משנת ארץ ישראל על משנה בבא מציעא ב׳:ג׳

3 עפ”י כתב יד קופמן

4 עד עתה עסקה המשנה בסדרת דוגמאות. התלמודים מפרשים את כל הדוגמאות סביב שאלת קיום סימן או היעדר סימן. אנו ראינו שחלק מהדוגמאות עוסקות בשאלות אחרות: האם החפץ הונח בכוונה או נשכח, ואולי גם בשאלה האם הבעלים התייאש. עתה המשנה עוסקת בגלוי בשאלה האם החפץ אבד או הונח בכוונה בבלי, כח ע"ב. כבר במשנה א ראינו שהירושלמי מערב כנראה את שתי השאלות. התלמוד הבבלי מסביר שיש כאן הבחנה ברורה בין הנושאים.

5 מצא – כל אחד מהחפצים שעליהם נאמר קודם שהם שלו, אחר הגפה או אחר הגדר – במקום מוצנע. גדר היא גדר שדה, וגפה היא כנראה מינוח למדרגה טרסה. גוזלות מקושרים – גוזלות קשורים זה לזה. אין הם אבדה אלא הונחו. אפשר שאת הגוזלות מצא אחרי הגדר, והשאלה היא כיצד לפסק את המשנה:

6 מצא – אחר הגפה, או אחר הגדר – גוזלות מקושרים.

7 או:

8 מצא משהו מהחפצים האמורים לעיל אחר הגדר, או מצא אחר הגפה גוזלות מקושרים.

9 לפי הפיסוק השני, גוזלות מקושרים הם דוגמה שלישית, והמשנה מערבת בעיה של הנחה עם שאלת הסימן. לפי הפיסוק הראשון את הגוזלות מצא ליד הגפה או הגדר, וכל המשנה עוסקת בשאלה האם החפץ הונח או נשכח. אנו בחרנו בפיסוק הראשון, ולדעתנו במשנה נושא אחד. הבבלי כח ע"ב שואל מדוע הקשר אינו סימן, מכאן שהבבלי פירש את משנתנו כפירוש השני, אך כפשוטה המשנה אינה עוסקת בכך. אם יש בגוזלות עצמם סימן צריך להכריז, אבל המשנה מתמקדת רק בשאלה האם הגוזלות הונחו או נפלו ואבדו, ואם לא הונחו אלא אבדו חלים עליהם הכללים שבמשנה הקודמת. הבבלי בביצה י ע"ב הניח כנראה שהגוזלות מקושרים ונמצאו אחר הגפה, כפירוש השני. הירושלמי כאן ח ע"ג הסביר את כל המשנה בבעיה של הנחה, כנראה כפירוש השני, אך הדבר לא נאמר במפורש.

10 או בשבילים שבשדות – מצא חפץ בצד השביל, הרי זה לא יגע בהן – אין הוא חייב להכריז בשל סימן, אלא אין זו אבדה.

11 מצא כלי באשפות – האשפה היא "מזבלה" שבה מניח אדם את אשפתו הפרטית. האשפה שימשה לזיבול שדות, ולא הייתה ריכוז כללי לכל הכפר כמו שהיא בימינו. התוספתא פ"ב הי"א מסבירה: "מצא באישפה חייב להכריז, שדרך האשפה להיטלטל". אדם איננו מניח שם חפץ, כי מהאשפה כולם לוקחים ומזבלים את שדותיהם בבא קמא פ"ג מ"ג. האשפה היא אומנם רשות פרטית, אבל היא פתוחה לציבור והדברים המונחים בה הם הפקר. ובכל זאת: אם מכוסה לא יגע בו – הכלי נזרק לאשפה ללא מכסה, ואז הוא אבדה וחל עליו הדין של השבת אבדה כאמור לעיל זו מחלוקת של המשנה והתוספתא, אבל אם הכלי מכוסה, הרי שהונח בכוונה. ואם מגולה נוטל ומכריז – אין מניחים בכוונה כלי ללא פקק, ואם יש בו סימן מכריז. המשנה איננה נכנסת לשאלת האם מכריז או לא, בכך נשנתה מחלוקת לעיל, אלא היא עוסקת רק בהגדרה של מונח או אבדה.

12 היחס בין התוספתא למשנה איננו ברור. האם התוספתא מסבירה ומבחינה בין חפץ עם סימן לחפץ בלי סימן, והמשנה אומנם מסכימה עימה אך איננה עוסקת בנושא, או שמא לפנינו מחלוקת האם בכל מקרה חייב להכריז, או רק בכלי מכוסה. אנחנו מעדיפים את הפתרון הראשון ואין מחלוקת בין המקורות, אלא שהמשנה עוסקת רק בשאלה האם זו הנחה או הטמנה, והתוספתא בשאלה האם עליו להכריז התייאש או לא התייאש.

13 בבבלי כה ע"ב מצויה גם ברייתא ובה דעה נגדית: "מצא כלי טמון באשפה – נוטל ומכריז, שכן דרך אשפה לפנות". כלומר גם כלי מכוסה נוטל ומכריז, אין זו הטמנה שכן אדם אינו מניח חפציו באשפה. המשפט סותר את עצמו, וצריך היה להיות "שאשפה אין דרכה להיפנות". הבבלי עצמו מבחין בין סוגי כלים שונים, אבל מסתבר שהבבלי רואה לפניו אשפה פרטית. דרכו של אדם לפנות את אשפתו, ואם הטמין שם כלי עשה זאת בכוונה, ולא התייאש ממנו, וימצא אותו. לכן המוצא צריך לסייע לו ולהכריז על האבדה. הסוגיה עצמה מהלכת בדרך שונה, ויש פער כרונולוגי בין דברי האמוראים ל"סתמא" של הגמרא: בעוד שהאמוראים דיברו על מציאות מוכרת, כל כך מוכרת שאין צריך לאומרה, הרי שה"סתמא" של הגמרא דן בנושא מזווית משפטית אוניברסלית, נטולת רקע ריאלי, ולא נרחיב בכך.

14 מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו – אומנם הכלי הוצנע בזמנו, אך הזמן חלף, בעליו לא שבו לקחתו, ונראה שזו אבדה. את המשנה ניתן להעמיד בסתם כותל בבית נטוש, שאיש כבר איננו יודע למה שימש, אבל אולי גם מדובר בביתו של קונה שקנה בית ומצא בכותל כספים שהוטמנו בו. הבבלי שואל למה לא יימסר הכסף לדייר האחרון, וכפשוטם של דברים הכסף ישן וממילא לא האחרון הטמין אותו. אלא שהשאלה סבוכה יותר: הרי הוא היה ברשות הבעל האחרון ומדוע אין הוא נחשב לבעליו, אף על פי שלא ידע על הכסף? הרי החפץ נקנה על ידי בעל הקיר מדין קניין חצר לעיל פ"א מ"ד! שם נקבע שאדם זכאי ל"קניין חצר" אם החפץ שמור ברשותו ונתון לשליטתו.

15 הכסף בקיר נחשב לשמור בידי בעל הכותל. לעיל דובר על מקרה דומה, אלא ששם הבעל ידע על המטמון בשדהו לעיל פ"א מ"ד, ולכאורה כאן הוא לא ידע. פנייה לנתיב זה של הצורך לדעת על רכושו מנווט את הבירור לשאלה משפטית קשה: האם הקניין צריך דעת כוונה לקנות, או שדי בפעולה עצמה. על כל פנים בדיוננו במשנה בפ"א מ"ד ראינו שקניין חצר הוא רק מדעת. אומנם הבבלי שינה את הדין וקבע שרק בחצר משתמרת לא נצרכת דעת, ואצלנו מן הסתם זו חצר המשתמרת. משנתנו תהיה אפוא קושיה על הבבלי. כפי שהצענו שם הבבלי בעצם מעוניין לצמצם את קניין חצר, אבל ברובד התנאי משנתנו עולה בקנה אחד עם התוספתא פ"א ה"ד שקניין חצר מותנה בידיעה ושליטה.

16 אפשר לשאול מדוע אין להשיב את הכסף לבעל הראשון. בתוספתא פ"ב הי"ב ההסבר פשוט: "מצא בגל או בכותל ישן, הרי אילו שלו, שיכול לומר של אמוריין הן". הכסף היה שייך לנוכרי שהתגורר בבית מקודם, לפיכך אין הוא שייך במקורו לבעל היהודי האחרון אלא לנוכרי, ואין חייבים להחזיר לנוכרי את אבדתו, ואם תמצא לומר שהדיירים קנו אותו, הרי שגם בעל הבית הנוכחי רכש אותו באותה דרך.

17 במשניות האחרונות ובאלו שאחריהן לא עולה האפשרות שאומנם אין למציאה סימן ולכן אי אפשר להכריז עליה ולהחזירה לבעליה, אבל היא עדיין רכוש הבעלים המקוריים ולכן אסור לו לגעת בה או להשתמש במציאה. לכך נחזור בסוף הפרק.

18 נוסיף עוד שבממצאים ארכאולוגיים מוצאים לעיתים מטמונים ברצפות או בקירות ישנים, ולעיתים המטמון הונח הרבה לפני השלב האחרון של הבנייה.

19 בתוספתא מצויה השלמה של ההלכה שבמשנה בדבר כסף טמון: "הלוקח בהמה מחבירו, ומצא עליה דבר שיש בו שוה פרוטה, חייב להכריז" פ"ב הט"ו. כאן אין אנו אומרים שהחפץ הוא מהבעלים שהיו לפני הרבה זמן וברור שיש להשיב את הכסף לבעלים האחרון. ברייתא זו איננה בירושלמי, אך היא העילה להבאת סיפור ארוך בעל אופי אגדי על שמעון בן שטח, שקנה חמור מנוכרי סרקני-ערבי ומצא מרגלית תלויה עליה והשיב את המרגלית לבעליה. אף על פי שאבדת נוכרי מותרת, שמעון בן שטח עשה לפנים משורת הדין. סיפור שני מספר רבי חנינה על זקנים שקנו ערמת חיטים מחייל ומצאו בה צרור דינרים והחזירוהו, ואף על חכם ששהה ברומי והחזיר אבדה לנוכרית מתוך צדקותו. את שלוש המימרות משרשרת אמירתו של הנוכרי "בריך אלהון דיהודאי" ברוך אלוקי היהודים – ירו', ח ע"ג.

20 מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו – אומנם הכלי הונח אבל נשכח, ולכן חלים עליו דיני אבדה. מחציו ולפנים של בעל הבית – בעל הבית מניח כלים בחורי הבית. הבית בנוי מאבנים בלתי מתאימות ונוצרים בקיר חורים שבהם מניחים חפצים. בברייתא אחת אלו מכונים "חורי הבית" או בלשון רבים "חוררי הבית": "חורי הבית העליונים והתחתונים, היציע, והדות, וגג הבית... אינו צריך לבדוק" תוס', פסחים פ"א ה"ג. בעל הבית אינו צריך לבדוק שם בערב פסח, שכן אין זה רגיל שיניחו שם אוכל.

21 כמו כן: "כותל המשמש את הבית, ידון מחצה למחצה. כיצד? כותל שהוא לאויר והטומאה בתוכו מחציו ולפנים הבית טמא, והעומד מלמעלן טהור. מחציו ולחוץ, הבית טהור, והעומד מלמעלן טמא. מחצה למחצה הבית טמא. והעומד מלמעלן? רבי מאיר מטמא וחכמים מטהרין. רבי יהודה אומר כל הכותל לבית". אם כן בתוך הקיר עשויה או עלולה להיות טומאה, כלומר אבר מן המת. המקרה עצמו איננו רגיל, אבל הוא משקף תמונה זו של קיר שבתוכו חללים קטנים. בנוסף לכך היו בקיר גומחות, מעין חלונות סתומים ששימשו כארון קיר. אלו מכונים דות, או פרסתקין תוס', אהלות פ"ז הט"ו, עמ' 605.

22 זה הרקע למעשה הניסי בבתו של רבי עקיבא, וזה לשונו: "דרבי עקיבא הויא ליה ברתא. אמרי ליה כלדאי: ההוא יומא דעיילה לבי גננא, טריק לה חיויא ומיתא. הוה דאיגא אמילתא טובא. ההוא יומא שקלתה למכבנתא, דצתא בגודא, איתרמי איתיב בעיניה דחיויא. לצפרא, כי קא שקלה לה, הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה" בבלי, שבת קנו ע"ב – לרבי עקיבא הייתה בת. אמרו לו הכשדיים =החוזים בכוכבים אותו היום שתעלה לחדר השינה כלומר יום הנישואין יכיש אותה נחש ותמות. הייתה דואגת על הדבר מאוד. אותו יום לקחה את המכבנת =סיכת הראש, נעצה אותה בקיר, נכנסה המכבנת והתיישבה =ננעצה בעינו של הנחש. בבוקר, בשעה שנטלה אותה, היה נמשך ובא הנחש אחריה. מעבר לרעיון שבסיפור, הסיפור מתרחש בבית רגיל שבצד הפנימי שלו רווחים בין האבנים שבהם ניתן להניח תכשיט.

23 האבנים הבלתי תואמות מכונות גוויל. בבית מהודר טייחו את הקיר מבפנים ומבחוץ, ובבית פחות מהודר טייחו רק מבחוץ. בבית עוד יותר מהודר סיתתו את האבנים כך שלא ייווצרו כלל חורים, ואלו אבני גזית שבהן תדון המשנה להלן בבא בתרא פ"א מ"א איור 9.

24 אם היה משכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו – אין כאן חזקה שהחפצים שייכים לבעל הבית, שכן מן הסתם הם של אחד השוכרים. בעל הבית לא ידע מהם, ובמקור הם אינם שלו, ולכן אינו צריך להחזיר. שוב כפשוטם של דברים אין כאן הנחה מסודרת, ומדובר כשבחפצים עצמם אין סימן. במקבילות מדגישים שאין מדובר בשוכר בודד, שכן אם הוא שוכר מוגדר החפץ שייך לשוכר, אלא שהיו בו שוכרים רבים, או אורחים רבים. "מצא בבית, אם שרו בו אורחין בפנים הרי אילו שלו, ואם לאו הרי אילו של בעל הבית" תוס', פ"ב הי"ד.

25 בירושלמי רמוזה מחלוקת שאיננה במשנה. מתברר שהירושלמי הכיר בנושא מחלוקת, והציע לפרשה באחת משתי שיטות: "אמר רבי ירמיה בפונדק איתפלגו אבל בחצר כל עמא מודיי שחייב להכריז. אמר רבי יוסה בחצר איתפלגו אבל בפונדק כל עמא מודו שהוא של מוצאו" ח ע"ג, לפי כתב יד רוזנטל: אמר רבי ירמיה בפונדק נחלקו אבל בחצר כולם מודים שחייב להכריז. אמר רבי יוסה בחצר נחלקו אבל בפונדק כולם מודים שהוא של מוצאו. אם כן שחזור הברייתא או המשנה הוא: "אם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו, ומחוץ לביתו רבי x אמר שלו, רבי y אמר חייב להכריז", ועל כך נחלקו האמוראים.

26 מצא בפונדק או בחצר

27 בבבלי הפונדק מופיע בהקשר אחר, כהסבר למשנה: "אמר ריש לקיש משום בר קפרא: כגון שעשאו פונדק לשלשה ישראל" כו ע"א. הדמיון בין הלימוד של שני התלמודים רב, אך ניכר שאותו רעיון שובץ בסוגיות בעלות מהלך לוגי שונה.