מפרשים:
2 עפ”י כתב יד קופמן
3 זו משנת ראי המונה דוגמאות הפוכות לאלו של משנה א.
4 ואלו חייב להכריז מצא פירות בכלי – בניגוד לפירות מפוזרים. או כלי כמות שהוא – כל כלי יש בו סימן שבעליו מכיר אותו בניגוד לכלי אנפוריה. מעות בכיס או כיס כמות שהוא – כיס הוא נרתיק העשוי מבד או מעור. מעות בכיס הן בניגוד למעות מפוזרות. ציבורי פרות – ולא מפוזרים. ציבורי מעות שהם שלשה מטבעות זה על גבי זה – זה כנראה הסבר למילים "ציבורי מעות", וכאילו היה כתוב "ציבורי מעות כיצד?", ואין במשנה כפילות. המשנה משקפת מצב שבו כמות המטבעות בשוק מעטה, ושלושה מטבעות הם כבר "ציבור" מתוכנן ולא אבדה. בתלמודים צמצמו הלכה זו למטבעות מיוחדים: "רב יהודה אמר שלשה מטביעות של שלשה מלכים. אמר רבי אלעזר ואפילו שלשתן של מלך אחד ועשויין גודלין" ירו', ח ע"ב; בבלי, כח ע"א. ובהמשך שם בירושלמי: "אמר רבי יוחנן אין הוה כגון אהן מצובה אין חייב להכריז".
5 נראה שבתלמוד משתקף שינוי בכמות המטבעות בשוק, וכמה מטבעות זרוקים הם עדיין אבדה. מכאן נלמד שלפי הירושלמי אין במשנה ביטוי לכך שהצבירה היא סימן כפי שפירשו בבבלי, אלא שאין זו אבדה אלא הנחה מתוכננת של המטבעות.
6 משנתנו משקפת מצב מוניטרי בלתי מפותח. מטבעות קיימים, אך מספרם מועט. בתקופה הרומית דוגמה זו כבר מיושנת, כפי שהראינו במבוא למסכת נזיקין.
7 כריכות ברשות היחיד – בניגוד לכריכות ברשות הרבים, וכיכרות שלבעל הבית – לכיכר שאפתה האישה בביתה ובתנור הפרטי צורה מיוחדת ואישית, וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן – בניגוד לגיזי צמר "ממדינתן", כדי יין וכדי שמן – בניגוד לכלי אנפוריא, חייב להכריז – שכן יש בהם סימן. גם כאן ההסבר שיש בכדים סימן לא נאמר. סתם כד הוא יצירה סטנדרטית למדיי. אומנם כל כד נוצר לחוד, אך קשה למצוא בהם סימנים מפרידים. ואכן על הלכה זו התוספתא חולקת.
8 בתוספתא מוזכרים פריטים נוספים שלכאורה הם הפוכים ממשנה א, כגון חתיכות של בשר שהן שלו: "מצא חתכות של בשר וחתכות של דגים, ודג נשוך – הרי אילו שלו. מחרוזות של בשר ומחרוזות של דגים, וחביות של יין, ושל שמן, ושל תבואה ושל גרוגרות, ושל זתים – אין חייב להכריז" פ"ב ה"ג. חתיכות בשר הן צורת השיווק של הקצב, ובניגוד למחרוזות דגים הן מוצר אישי; קשה להבין מדוע הן נחשבות שייכות למוצא ואין הוא חייב להכריז עליהן, והרי בעצם החריזה וצורת החיתוך יש אפיון אישי. לעומת זאת על חביות יין אינו חייב להכריז תוס', פ"ב ה"ג, והרי חבית ככד, ובמשנה כדי יין הם שלו, ובתוספתא נאמר שחייב להכריז עליהם. יש להניח שהמשנה מדברת על כלי עם סימן, והתוספתא על כלי בייצור המוני. ייתכן שעורך התוספתא נגרר להבאת דוגמאות הפוכות ממשנה א ובחר דוגמאות טכניות שאינן מדויקות, ברם הסבר כזה כמובן קשה לקבלו.
9 דומה שהתוספתא אינה מעמידה את שאלת הסימן במרכז הבירור ההלכתי. ואכן בתוספתא מצוי גוש הלכות, ונצטט שתיים מהן שם ה"ב-ה"ג:
10 1. "וכן היה רבי שמעון בן לעזר אומר, המציל מפי הארי, ומפי הזאב, ומשניתו של ים, ומשניתו של נהר, המוציא באסרטיא ובפלטיא גדולה – הרי אילו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן".
11 2. "מצא חתכות של בשר..." ההמשך צוטט לעיל.
12 כפי שטענו דג נשוך, וגם חתיכות של בשר, יש בהם סימן, וכן לגבי המוצא בפלטיה ובאסטרטיה בכיכר ובכביש לא נאמר שאין בחפצים סימן. הווה אומר שהנתון הקובע לפי התוספתא הוא האם הבעלים מתייאשים. אם איבד אדם חפץ בכביש הראשי או בכיכר דחוסת אדם בעיקר נוכרים הוא מתייאש, כי החפץ מן הסתם נהרס, והוא הדין בחתיכות בשר, שמן הסתם הושחתו. אם חפץ אבד בכביש, אדם לא יצא לדרך להביאו מחדש. בכל המקרים הללו יש ייאוש לא בגלל היעדר סימן, אלא בגלל סיבות אחרות. הקשר בין סימן להיעדר ייאוש ברור, אבל היעדר סימן הוא רק סיבה לייאוש, והייאוש הוא הגורם הקובע. כך בתוספתא; במשנה בעצם אין קביעה מהו הגורם המעצב את כל ההלכות השונות, ועסקנו בכך במבוא. במרכיב הייאוש נעסוק בסוף הפרק.
13 הוא הדין לכלי אנפוריא. הסוחר הגדול איננו מתעסק בקטנות, וגם לא נשאר באזור כדי לחפש את אבדתו. מה שאבד בשוק – אבוד.
14 אשר לכלי החרס כד וחבית. המחלוקת נראית בעינינו כמבטאת מצב כלכלי. בתקופת התנאים היו בגליל שני מרכזי ייצור המוניים, בכפר שיחין ובכפר חנניה. כל מרכז ייצר כלים מסוג אחר. המשנה משקפת מצב שבו כלי החרס בכל מקום עדיין ייחודיים, ואילו התוספתא משקפת סטנדרטיזציה של כלי חרס. עושה רושם שהתוספתא משקפת את הריאליה בגליל במאות הראשונה והשנייה, והמשנה את יהודה, שאין בה אותה אחידות של שימוש במוצרים מבית יוצר אחד או שניים.
15 בהמשך התוספתא שם ה"ד: "כתוב בחרש ונתון על פי חבית, בנייר ונתון על פי עגול, חייב להכריז". ברור מדוע חייב להכריז, שכן הנייר המשמש כפקק הוא נייר שכתוב עליו משהו אישי, ברם מהו "נתון על פי עגול"? עיגול תאנים אין לו פה כלל! ואולי זו רק העברה טכנית מהמשנה האומרת שעיגול ובתוכו חרס הרי הוא שינוי וחייב להכריז.
16 בניגוד לכריכות ברשות היחיד, שלפי המשנה חייב להכריז, התוספתא מעמידה את רשות הרבים כניגוד לרשות היחיד, ואלומות כניגוד לכריכות: "מצא כריכות ברשות היחיד, חייב להכריז, ברשות הרבים, אין חייב להכריז. האלומות, בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים, חייב להכריז" שם ה"ה. שוב פשוט יותר להסביר את ההלכה לא על בסיס יש/אין סימן, אלא על בסיס ההבחנה בין אלומות שהונחו בכוונה והבעל מתכוון לחזור ולקחתן, לבין מצב שבו הכריכות אבדו והבעל מתייאש. גם את הפירות התוספתא מזכירה ומונה את כל פרטי הדין שם ה"ו: "מצא פירות צבורין חייב להכריז, מפוזרין אין חייב להכריז. מקצתן צבורין ומקצתן מפוזרין, חייב להכריז". כמו כן: "מצא מעות עשויות מגדלות, חייב להכריז, מפוזרות, אינו חייב להכריז. מקצתן מגדלין ומקצתן אין מגדלין, חייב להכריז, וכמה הוא מגדל, שלשה מטבעות זה על גבי זה" שם ה"ז, ובהלכה הבאה עוד פרטים על מצרכים דומים. המשנה מונה את המצרכים השונים לפי קבוצות הלכתיות – חייב להכריז או הרי אלו שלו, ואילו התוספתא לפי סוגי מצרכים – חתיכות בשר, כלים, פירות, מטבעות. אלו צורות ארגון שונות של אותו חומר הלכתי בהבדל פעוטים שאותם ציינו.
17 בכל המשנה ומקבילותיה אין מצב ביניים – או שהאבדה שלו או שחייב להכריז. עסקנו בכך במבוא.