משנת ארץ ישראל על משנה בכורות ט׳:ד׳

4 לפי כתב-יד קופמן

5 הכל ניכנס לדיר להתעשר – נכלל במניין עשר הבהמות הנדרשות להגדרת העדר. ההכללה "הכל" כוללת את המקרים הבאים שאפשר היה לחשוב שהם חריגים, ואינה כוללת את החריגים הנזכרים בהמשך. חוץ מכלאים – חכמים הניחו שניתן לייצר בהמה מגידולי כלאיים. אנו בחנו את הנושא בפירושנו למסכת כלאים פ"ח מ"ד, ופקפקנו שם האם הדבר אפשרי. רק פרדה היא יצור כלאיים ולפי המשנה עשר פרדות אינן עדר, ואינן חייבות במעשר בהמה. גם התוספתא למשנתנו סבורה שאכן כל הכלאה אפשרית, ובן כלאיים יכול לגדול ולהתפתח: "איזה הוא כלאיים? רחל שילדה מן גדי, אפילו כמין כבש, ועז שילדה מן הכבש, אפילו כמין גדי" פ"ז ה"ו, עמ' 542. וטריפה – בהמה העומדת למות בגלל פציעה אך בשלב המעשר היא עדיין בחיים, וכן מסבירה התוספתא שם שם. ויוצא דופן – ולד שיצא בניתוח קיסרי. יוצא הדופן פטור ממצוות בכורות לעייל פ"ב מ"ט. ומחוסר זמן – לכאורה אפשר היה לפרש שמדובר בוולד שנולד קודם זמנו. אצל בני אדם זו לעתים סיבה לכך שהוולד יהיה פטור ממצוות בכורות, אלא שלגבי אדם נקבע מהו ה"זמן" והוא כולל גם לידה מוקדמת בחודשים, ואילו אצל בהמה לא נקבע תחום מדויק ל"זמן" ראו פירושנו לעיל פ"ח מ"א. אבל התוספתא מסבירה שהכוונה שהבהמה צריכה להיות בזמן המעשר לפחות בת שמונה ימים: "אין פחות משמונת ימים. רבי שמעון אומר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר" פ"ז ה"ו, עמ' 542.

6 ויתום – לכאורה מונח זה כולל את מי שמתה אמו וגם את מי שמת אביו. אי זה הוא יתום – המשנה מסבירה את המונח שהופיע קודם. כל שמתה אמו או ששחטה – האב אינו ידוע ואין זה חשוב מי הוא, שכן בהמות אינן מקיימות קשרי משפחה, ובעדר רגיל היה תיש אחד לכל עשר עזים או איל אחד לעשר רחלות בראשית רבה, עו ז, עמ' 905-904.

7 רבי יהושע אומר אפילו נשחטה אמו והשלח – עור האם, קיים אין זה יתום – אם נותר משהו מגוף האם אין זה יתום. לפי משנתנו הרי תנא קמא אינו רבי יהושע. מהתוספתא משתמעים פרטים נוספים על תהליך עיצובה של המשנה: "1. הכל נכנס לדיר להתעשר, חוץ מן כלאים והטרפה, דברי רבי אליעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע. 2. אמר רבי עקיבא אני שמעתי משמו אף יוצא דופן, ומחוסר זמן, והיתום" פ"ז ה"ו, עמ' 542. אם כן משנתנו היא דברי רבי עקיבא בשם רבי יהושע, אבל תנא קמא של המשנה אינו רבי יהושע אלא חכם אחר, אולי תנא מדור קודם שרבי יהושע כבר מגביל את דבריו.

8 המשנה אינה מסבירה מדוע אין היתום מתעשר. במדרש נעשה ניסיון ללימוד ההלכה מקל וחומר, ובסופו של דבר ההלכה נלמדת מהמשפט "יעבר תחת השבט", והעברה היא בחיי אמו כמובא להלן. דרשה זו אינה מסבירה את ההיגיון שבהלכה, וודאי שלא את דברי רבי יהושע. ואכן גם הבבלי אינו מסתפק בדרשה זו ואינו מזכיר אותה ומספר: "העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מערקת לבינה לפני רבי: במקומנו מפשיטין את המתה ומלבישין את החי, אמר רבי: נתגלה טעמא של משנתינו" נז ע"ב. דברי רבי מעידים כי תחושת התמיהה על ההלכה אינה נחלתנו בלבד. "טעם" בלשון תנאים הוא הנימוק להלכה, והנימוק יכול להיות הגיוני או דרשה מהפסוק, כגון ההלכה "מאיזה טעם אינו מביא? משום שנאמר 'ראשית בכורי אדמתך', עד שיהיו כל הגדולין מאדמתך. האריסין, והחכורות, והסקריקון, והגזלן, אין מביאין מאותו הטעם, משום שנאמר 'ראשית בכורי אדמתך' " משנה, בכורים פ"א מ"ב. הנימוק כאן מנוסח כדרשה אך יש בו גם היגיון עצמאי, וכן במשניות נוספות.

9 אלא שעדיין המנהג אינו מחוור, והטעם להלכה נעלם. מדרש התנאים שהבאנו עשוי לסייע בפתרון התעלומה. הדרשה היא: " 'והעברת כל פטר רחם'. אין העברה אלא הפרשה. וכן הוא אומר והעברתם את נחלתו לבתו במדבר כז ח. שמעון בן עזאי אומר 'והעברת' מה תלמוד לומר? לפי שהוא אומר 'כל אשר יעבור תחת השבט' ויקרא כז לב, שומע אני אף היתום במשמע?..." מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא יח, עמ' 79; תנחומא, בא, יב. המונח "העברה" מופיע גם בהלכה מקראית אחרת: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" דברים יח י, וכן: "ויבנו את במות הבעל אשר בגיא בן הנם להעביר את בניהם ואת בנותיהם למֹלך אשר לא צויתים ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת למען החטי את יהודה" ירמיהו לב לה. גם מצוות פטר רחם מנוסחת בלשון זו. רבי ישמעאל בן סתריאל העיד שבמקומו, בבקעת הלבנון, עובדי האלילים מביאים את הקרבן לאל המקומי כשהוא לבוש בעור אמו. מנהג זה נהג כנראה גם במקדש שלנו, וחכמים רצו אפוא למנוע מצב שבו הקרבן של מעשר בהמה יובא למקדש ללא עורה של אמו.

10 ואכן, לוקיאנוס מסמוסטה בספרו על נוהגי האלה מסוריה מספר: "ואספר לכם מה עושה כל עולה לרגל. כשמישהו מתכוון לנסוע לעיר הקדושה בפעם הראשונה, הוא מגלח את שערות ראשו ואת גבותיו. לאחר מכן הוא מקריב כבשה, שוחט אותה ואוכל את כולה פרט לגיזה, אותה הוא פורש על הרצפה כדי לכרוע עליה. הוא לוקח את רגלי החיה ואת ראשה וחובש על ראשו שלו. כך הוא מתפלל שקרבנו יתקבל ומבטיח קרבן גדול יותר בפעם הבאה. בתום כל זאת, הוא מניח עטרת ירק על ראשו ועל ראשי חבריו שעלו לרגל עמו. לאחר מכן הוא עוזב את ארצו ויוצא למסע ומשתמש במים קרים לרחצה ולשתיה וישן כל הזמן על הארץ, כי אסור לו לשכב על מיטה עד שישלים את מלאכת העלייה לרגל וישוב לארצו. ובעיר הקדושה מקבל אותו מארח שאינו מכיר, כי אנשים מסוימים ממונים כמארחים בכל עיר ועיר, ומשפחות רבות יורשות חובה זו. והסורים קוראים לאנשים אלו מורים, כי הם מלמדים הכל לעולי הרגל. והקרבנות אינם נערכים במקדש, אלא העולה לרגל מציג את החיה לקרבן לפני המזבח ונוסך נסך, ומוביל את הבהמה החיה למגוריו, וכשהוא מגיע שם הוא מקריב אותה ומתפלל לבדו. ויש גם דרך אחרת של קרבן. מקשטים את הבהמות לקרבן בירק ומשליכים אותן בחיים על מדרגות הכניסה והן מתות מן הנפילה".

11 אין זה המנהג שאליו רומז רבי ישמעאל, אבל הוא קרוב אליו באופיו החיצוני.

12 כבר בימי העורך של מדרש המכילתא לא היה הטעם ברור. הוא שמע שהמילה "העברה" קשורה לוולד ואמו, אך לא ידע את הסיבה לכך, ולכן קישר את הדרשה לפסוק על העברת נחלה שאמנם מזכיר את המילה "בת", אך אין לו קשר לאם. לעומת זאת העברה למולך קשורה לוולד ואמו, וכשם שנאסרה עבודת המולך נאסרו סממניה החיצוניים. אם כן, תנאים מאוחרים כבר לא הכירו את המנהג או את הטעם. אבל הכוונה הייתה למנוע מצב שהבעל יביא את הבכור לקרבן בעור אמו, וכל כך עמלו חכמים להרחיק סממן חיצוני זה של עבודה זרה עד שפטרו בהמה מדין מעשר בהמה, שהוא לכל הדעות מהתורה. כנראה הייתה זו תופעה נפוצה שצריך היה להילחם נגדה.

13 זו הלכה מקלה לגופה. יתר על כן, משמעותה של ההלכה שבמקרי גבול, כאשר בעדר עשרה ולדות או מעט יותר, יכול הבעל להימנע מהפרשת המעשר על ידי שחיטת אחת האמהות. ייתכן שזו מטרת ההלכה, אך מכל מקום זו תוצאה שלה.