניקב הלב לא לבית חללו נישברה השיזרה ולא נפסק חוט שלה ניטלה הכבד ונשתייר ממנה כשלהוא – בדפוסים מאוחרים "כזית", והוא שיבוש. המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה – ולא החוצה. ניטל הטחול ניטלו הכליות – קשה לתאר בהמה החיה לאורך זמן ללא טחול או ללא כליות, ופרט זה אינו הולם את הכלל של המשנה הקודמת שפגיעה הגורמת למוות מטריפה את הבהמה. ואכן בבבלי מובאת מסורת החולקת על המשנה: "ניטלו הכליות. אמר רכיש בר פפא משמיה דרב: לקתה בכוליא אחת – טרפה. ואמר רב עוירא משמיה דרבא: לא שנו אלא ניטל, אבל ניקב – טרפה. אמרי במערבא: והוא דמטאי לקותא. למקום חריץ, והיכא מקום חריץ? לחיורא דתותי מתני. אמר רבי נחוניא, שאילתינהו לכולהו טרופאי דמערבא, ואמרי לי: הלכתא כרכיש בר פפא, ולית הלכתא כרב עוירא" נה ע"א-ע"ב, ובדף מב ע"ב המסורת חוזרת ללא דברי רבי נחוניא. מסורת זו חשובה להבנת העיסוק בטריפות בבבל האמוראית. בסוגיה חוזרת התופעה שלחכמי בבל מסורות החולקות על המשנה ואין הם מהססים להציען. במקרה זה שתי המסורות חלוקות, וברור שאם הבהמה לקתה בכליה אחת היא טרפה, קל וחומר אם ניטלו שתי כליותיה. מעבר לכך, המשנה דייקה בין המונחים "ניקב", "נפסק", "ניטל" ו"חסר", ואילו האמורא משתמש במונח כללי יותר, "לקתה". רבי נחוניא מכיר מומחים לטריפות בארץ ישראל, זאת אף על פי שבמבוא עמדנו על כך שאין בידינו מסורות ישירות מובטחות מחכמי ארץ ישראל בירושלמי. מכל מקום המומחים מארץ ישראל גם הם אינם תומכים בנוסח המשנה בנושא הכליות, אך מקבלים את נוסחתה בנושא הטחול.

8 בהלכות טריפות בני מערבא דיון ארוך בכליה פ"ה ה"ג. אין דיון בניטלה הכליה, אך יש דיון בפגימות בה והכלל שאם הבשר בריא העוף כשר.

9 לכאורה רבי נחוניה הוא אמורא קדום. בנו שואל שאלה את רב יהודה בבלי, ברכות כג ע"ב, והוא כבר מכיר את דברי רכיש בר פפא המוסר משמו של רב. עם זאת קשה, שכן רבי נחוניה מצטט את המומחים של ארץ ישראל גם לגבי המסורת של רבי עוירא שהוא תלמיד של רבא, כלומר שנחוניא ומומחי הטריפות מארץ ישראל הכירו את דבריו. בספר הלכות גדולות הנוסח הוא "רבי נחומי", ואנו מכירים אמורא בשם זה שהוא תלמידו-חברו של רבא בבלי, עירובין עא ע"ב. איננו יודעים מתי פעל רכיש בר פפא, אך רבי נחוניה או רחומי אף הוא כנראה סבורא ידוע שנפטר בשנת 506 לספירה. כנראה רבי נחוניה זה עלה לארץ ושאל אותם שאלה זו. במבוא הדגשנו שבנושא זה של דיני טריפות רב היה השוני בין ההלכה הארץ-ישראלית וההלכה הבבלית.

10 כאמור במסורת של ברי רבי עולא. הרשימה של עולא, איננה כרכיש בר פפא, ואיננה כחכמי ארץ ישראל. עולא הוא מ'רבנן נחותאי' שירדו מארץ ישראל והפיצו את תורתה בבבל. מתברר אפוא שכבר בארץ ישראל היו שתי מסורות. בהלכות טריפות של בני מערבא, אין הד לברי עולא.

11 נשוב למשנתנו: נמצאנו למדים שהכלל אינו מכיל את כל הפרטים, וכנראה התחולל התהליך הרגיל. בתחילה נמנתה רשימת פרטים ואחר כך נוסח כלל המכיל את רוב הפרטים, אך לא את כולם. קביעת הפרטים לא הייתה שיטתית, שכן היו מחלוקות על עצם העיקרון של בדיקת טריפות כפי שטענו במשנה הקודמת.

12 אין במשנה א מקבילה לניטלה הלחי כגון ניטלו שתי לחיים, ואין מקבילה לחרותה בידי שמים חרותה בידי אדם. מכאן ששתי הרשימות אמנם יצאו ממקור אחד, אך הרכבן הסופי נעשה בידיים שונות. בטריפות נמנו שמונה עשר פגמים, ואילו בכשרות רק שלושה עשר סעיפים.

13 רשימת הטריפות והכשרות

14 ניטל לחי התחתון – בבבלי מופיעה פעם נוספת מסורת שונה, אך היא מוצגת כפרשנות: "אמר רבי זירא: לא שנו אלא שיכולה לחיות על ידי לעיטה והמראה, אבל אינה יכולה לחיות על ידי לעיטה והמראה – טרפה" נה ע"ב. כך מכליל רבי זירא את הפרט לתוך הכלל של משנה א. כפשוטה אין זו משמעות המשנה, והכוונה היא שבהמה שאינה אוכלת רק שותה תמות, אך רק לאחר זמן, ובינתיים ניתן לשחטה בהיתר.

15 ניטלה האום שלה – בעדי נוסח אחרים: "ניטל האם שלה"; מן הסתם הכוונה לרחם הבהמה. על מקורה של הלכה זו אנו שומעים במסכת בכורות: "מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו, הרי זה יקבר וישלם מביתו. דן את הדין, זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טמא את הטהור וטהר את הטמא, מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ואם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם. מעשה בפרה שנטלה האם שלה, והאכילה רבי טרפון לכלבים, ובא מעשה לפני חכמים והתירוה. אמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא עד שהם חותכין את האם שלה בשביל שלא תלד. אמר רבי טרפון הלכה חמורך טרפון. אמר לו רבי עקיבא רבי טרפון פטור אתה שאתה מומחה לבית דין וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם" פ"ד מ"ד. לא נעסוק כאן בשאלת החיוב בתשלום הנזקים, ונסתפק בבירור הנוגע לענייננו.

16 רבי טרפון סבר שנטילת הרחם הופכת את הבהמה לבעלת מום והיא פסולה לאכילה. לא נאמר שמדובר בבכור חי, אדרבה, בכור הוא זכר בלבד ואי אפשר שיינטל האום שלו, אלא מדובר בסתם בעיה של כשרות. תודוס או תאודורוס הוא שם יווני. נראה שמדובר ברופא, מומחה מקומי לרפואת בהמות. הוא מעיד שממצרים מייצאים בהמות נקבות ותמיד מעקרים אותן קודם כדי שלא תלדנה. בתחום המשפטי העדות היא שנטילת הרחם איננה "מום", זאת מתוך ההנחה המקובלת גם במקבילות ש"מום" הוא רק מום העלול לגרום למוות. העדות היא שנטילת הרחם או עקירת השחלות אינה גורמת למות הבהמה. רבי טרפון סבור שחל עליו הדין שמי שדן וחייב את הזכאי חייב לשלם מביתו. עריכת המשנה יוצרת את הרושם שרבי טרפון עסק בבכור, ואולי התכוון העורך לרמוז לרושם זה, אבל השאלה איננה בבכור אלא בדיני שחיטה.

17 המשנה בבכורות מבינה אפוא שדין המומחה אינו עוסק בבכורות בלבד, אם כי ייתכן שבתחומים אחרים לא נעשה שימוש במונח "מומחה". ודאי שרבי טרפון היה חכם ידוע, ולפיכך לא יעלה על הדעת שנחשב למי שאינו מוסמך. המשנה מדברת אפוא במינוח אחר המתאים לדיינים עירוניים שאינם ממעמד החכמים. אלו זקוקים למינוי מפי "בית הדין", ואם קיבלו מינוי כזה יש בו ביטוח מפני "רשלנות" או "שגיאה". כפי שכבר הראו חוקרים, בתקופת המשנה והתלמוד פעלו שתי מערכות בתי דין. חכמים ראו עצמם כבעלי מונופול על השפיטה. לדידם רק להם היה הידע והיו הכלים והלגיטימציה משמים לשפוט ולדון. בפועל הם אף עסקו בתחום זה רבות. עם זאת, הם לא נהנו מסמכות חברתית שלטונית. במקביל לבתי הדין של חכמים פעלו בתי דין "אזרחיים" של הקהילה. אלו צייתו באופן כללי להלכה, אך ודאי שלא היו בקיאים בה באותה רמה כמו החכמים. חכמים לא הבליטו את התנגדותם לבתי הדין המתחרים. בספרותם הם מנסים להתעלם מהם וליצור תדמית כאילו מערכת השיפוט הייתה בידיהם, אבל בפועל הם לא שלטו על תפקיד חברתי זה, ואף לא הביעו תביעה חד משמעית לשלוט עליו, ולא שללו את הלגיטימיות של בתי הדין האחרים. המעשה אינו מתפרש אלא על רקע זה שבו רבי עקיבא טוען שרבי טרפון יש לו מעמד של מומחה מטעם בית הדין, בגלל אישיותו ומרכזיותו, אף שכנראה בפועל לא היה לו מינוי כזה. אם כן, מי שפוסק בענייני שחיטה איננו בהכרח חכם אלא "מומחה". חכמים שאפו להיות ה"מומחים" בכל נושא, כולל דיני הוראת טריפות, אך לא תמיד עלה הדבר בידם. במבוא הרחבנו בכך.

18 עוד עולה מהמשנה שלפני רבי טרפון לא הייתה מונחת משנה סדורה של מיני טריפות הפוסלים בבהמה. הרשימה היא מאוחרת לימיו ונוצרה, בין השאר, בעקבות דיונים פרטניים מעין זה המסופר במסכת בכורות. תיאורו של הבבלי כאילו הרשימה ניתנה למשה מסיני היא אפוא סוף התהליך ולא ראשיתו.

19 הבבלי מוסיף: "תנא: היא האם, היא טרפחת, והיא שלפוחית" נה ע"ב. אם כן שלושה שמות לרחם. על רקע פרשנות זו למונח "טרפחת" מובאת המסורת הבאה: "תנו רבנן: מעשה ברבי סימאי ורבי צדוק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבתו באונו, והורו בטרפחת כרבי בזפק" נו ע"ב. הבבלי מתלבט מה בדיוק הם הורו, שכן המשפט אינו ברור ויוצר את הרושם שמי שניסח אותו כבר לא ידע מה הייתה הוראתם. על כל פנים הם הורו ב"טרפחת", כלומר בבהמה שניטל הרחם שלה. מעצם השאלה והבירור עולה שבימיהם עדיין אין השאלה ברורה, ופעם נוספת אנו רואים את שלבי התהוותה של הרשימה שבמשנה, שבסוף תקופת התנאים עדיין הייתה נתונה לבירורים ושאלות, גם בנושא הרחם וגם בנושא הזפק להלן מ"ד.

20 המעשה אירע בעת ששני החכמים החשובים הללו נסעו לְעַבֵּר את השנה מטעמו של רבי יהודה הנשיא, פעולה שהייתה נעשית בדרך כלל בכפר ליד לוד. על עיבור השנה בלוד אנו שומעים מכמה מקורות ארץ-ישראליים, אך המסורת על ההוראה בדיני טריפות היא בבלית בלבד.

21 וחרותא בידי שמים כשירה – כך ברוב עדי הנוסח הטובים. ב-מ ובדפוסים מאוחרים המילה האחרונה חסרה. כבר בכותרת ברור שמדובר בבהמות הכשרות, ולפיכך המילה מיותרת. ברם זה סגנון המשנה, והמתקנים תיקנו לפי סגנון ימיהם. חרותה היא "כל שצמקה ריאה שלה, בידי שמים – כשרה, בידי אדם – טרפה, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בידי כל הבריות" בבלי, נה ע"ב. ההסבר לחרותה הוא בבלי, אבל דברי רבי שמעון בן אלעזר הם בתוספתא: "נתחתכה ירך שלה מן הארכובה למטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה נשבר העצם וניטל צומת הגידים שלה פסולה רבי שמעון בן אליעזר מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות חרותה בידי אדם פסולה רבי שמעון בן אליעזר אומר ביד כל הבריות" פ"ג ה"ו, עמ' 504. המשנה מתעלמת משאלת החרותה בידי אדם, ולא בכדי, שכן קשה לדמיין מקרה שאדם מצליח לגרום לריאה להצטמק. אפשר שאדם יפצע וינקב את הריאה, כאמור במשנה א, אך צימוק הריאה בידי אדם הוא תאורטי, על כן משנה א אינה מתייחסת לכך. התוספתא חשה בכך ושאפה להשלים, באופן מלאכותי, את הרשימה. בבבלי מובא סיפור מעשה על דרך לבירור טיב ההצטמקות של הריאה, ומובאת שם דרך לאבחנה לאחר המוות בין צימוק ריאות האסור גורם לטריפה לצימוק מותר שאינו גורם לטריפה. דרך האבחנה נראית אגדית, והיא יותר פולקלור מדרך אבחנה הלכתית.

22 הגלודה רבי מאיר מכשיר וחכמים פוסלין – התוספתא שנצטט להלן מסבירה שגלודה היא בהמה שכל העור שלה הוסר נקלף. ייתכן שהייתה זו דרך להפשיט מהבהמה את העור בעודה חיה. הפשטת העור תגרום סבל רב לבהמה, זיהום ופצעים וספק רק אם הבהמה יכולה להחלים מכך, אבל אין זו המתה מידית של הבהמה. משנתנו ערוכה כשיטת חכמים, ולפי שיטת רבי מאיר הייתה הגלודה צריכה להימנות במשנה הקודמת. מי שצירף אותה למשנתנו ביטא בכך את עמדתו לגבי ההלכה שההלכה כחכמים, אף על פי שכל העדויות הקדומות הן שהגלודה פסולה. אבל בהלכות טריפות דבני ארץ ישראל פ"ג ה"א מצויה ההלכה במסגרת משנה ג, בין הפסולים, וכבר מרגליות תמה על כך. נמצאנו למדים שלבני ארץ ישראל הייתה משנה שונה במקצת שבה היו לא שמונה עשרה טריפות אלא יותר או שהיו בה שמונה עשרה טריפות אבל הרכב הרשימה היה שונה במקצת, כמו שהצענו במשנה הקודמת. הרחבנו בכך מעט במבוא.

23 בתוספתא המחלוקת חוזרת ומסויגת: "אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו רבי מאיר וחכמים על הגלודה שהיא פסולה. העיד יהודה בן ישעיה הבסם לפני רבי עקיבא, שאמר משום רבי טרפון, על הגלודה שהיא פסולה. איזו היא הגלודה כל שהפשיט את העור ולא שייר בה כדי להעלות ארוכה. ואם שייר כדי להעלות ארוכה, הכל מודים שהיא כשרה. וכמה היא כדי להעלות ארוכה רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי מבית חללה ולא משאר איבריה" פ"ג ה"ז, עמ' 504. "בית חללה" הוא אזור הבטן שבו יש חלל בבהמה. אם כן אין מחלוקת שהגלודה פסולה, והיא אמורה הייתה להיכלל במשנה הקודמת, ואם נותר בה מעט עור כבר אין זו טרפה. גם כלל זה אינו תואם את מבחן הסיכוי לחיות האמור במשנה הקודמת.

24 בהלכות טריפות של בני ארץ ישראל, מדייקים יותר. לא כאיסר איטלקי, אלא כדינר של גורדינוס הקיסר אמצע מאה ג'.

25 בבבלי מובאת מסורת נוספת: "וכבר העיד אלעזר ספרא ויוחנן בן גודגדא על הגלודה שפסולה; אמר רבי שמעון בן אלעזר: חזר בו רבי מאיר. מכלל דלרבי שמעון בן אלעזר פליג רבי מאיר בגלודה! והתניא, אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו רבי מאיר וחכמים על הגלודה שפסולה, וכבר העיד רבי אושעיא בנו של רבי יהודה הבשם לפני רבי עקיבא משום רבי טרפון על הגלודה שפסולה ואם נשתייר בו כסלע כשרה! אמר רב נחמן בר יצחק: מאי לא נחלקו לא עמד רבי מאיר במחלוקתו" נה ע"ב. אם כן לפנינו מסורות מספר על השתלשלות ההלכה.

26 בתוספתא נקבע שאם יש בה עור כדי להעלות 'ארוכה' כשירה, והוא כאיסר איטלקי. "1. איזו היא הגלודה, כל שהפשיט את העור ולא שייר בה כדי להעלות ארוכה. 2. ואם שייר כדי להעלות ארוכה, הכל מודים שהיא כשרה. 3. וכמה היא כדי להעלות ארוכה? רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. 4. מבית חללה ולא משאר איבריה" פ"ג ה"ז קביעה זו מעניינת משני היבטים. הראשון – נקבע כאן כלל רפואי להעלות ארוכה. כפי שראינו במבוא נמנעו חכמים מלהציע כללים שעשויים לשמש בסיס לניתוח לוגי. אם מקבלים אנו את הכלל "כדי להעלות ארוכה', עשוי מישהו לבדוק את כל רשימת ההלכות ולשנותה לפי הכלל. ואכן מיד מופיעה גם קביעה כמותית כ'איסר איטלקי' איסר איטלקי הוא בקוטר של כס"מ. חיה שנפשט עורה ונותר בה עור רק בשטח של כסמ"ר לא תחלים. למעשה הקביעה היא כדעת האומר גלודה כשרה. ואכן ב'הלכות טריפות' השיעור הוא ג' טפחים. מכל מקום הקביעה הכמותית נועדה להחליף את הכלל ההגיוני, או לפחות ניתן לקבוע שבפועל החליפה את הכללים ההגיוניים. על תהליך זה עמדנו במבוא.

27 העדות הקדומה מיוחסת לחכמים שפעלו בימי הבית. רבי יוחנן בן גודגדא היה לוי משוערי המקדש ששרד עד אחרי החורבן, והוא הקפיד בטהרה יותר מהכוהן המיוחס יוסי בן יועזר משנה, חגיגה פ"ב מ"ז. את אלעזר ספרא איננו מכירים, אך אנו יודעים שחכמי בית שני כונו לעתים "סופרים", וכך מופיע התואר ביוונית דידסקלוס, שמשמעו סופר אחרי שמם גם בכתובות ביוונית משלהי ימי הבית השני. אם כן המסורת הקדומה היא שגלודה אסורה.

28 המסורת השנייה היא מדור יבנה, וגם היא עדות, בשם רבי טרפון, שהגלודה פסולה טרפה.

29 המסורת השלישית היא במשנתנו. במשנתנו זו מחלוקת של חכמי דור אושא, ובהמשך אותו דור מחלוקת נוספת האם רבי מאיר חזר בו, כלומר שהגלודה אכן אסורה. המסורות חלוקות בשאלה האם רבי מאיר חלק על מסורת ההלכה שלפניו, ונראה בבירור שאכן הוא חלק, אך עמדתו לא רק נדחית אלא ניסו להעלים את עצם הפקפוק. הגלודה אינה נמנית עם שמונה עשרה הטריפות, אף על פי שהמסורת הקדומה היא שגם היא טריפה.

30 בתוספתא מופיעה עוד מסורת על שאלה הלכה למעשה בענייני טריפות: "ואלו כשרות בבהמה. נקובת הגרגרת, וסדיקת הגרגרת לארכה, הרי זו כשרה. נשברה שדרה ולא נחתך רובה של חוט, כשרה. נטלה כבד ונשתייר בה כדי להעלות ארוכה, כשרה. נימוקה הריאה וקרום שלה קיים, כשרה. נטלה שלפוחות שלה, כשרה. התליע כבד שלה, כשרה. הלכה זו עלו עליה בני אסיא שלש רגלים ליבנה ברגל שלישי הכשירו להן" פ"ג ה"י, עמ' 504. השאלה שעליה עלו בני אסיה ליבנה היא על מצב של התליע הכבד, והם לא הכירו את ההגדרות שפגיעה בכבד היא טריפה, או שסברו שהפגיעה אינה חמורה דיה. על כל פנים התירו להם את הבהמה. הדיון בתוספתא הובא כדי להראות את העיסוק למעשה בשאלה, והעיסוק הוא פרטני, ורשימת הטריפות אינה עונה על שאלות כאלה. בבבלי מובאת עוד סדרה ארוכה של שאלות. בין השאר אנו שומעים שיש לשער את גודל הטריפות במקרה של פגיעה או חוסר בדינר קורדינאה שהוא כנראה הדינר של הקיסר גורדיאנוס, מאמצע המאה השלישית נד ע"ב. דינר זה נזכר גם ב"פרק טריפות" כסימן מקובל פ"ב הי"א, עמ' קיא; פ"ד ה"ג, עמ' קיז. אין לראות בכך עדות לזמנו של החיבור, וודאי שלא לאופיו הבבלי.

2 ערכין פתח ↗

תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר חֲנַנְיָה שֶׁהָלַךְ לְסַיֵּיעַ בְּהַגָּפַת דְּלָתוֹת אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא, אָמַר לוֹ: בְּנִי, חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶיךָ, שֶׁאַתָּה מִן הַמְשׁוֹרְרִים וְלֹא מִן הַמְשׁוֹעֲרִים.

2 עירובין פתח ↗

וְרַב יוֹסֵף אָמַר: רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי וְרַבָּנַן קָא מִיפַּלְגִי. דִּתְנַן: שֶׁמֶן שֶׁצָּף עַל גַּבֵּי יַיִן, וְנָגַע טְבוּל יוֹם בְּשֶׁמֶן — לֹא פָּסַל אֶלָּא שֶׁמֶן בִּלְבַד, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶן חִיבּוּרִין זֶה לָזֶה. רַבָּנַן — כְּרַבָּנַן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן תַּדַּאי אוֹמֵר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה צְרִיכִין לְעָרֵב. וַאֲפִילּוּ לָזֶה בְּיַיִן וְלָזֶה בְּיַיִן? אָמַר רַבָּה: זֶה בָּא בִּלְגִינוֹ וְשָׁפַךְ, וָזֶה בָּא בִּלְגִינוֹ וְשָׁפַךְ — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּהָוֵי עֵירוּב. כִּי פְּלִיגִי כְּגוֹן שֶׁלָּקְחוּ חָבִית שֶׁל יַיִן בְּשׁוּתָּפוּת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן תַּדַּאי סָבַר: אֵין בְּרֵירָה, וְרַבָּנַן סָבְרִי: יֵשׁ בְּרֵירָה. רַב יוֹסֵף אָמַר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן תַּדַּאי וְרַבָּנַן בְּסוֹמְכִין עַל שִׁיתּוּף בִּמְקוֹם עֵירוּב קָמִיפַּלְגִי. דְּמָר סָבַר: אֵין סוֹמְכִין, וּמָר סָבַר: סוֹמְכִין. אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר. וְאָמַר רַב בְּרוֹנָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן תַּדַּאי. מַאי טַעְמָא, לָאו מִשּׁוּם דְּחַד טַעְמָא הוּא? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְאִי חַד טַעְמָא, תַּרְתֵּי הִילְכְתָא לְמָה לִי?! הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא עָבְדִינַן כִּתְרֵי חוּמְרֵי בְּעֵירוּבִין. מַאי רַבִּי מֵאִיר וּמַאי רַבָּנַן? דְּתַנְיָא: מְעָרְבִין בַּחֲצֵירוֹת בְּפַת, וְאִם רָצוּ לְעָרֵב בְּיַיִן — אֵין מְעָרְבִין. מִשְׁתַּתְּפִין בְּמָבוֹי בְּיַיִן, וְאִם רָצוּ לְהִשְׁתַּתֵּף בְּפַת — מִשְׁתַּתְּפִין. מְעָרְבִין בַּחֲצֵירוֹת וּמִשְׁתַּתְּפִין בְּמָבוֹי שֶׁלֹּא לְשַׁכֵּחַ תּוֹרַת עֵירוּב מִן הַתִּינוֹקוֹת, שֶׁיֹּאמְרוּ: אֲבוֹתֵינוּ לֹא עֵירְבוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אוֹ מְעָרְבִין אוֹ מִשְׁתַּתְּפִין. פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי נְחוּמִי וְרַבָּה, חַד אָמַר: בְּפַת דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבַחֲדָא סַגִּי, כִּי פְּלִיגִי בְּיַיִן.

4 איכה רבה פתח ↗

סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ, רַבִּי חֲנִינָא פָּתַר קְרָא בִּבְנוֹת צִיּוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה ג, טז: וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וגו', הַוְיָין שָׁיְיפָן בְּרוּמֵיהוֹן וּמְהַלְּכָן בְּגַסּוּת הָרוּחַ. וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן, כְּשֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן לוֹבֶשֶׁת אֶת תַּכְשִׁיטֶיהָ, הָיְתָה מַטָּה מִכָּאן וּלְכָאן אֶת גְּרוֹנָהּ בִּשְׁבִיל לְהַראוֹת אֶת תַּכְשִׁיטֶיהָ. וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם, רַבִּי אַסֵּי דְּקֵיסָרִין אָמַר שֶׁהָיוּ מְשַׂקְּרוֹת אֶת עֵינֵיהֶם בְּסִיקְרָא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר בְּקִלּוּרִית אֲדֻמָּה. הָלוֹךְ וְטָפוֹף תֵּלַכְנָה, כְּשֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן אֲרֻכָּה, הָיְתָה מְבִיאָה שְׁתֵּי קְצָרוֹת אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן, כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה טָפָה עַל גַּבֵּיהֶן. וּכְשֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן קְצָרָה, הָיְתָה לוֹבֶשֶׁת קַרְקוֹסִין עָבִים כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה אֲרֻכָּה. וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שֶׁהָיְתָה צָרָה צוּרַת דְּרָקוֹן עַל מִנְעָלֶיהָ. וְרַבָּנָן אָמְרִין שֶׁהָיְתָה מְבִיאָה זֶפֶק שֶׁל תַּרְנְגוֹל וּמְמַלָּא אוֹתוֹ אֲפַרְסְמוֹן וְנוֹתֶנֶת אוֹתוֹ בֵּין עֲקֵבָהּ לְמִנְעָלָהּ, וּכְשֶׁהָיְתָה רוֹאָה כַּתְּ שֶׁל בַּחוּרִים הָיְתָה דּוֹפֶקֶת עָלָיו וְהָיָה אוֹתוֹ הָרֵיחַ מְפַעְפֵּעַ בָּהֶן כָּאֶרֶס הַזֶּה שֶׁל עַכְנָא. וְהָיָה יִרְמְיָה אוֹמֵר לָהֶם עֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַד שֶׁלֹא יָבוֹאוּ אוֹיְבִים, אָמְרוּ לוֹ אִם יָבוֹאוּ אוֹיְבִים עָלֵינוּ מָה הֵן יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת לָנוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה ה, יט: הָאֹמְרִים יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה. דּוּכְסָא רוֹאֶה אוֹתִי וְנוֹטְלַנִי וּמוֹשִׁיבַנִי עִמּוֹ בִּקְּרוֹנִין, אָמְרָה לְיִרְמְיָה נֵדַע דְּמַאן יְהֵא קַיֶּימֶת אוֹ דִילָן אוֹ דִילֵיהּ. וְכֵיוָן שֶׁגָּרְמוּ עֲוֹנוֹת וּבָאוּ שׂוֹנְאֵיהֶן, הָיוּ מִתְקַשְּׁטוֹת וְיוֹצְאוֹת לִפְנֵיהֶם כְּזוֹנוֹת, דּוּכְסָא רוֹאֶה אוֹתָהּ וְנוֹטֵל אוֹתָהּ, אִפַּרְכוֹס רוֹאֶה אוֹתָהּ וְנוֹטֵל אוֹתָהּ, אִיסְטְרַטוֹלִיס רוֹאֶה אוֹתָהּ וְנוֹטֵל אוֹתָהּ וּמוֹשִׁיבָהּ עִמּוֹ בְּקִירוֹנִין. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלָא קַיָּמָא דִידִי וְקַיָּמָא דִילְהוֹן, מֶה עָשָׂה ישעיה ג, יז: וְשִׂפַּח ה' קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן, רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר הִלְקָה אוֹתָן בְּצָרַעַת, הָא מַה דְּאַתְּ אָמַר ויקרא יד, נו: וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת, רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר הֶעֱלָה עַל רָאשֵׁיהֶם מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת שֶׁל כִּנִּים. וְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר עֲשָׂאָן שְׁפָחוֹת מְכוּדָנִיּוֹת, מַהוּ מְכוּדָנִיּוֹת, אֲמָהָן מְשַׁעְבְּדָן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וַחֲלַפִי בַּר זְבִיד בְּשֵׁם רַבִּי אִיסֵי, מַהוּ וְשִׂפַּח, וְשִׁפַּע, כְּדֵי לִשְׁמֹר זֶרַע קֹדֶשׁ שֶׁלֹא יִתְעָרֵב בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּדֵילִין מִן הַצָּרַעַת, מֶה עָשָׂה ישעיה ג, יז: וַה' פָּתְהֵן יְעָרֶה, רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְיָנָם וְהָיָה מוֹצִיא דָּם עַד שֶׁמְמַלֵּא כָּל הַקְּרוֹנִין, וְהָיָה אוֹתוֹ הַשִּׁלְטוֹן נוֹעֲצָהּ בְּרֹמַח וְנוֹתְנָהּ לִפְנֵי קְרוֹנִין, וְהָיְתָה קְרוֹנִין עוֹבֶרֶת עֲלֵיהֶן וּמַפְסַקְתָּן, הוּא שֶׁיִּרְמְיָה אוֹמֵר: סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ, רַבִּי אַבָּא אָמַר לָשׁוֹן יְוָנִי הוּא סִירוֹן סִירוֹן. כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר לֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁנִּאֲצוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְרַבִּי סִימוֹן אָמַר לֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּעֲלֵי מַצּוּת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

6 חולין פתח ↗

אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: כׇּל עוֹף. תַּנְיָא, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: דּוֹרֵס וְאוֹכֵל – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא טָמֵא, יֵשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵירָה וְזֶפֶק וְקֻרְקְבָנוֹ נִקְלָף – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא טָהוֹר. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: מוֹתְחִין לוֹ חוּט שֶׁל מְשִׁיחָה, אִם חוֹלֵק אֶת רַגְלָיו, שְׁתַּיִם לְכָאן וּשְׁתַּיִם לְכָאן – טָמֵא, שָׁלֹשׁ לְכָאן וְאַחַת לְכָאן – טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כׇּל עוֹף הַקּוֹלֵט מִן הָאֲוִיר – טָמֵא.

7 עבודה זרה פתח ↗

אִיתְּמַר: רַב הוּנָא אָמַר: עַד שֶׁתְּהֵא שֶׁיְּהֵא רֹאשׁ וְשִׁדְרָה נִיכָּר, רַב נַחְמָן אָמַר: אוֹ רֹאשׁ אוֹ שִׁדְרָה. מֵתִיב רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: וּבַדָּגִים כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת! אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי תַּנְיָא הָהִיא בְּאָרָא וּפַלְמוּדָא, דְּדָמוּ רֵישַׁיְיהוּ לִטְמֵאִים.

« משנת ארץ ישראל על משנה חולין ג׳:א׳ משנת ארץ ישראל על משנה חולין ג׳:ג׳ »