משנת ארץ ישראל על משנה בבא מציעא ב׳:ד׳

4 עפ”י כתב יד קופמן

5 מצא בחנות הרי אילו שלו – לחנות מגיעים לקוחות, והם מסתובבים בחנות. הכסף שנמצא על הרצפה הוא של אחד הלקוחות או של החנווני, ואין החנווני יכול טעון שהכסף שלו שהרי החנות פתוחה לציבור. בתוספתא פ"ב הי"ד מובא נימוק משפטי יותר: "מצא בחנות, עד מקום שדרך בני אדם רגילין ליכנס הרי אילו שלו, יתר על כן הרי אילו של בעל הבית". בשולי המשפט נעיר שהתוספתא לפרקנו מוסיפה, לעיתים קרובות, הסברים משפטיים, כגון שהמטבעות מימי האמוריים, שמשנתנו באורחים המשנה הקודמת, דרך אשפה להיטלטל, המאבד התייאש וכו'.

6 בין תיבה לחנווני הרי הן שלחנווני – חז"ל מדברים על מבנה ברור של חנות. החנווני עומד מאחורי שולחן, ועל השולחן חפצים או מאכלים. הלקוחות עומדים מהצד השני של השולחן. לכן כסף שנמצא בין החנווני והשולחן שייך לחנווני, שכן לשם הלקוחות אינם מגיעים. לפני השולחני – השולחני הוא הטרפזיס ביוונית, הבנקאי של היום. תפקידיו להחליף את הכסף ולהלוות כספים ללקוחות החסרים מימון שוטף. מבנה החדר שבו הוא עובד שונה מחנות. השולחני יושב על כיסא ומאחוריו, או מצידו, ארון לכסף. לכן אם הכסף נמצא לפני השולחני הרי אלו שלו – של המוצא, כי אלו כספי הלקוחות.

7 בכל הדיון לא נזכרת האפשרות שהחנות עצמה תָקנה לחנווני את האבדה. זאת בהתאם לכלל בפ"א מ"ד שקניין חצר מחייב ידיעה של בעל החצר.

8 כמו כן אין במשנה ביטוי לשאלה האם יש למטבעות סימן. כאמור בעצם מטבעות הם אבדה שאין צורך להכריז עליה, אבל אם הם בתחום של השולחני הרי ברור שהם שלו. בנוסף לכך ביתו קונה את האבדה שאיננה אבדה כלל. אם כן שאלת הסימן אומנם מהותית, אבל במקרה זה השאלה איננה הסימן אלא האם זו אבדה. השאלה מתי ביתו קונה נדונה לעיל פ"א מ"ד.

9 בין כסא לשולחני – כלומר בין השולחני עצמו לשולחן שלו שהכסף צבור עליו, הרי הן שלשלחני – לשם הלקוחות אינם מגיעים. לקח פרות מחבירו או ששילח לו חבירו פרות ומצא בתוכן מעות – יש להניח שזו אבדה, המוכר לא הניח מעות בכוונה, אבל מצד שני הפירות היו של המוכר ומן הסתם גם המעות של המוכר. הרי אלו שלו – של המוצא. לכאורה קשה: הרי זו בבירור אבדה של מוכר הפירות, וכי מי עוד יכול היה להניח ולשכוח מעות בתוך ערמת הפירות? מעתה שתי אפשרויות פרשנות פתוחות בפנינו להבנה:

10 א. מדובר בחקלאי המוכר בעצמו את פירותיו בשוק. במקרה זה עלינו להניח שהפירות שלו, והמעות שלו, אך מכיוון שהבעל התייאש מהם, ושכח מהם, האבדה של המוצא.

11 ב. החקלאי מכר את פרותיו לתגר, והתגר הביאם לתגר אחר, וממנו הגיעו הפירות למוכר בשוק. על כן אי אפשר לזהות את מקור המעות והרי זה אבדה ללא סימן, ושייכת למוצא.

12 ההסבר הראשון חורג מתחום השאלה של יש סימן או אין סימן. אף על פי שיש בפירות סימן ברור הרי הם של המוצא, כי החקלאי ששיווק את פירותיו למרחוק התייאש מהם, או ויתר עליהם, מדעתו או שלא מדעתו כלומר שדרך בני אדם לוותר במקרים כאלה. לעומת זאת ההסבר השני מהלך בנתיב הרגיל במשנה, ושאלת המפתח היא עדיין האם יש/אין סימן.

13 טבעי הוא שכל חכם שיתייחס לשאלה יצא מנקודת המבט הרגילה באזורו, ואל לנו לצפות שההבחנה המוצעת תופיע במפורש בשפה עקרונית ומשפטית יותר. אבל בתוספתא, כפי שראינו, יש כלל משפטי: "שדרך בני אדם רגילין ליכנס".

14 ההלכה עצמה הייתה מעוגנת במציאות כלכלית, מבוססת עליה ומשקפת אותה, אבל במהלך השנים השתנתה המציאות וההלכה נותקה מהרקע הריאלי. כפי שנראה בסוף הפרק היסוד המשפטי של הייאוש ותפקידו המרכזי בהעברת הקניין הבעלות מהבעל למוצא איננו מופיע במשנה. גם אם יסוד הייאוש תנאי, כדי לקיים את האפשרות השנייה נצטרך להניח שייאוש בטעות נחשב לייאוש, אף על פי שהמוצא יודע מי הם הבעלים. במשנה ג דובר גם במקרה כזה, שניתן אולי לשחזר מי הבעלים המקורי אבל לא חייבים להחזיר את המציאה, שכן עבר זמן רב. גם כאן לא יחול דין השבת אבדה, אף על פי שהזמן קצר, והחקלאי בהחלט יכול לתאר לעצמו שמישהו הגון מצא את כספו, וישיבהו לו. על כן מסתבר שמשנתנו מדברת על האפשרות השנייה, ומצטרפת לעדויות הרבות על כך שהמשנה רואה לפניה משק פתוח שבו החקלאי איננו מגיע לעיר בעצמו, והסחר מתנהל באמצעות שרשרת תיווך. בנספח למסכת דמאי ובנספח למסכת זו נרחיב בכך. הבבלי כו ע"ב – כז ע"א הסביר גם הוא שמדובר בתגר ולא בחקלאי העומד ומוכר. אין זו רק אוקימתא משפטית, "הכא במאי עסקינן", בסגנון הבבלי הידוע, אלא פשט המשנה המשקפת כאמור מציאות כלכלית שלתנא עצמו הייתה מובנת מאליה.

15 אשר לתוספתא: "מצא בבית, אם שרו בו אורחין בפנים, הרי אילו שלו, ואם לאו, הרי אילו של בעל הבית" פ"ב הי"ד. התוספתא רואה לפניה בית גדול שבו יש "לפנים". התיאור איננו של בית בן חדר אחד אלא בית מורכב וגדול. בתי אמידים בתקופה מוכרים לנו היטב מהממצא הארכאולוגי, ותפקודם החברתי מתבאר על רקע נוהגי החברה הרומית, ולא כאן המקום להרחיב בכך.

16 אם היו צרורים נוטל ומכריז – שכן יש במעות סימן. המדובר במעות שנמצאו בחנות או אצל שולחני, וברור שאם יש סימן מכריז. המשפט "אם היו צרורים" חל על כל המשנה, כלומר המבנה הוא משפט א, משפט ב – ומשפט ג חל על כל המשנה. כך הצענו להסביר גם את משנה ג, וכן את משנת ברכות פ"ד מ"ה.