משנת ארץ ישראל על משנה בכורות ח׳:ב׳

2 לפי כתב-יד קופמן

3 יוצא דופן – מי שנולד מניתוח קיסרי והוצא מהדופן של בטן אמו, והבא אחריו שניהם אינן בכור לא לנחלה ולא לכהן – יוצא הדופן אינו בכור לפדיון משום שחכמים הבינו שהביטוי המקראי "פטר רחם" אינו כולל ילד שנולד ללא פתיחת רחם. במקרה זה ייתכן שהמדרש אכן יצר את ההלכה. הבא אחריו ודאי אינו בכור לפדיון. פחות ברור מדוע מי שנולד מניתוח אינו נחשב לבכור לנחלה. המדרש מנסה להסביר: "וילדו לו פרט ליוצא דופן והבא אחריו שניהן אינן בכור הראשון לפי שלא נולד והשני שהרי קדמו אחר" מדרש תנאים לדברים, כא טו, עמ' 128; בבלי, מז ע"ב. המדובר לעניין בכור, ועדיין השאלה במקומה, וקשה לראות במדרש נימוק היוצר את ההלכה.

4 רבי שמעון אומר הראשון לנחלה – נחשב לבכור לנחלה, ודעתו פשוטה שהרי הוא גדול הבנים, והשיני לחמשים – ברוב עדי הנוסח הטובים ובדפוסים "לחמש", סלעים – נחשב לבכור לפדיון כי לידת הראשון אינה לידה רגילה. אמנם הוא קיים, אך פתיחת הרחם הראשונה היא הבן השני. "יוצא דופן" כשמו כן הוא, פרוצדורה רפואית המכונה היום "ניתוח קיסרי". כ-19% מהלידות בישראל מתבצעות כיום בניתוח קיסרי, אבל חלקן נובע מבחירה של האם או של הצוות הרפואי, וייתכן שבעבר לא היו מקרים כאלה מסתיימים בניתוח קיסרי. ייתכן שיוצא הדופן אכן היה תופעה נדירה ביותר. בדרך כלל לידות שהסתבכו הסתיימו במות האם ובמות הבן כאחד. ניתוח והחלמה ממנו, בתנאי הרפואה הקדומים, היה נס. ילד כזה, שגם מועד לידתו הטבעי אינו ברור, נתפס כחריג, ולכן כבלתי רגיל ודחוי. לעיל ראינו כיצד חריגות קטנות מאוד גורמות לצעיר להיחשב כבעל מום גם לעבודת מקדש וגם לנישואים – כלומר לחריג בחברה. קירות הזכוכית של החריגות מוקמות ללא סיבות, והיקפן משתנה לפי התפיסה החברתית. כך יש להבין את קביעתם של חכמים, וכאמור רבי שמעון חולק עליה.

5 המשנה אינה מונה מיהו בכור לנחלה ולפדיון, וזהו בן רגיל ואין צריך למנותו.

6 במשנתנו ברור שהבא אחרי נפל הוא בכור לנחלה, אבל במדרש תנאים מוסבת כל ההלכה שבמשנה לעניין בכור לנחלה: " 'ילדו לו', להוציא את מי שהוא ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון. 'וילדו לו', פרט ליוצא דופן והבא אחריו שניהן אינן בכור, הראשון לפי שלא נולד, והשני שהרי קדמו אחר" מדרש תנאים לדברים, כא טו, עמ' 128. אם כן, גם הנולד לאחר ולד שמת ואינו נפל אינו בכור לנחלה. אפשר שלפנינו מחלוקת, ואולי עדות נדירה להעברה מוטעית של הלכה מהמשנה העוסקת בבכור לפדיון למדרש בפסוק העוסק בבכור לנחלה.

7 יוצא הדופן

8 סיכום בכור לנחלה ולכוהן

9 + בכור; – אינו בכור; ± מחלוקת

10 בתוספתא מתנהל דיון המשך, מעין קומה גבוהה יותר: במקרה של חובת פדיון – מי חייב בו. הברייתא בתוספתא זו ערוכה גם היא כמו המשנה הראשונה בצורה ריבועית: "יש שנותן על ידי עצמו, יש שאביו נותן על ידיו, יש שהוא ואביו נותן על ידיו, יש שהוא ואביו נותנין, לא הוא ולא אביו נותנין" פ"ו ה"ג, עמ' 540. הפירוט בתוספתא רב וכולל מקרים שאינם נידונים במשנה. את המידע מהתוספתא כללנו בעמודה מיוחדת בטבלה.

11 כך, למשל, "1. איזה הוא שנותן על ידי עצמו, הורתו שלא בקדושה ולידתו שלא בקדושה נותן על ידי עצמו. 2. ספק בן תשעה לראשון ובן שבעה לאחרון נותן על ידי עצמו. 3. שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים במחבא ומת אחד מהן, השני נותן על ידי עצמו" תוס', שם.

12 במקרה השני לפי המשנה זו מחלוקת תנאים מס' 6 והתוספתא כרבי יוסי, אלא שהיא מוסיפה שהאב אינו חייב בפדיון משום שגיור מנתק את קשרי המשפחה ואין הוא בבחינת בנו של אביו. כאן ההלכה יוצרת מציאות פיקטיבית שהאב הביולוגי חדל מלהיות אביו ההלכתי. במקרה השני במשנה מס' 9 נקבע שחייב בפדיון ואף אחד מהם אינו בכור, והתוספתא מוסיפה שחייב בפדיון, אבל אי אפשר לחייב את האב בכך והחובה נופלת על הבן עצמו, וכן במקרה השלישי מס' 10.

13 התוספתא שם ממשיכה: "איזהו שאביו נותן על ידיו? שתי נשים של שני אנשים שלא ביכירו וילדו שני זכרים במחבא, זה נותן חמש סלעים וזה נותן חמש סלעים לכהן. נתן האב חמש סלעים ומת האב, השני חייב והבנים פטורין" שם ה"ד. זה מקרה 10 במשנה.

14 ובהמשך: "ילדה היא וכהנת, היא ולויה, היא והאשה שכבר ילדה שני זכרים, אביו נותן על ידיו. מת אחד מהן או שהיה זכר ונקבה, לא הוא ולא אביו נותנין" שם ה"ה. זה מקרה 11 במשנה.

15 בַהמשך התוספתא מוסיפה מקרים של מות האב, וניכר שהיא מחפשת מקרים סבוכים ומסובכים.

16 העיקרון ההלכתי של משנתנו דומה לזה של משנת נידה ושל משנת כריתות. מבחינת כמות המקרים משנת כריתות היא כמשנתנו, ובמסכת נידה יש פירוט רחב הרבה יותר, מקרים נוספים, וסידור אחר של ההלכות.