משנת ארץ ישראל על משנה בכורות ח׳:ג׳

3 המשנה מקבילה למשנה בפ"א מ"ג, אלא ששם העיסוק הוא בבהמות. הפרק הראשון והפרק האחרון כאילו סוגרים מעגל של דיני ספקות בבכור.

4 לפי כתב-יד קופמן

5 מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים – תאומים, נותן חמשים – ברוב עדי הנוסח ובדפוסים "חמש", סלעים לכהן – מספק מיהו הבכור פודים ילד אחד, אך ללא סימון מיהו הילד פדיון אנונימי. הפדיון נתפס כחובת האב, והאב חייב. ההלכה קשה; נכון ששניהם תאומים, אבל אחד מהם יצא ראשון. לעתים, כמו במקרה יעקב ועשו, ניתן להתווכח מי הראשון, אבל בדרך כלל ברור מי יצא ראשון, גם אם לא ברור האם אותו אחד הוא גם בכור לנחלה. ייתכן שמדובר במקרה ששני הוולדות התערבבו, שכן גם המשנה הבאה עוסקת במקרה של ערבוב הוולדות. מקרה זה יכול היה להיכלל במשנה הקודמת, אם כי איננו יודעים באיזה מדור. המקרה לא נכלל משום שכנראה הוא בא ממקור שונה שלא סידר את הדברים באותו סדר כבמשניות הראשונות. בכתב יד קופמן נכתב "חמשים סלעים" גם כאן וגם בכמה מקומות בהמשך, אבל פעם אחת גם "חמש סלעים". נראה שהנוסח "חמשים סלעים" הוא טעות. החידוש העיקרי של המשנה הוא שיש פדיון אנונימי, ללא סימון הילד הנפדה. אפשרות של פדיון אנונימי מספק הוצעה לעיל, בפרק א, ובמשנה הקודמת.

6 מת אחד מהן בתוך שלשים יום האב פטור – שכן בן שמת אין צורך לפדותו. מת האב הבנים קיימים – האב היה חייב במצווה. האחים אינם חייבים בה, ולכאורה יש מקום לפטור אותם מחיוב זה. במקרה כזה יצטרך הבן, לכשיגדל, לפדות את עצמו, או מה שסביר יותר, האפיטרופוס שלו יפדה אותו מתוך חלקו בירושה. רבי מאיר אומר אם נתנו – הפרישו את הכסף לפדיון, או ממש נתנו לכוהן, עד שלא חלקו נתנו – והכוהן אינו צריך להחזיר את חמש הסלעים, ואם לאו פטורים – האחים מפדיון אחיהם. רבי יהודה אומר נתחייבו נכסים – רבי יהודה מנסח בצורה משפטית תפיסה הלכתית רעיונית. התפיסה הרעיונית היא שיש כאן חובה של האב, ושל המשפחה, וברור שיש לקיים את המצווה. הניסוח הוא משפטי. הפדיון הוא מעין חוב המוטל על נכסי האב, ולכן יש לשלם את החוב, ורק אחר כך לחלק את הירושה. קשה לקבוע מה הניע את התנאים, האם הניסוח המשפטי המתוחכם או החובה ההלכתית הפשוטה שניסחנו. ההלכה והמחלוקת חוזרות בתוספתא פ"ו ה"ח, עמ' 540 בתוספת פרטים, ללא הנימוק המשפטי. זו ראיה שהנימוק המשפטי אינו חלק מדברי התנאים אלא הסבר של העורך, ואנו שואלים האם הסבר משפטי זה הוא בהכרח הדרך היחידה להבין את ההלכה, וראו בהמשך.

7 זכר ונקבה אין כן לכהן כלום – ההלכה חוזרת לרישא. נולדו תאומים שאינם זהים זכר ונקבה יחדיו, ואין ידוע מי הבכור, הרי זה מצב של ספק, ואין הכוהן יכול להוציא מידי הבעלים ללא טיעון מספק. גם את טעמה של הלכה זו ניסחנו ניסוח משפטי, הפעם בעקבות התוספתא המציעה הסבר זה פ"ו ה"ט, עמ' 540. גם הפעם איננו יודעים האם ההסבר המשפטי הוא ההסבר המקורי, או שמא ההלכה חוזרת לרעיון שאין פדיון בן מספק, משום שאין מביאים קרבן ללא ודאות מלאה. מכל מקום, האפשרות להעביר את הטיעון המשפטי של "המוציא מחברו עליו הראיה" לתחום בכורות שנוי גם במשנה בטהרות: "ספק בכורות: אחד בכורי אדם ואחד בכורי בהמה, בין טמאה בין טהורה, שהמוציא מחבירו עליו הראיה" פ"ד מי"ב. אנו עסקנו בהיבט זה בהרחבה לעיל פ"ב מ"ו, וראינו שדין זה של "המוציא מחברו עליו הראיה" שנוי במחלוקת. יתר על כן, הכרענו שם שאכן ההיבט המשפטי-ממוני היה המכריע בעיצוב ההלכה. נזכיר עוד את דעתו של רבי שגם מי שפטור מפדיון הבן משום שבא אחר נפל פטור "מן הבכורה אבל לא חמש סלעים של בן" תוס', פ"ו ה"א, עמ' 540, כלומר הוא פטור מהמצווה אבל חייב את החוב הכספי. רבי אינו מדבר על מקרים של ספק, אבל ייתכן שגם במקרים של ספק הוא מחזיק בדעתו. מכל מקום, רבי מפריד בין ההיבט הממוני להיבט הקדושה, כל זאת בניגוד לרוח המשפטית של המשניות שהבאנו. ניתן אפוא לסכם שההסבר הממוני רווח ביותר, אך נשמעים גם קולות אחרים, ומכל מקום כפי שניתחנו ההסבר המשפטי איננו בגוף דברי התנאים מדור אושא אלא הסבר של עורכי המקורות.