משנת ארץ ישראל על משנה עבודה זרה ד׳:ט׳

9 עפ”י כתב יד קופמן

10 המשנה קשה, ויש בה עדויות להתפתחות ההלכה. ראשונים התחבטו מה הבעיה או הבעיות ההלכתיות הנידונות בה. בסופה עוסקת המשנה בסיוע לעוברי עבירה, ממוצא יהודי. לפיכך עלתה האפשרות שגם לפני הסיפא יש דיון בסיוע לנוכרים נושא שיש בו איסורים הלכתיים לעצמם כפי שנקבע "ומחזיקין ידי נכרים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום" שביעית פ"ה מ"ט; גיטין פ"ה מ"ח; שביעית פ"ד מ"ג. המשנה בשביעית קשה כשלעצמה ונדון בה להלן. חלק מהפרשנים אף הציעו שהרישא בנושא אחד ואמצע המשנה בנושא שני.

11 הפרשנויות השונות.

12 1. חשש יין נסך התלוי בדרך הנוכרים מתי דרכם לנסך.

13 2. חשש טומאה, טומאת הנוכרי. זו מטמאה כל פרי שהוכשר לקבל טומאה.

14 3. סיוע לנוכרי.

15 כל אלה הפרשנויות הטכניות-הלכתיות. כפי שכתבנו במבוא ובפירוש המשניות לעיל פעמים רבות, אנו מעדיפים את הפרשנות החברתית וגם אותה צריך יהא להסביר במקרה הנוכחי.

16 דורכין עם הנוכרי בגת – לכאורה אין לחשוש ליין נסך משום שבשלב זה אין בגת יין שהרי היין מטמא רק לאחר שירד לבור משנה קודמת. כמו כן לא ברור האם האיסור הוא על יהודי להעסיק נוכרים או שמא אסור לפועל יהודי לעבוד עם נוכרי בשדהו. אבל לא בוצרין עמו – אם החשש הוא מיין נסך, המשנה מוקשית למה יש לחשוש ליין נסך הרי עדיין היין לא ירד לבור? אם תמצא לומר שיין נעשה יין נסך עוד לפני הדריכה בגת, ולכן אין דורכים עם הנוכרי, כמו שהצענו בפירושנו למשנה הקודמת על פי משנת אהלות פי"ח מ"א, עדיין לא ברור למה בוצרין עימו הרי מי שטוען שבענבים יש יין כבר לפני הדריכה, האיסור הוא כבר בזמן הבצירה. בתוספתא פ"ח ה"ג שנצטט להלן מוסברת המשנה בטענה בכך שאין דרך הנוכרים לנסך בצורה זו בזמן הדריכה. ועדיין קשה וכי דרכם לנסך בזמן הבצירה?

17 הסבר התוספתא מצטרף להצעה של החשש מיין נסך. דומה שההגדרה שאין דרכם לנסך כך, תלויה גם במצב בשעת העבודה. הוא איננו קשור במישרין לשאלה ממתי היין נעשה יין נסך. הדריכה מתבצעת ביחד יהודי ונוכרי, בעמידה, כששני העובדים מסתכלים זה על זה. מקרה זה הוא כמו חליבה של נוכרי כשישראל מפקח עליו, ואין לחשוש לפעולות אסורות של הנוכרי. אבל בבציר כל אחד עובד לחוד, מרוכז כולו בבדיקת האשכולות שאותם יש לבצור בזהירות ובעדינות. והנוכרי יכול עלול לנסך את התירוש שיצא מענב בודד. כך למשל אשכול שנפגע או נחתך בצורה לא טובה עשוי הגוי לפלוט משפט חצי אגבי בסגנון 'מה שנפל יהא לאל' או משהו כזה. נוח יותר לפרש כמובן את המשנה לפי הדעה שקצת תירוש נעשה יין נסך. אבל אפשר גם שמדובר בענבי מאכל המובאים לשוק שגמר מלאכתם הוא הנחה בסל.

18 מעבר לכך ייתכן שמקובל היה לברך לאל בתחילת הבציר, ואולי לבצור את האשכול הראשון לשם האל ולהניחו על הקרקע כסימן ברכה. מעין מקבילה למצוות ביכורים בהלכה היהודית. זה ניחוש הגיוני, מתאים ל'רוח' עבודה זרה'. בעולם היווני ידוע נוהג זה כאפרכי - ἀπαρχή שהוא המונח לתרגום מצוות ביכורים בתורה, בבית המקדש. מונח אחר הוא panspermia שהוא מתנת מזון למקדש. באלאוסיס בשעתו המאות הרביעית והחמישית לפני הספירה היה זה מס חשוב ששימש מקור כספי חשוב למקדש שם. הצעה זו אכן פותרת את כל הבעיות במשנתנו, ברם עדיין חסרה ראיה שחז"ל הכירו נוהג זה, ושהוא היה קיים במזרח בתקופה הקרובה לפעילותם של חז"ל. יש להודות שברוב ספרי המחקר המונח כלל לא נזכר משום שהוא נדיר למדי, והופעותיו מעטות ביותר.

19 זאת ועוד ההסבר המוצע מסביר היטב את ההבדל בין גמר מלאכה לעניין מעשרות והכשר טומאה, לבין עבודה זרה. ניתן גם להבין שלאחר שנקבע מועד זה לעניין ניסוך הוא הועבר לדיני מעשרות וטומאה מתוך רצון להשוות את המידות. כך שגם יוסבר הבדל אפשרי בין התחומים ההלכתיים השונים, וגם תובן המגמה להקדים את הגדרת 'גמר מלאכה', זאת מתוך הרצון להגיע להאחדה השוואת ה'מידות'.

20 הטיעון של "דרכן לנסך" מחייב תשומת לב נוספת. לכאורה יש בו הקלה עקרונית רבה. כל מקום שאין דרכן לנסך, יין נוכרים אמור להיות מותר. אילו כך היה הדבר היה זה פתח נרחב להקלה, במיוחד בימינו. במקביל יש לשאול האם התוספתא מסבירה בכך את המשנה או שהיא עריכה מקבילה שאיננה קשורה למשנה. נעסוק בכך להלן, בסוף המשנה.

21 רמב"ם פירש שאין כאן חשש יין נסך אלא חשש טומאת גוי והמשנה שלנו כמשנת אהלות. אמנם חשש טומאה מופיעה להלן, ברם, נושא זה של טומאת נוכרים בעייתי מאוד. לכאורה, נוכרי איננו טמא שכן לא חלות עליו מצוות, אמנם ברור גם שאיננו טהור. עסקנו בכך במבוא. לפי פירוש רמב"ם, בעת הבציר האשכולות כבר מקבלים טומאה כשיטת בית שמאי במשנת אהלות פי"ח מ"א – שבה עסקנו בפירוש המשנה הקודמת. אבל ענבים מקבלים טומאה רק משייעשו יין, ולכן דורכים עם הנוכרי, אבל אין בוצרין עימו. זו הלכה קשה וכי ייתכן שאשכול מקבל טומאה בשעת הבציר, ולאחר מכן איננו מקבל טומאה? אם המשנה מהלכת בשיטת המשנה באהלות הרי גם בית הלל שם מכירים בכך שענבים בצורים בסל כבר מקבלים טומאה. בדוחק ניתן לפרש שאין בוצרין עם הנוכרי הוא בענבי מאכל בלבד, ואלו מקבלים טומאה כבר בעת הבציר. ואיסור הדריכה בענבי יין. זו פרשנות בשיטת ה'אוקימתא' ואנו מתקשים לפרש את המשנה במשהו שאיננו במשנה העיקר חסר מן הספר. ההבדל בין ענבי יין לענבי מאכל גם הוא בעייתי מבחינה ריאלית, ואיננו נזכר במקורות.

22 רמב"ם פירש כדרכו חשש טומאה בשל ההמשך העוסק בוודאי בטומאה. לדעתנו מכל מקום עדיף לפרש את המשנה בחשש יין נסך שהוא נושא הפרק. כך גם מפרשת התוספתא. ואנו נזקקים לתוספת ההסבר הריאלי שלנו, שבשעת הבציר הנוכרי עשוי לנסך שכן איש אינו רואהו. אבל בשעת הדריכה הנוכרי נראה ונצפה ולכן מותר להעסיקו בתעשיית היין. כאמור, דין יין נסך תלוי בגמר מלאכה כלומר הוא זהה לדין טומאה. אך נוספה בו הגבלה נוספת.

23 יש שפירשו שמדובר באיסור סיוע לנוכרי, ברם, אם כך למה יהא הבדל בין בצירה לדריכה? ובכלל לכאורה כל הפרקים עוסקים ביין נסך ומדוע לפרש את המשנה בעניין אחר לחלוטין של סיוע לנוכרי. פירוש זה נובע מכך שאת המשך המשנה ניתן לפרש בדרך זו. נחזור לכך להלן.

24 ישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עימו – שמא יטמא את הפירות ואת היין. גם כאן אפשר לפרש בענבי מאכל, ובחשש שמא הדיח את האשכול. אבל פשוט יותר שיש כאן ביטוי לעמדה שאשכולות מקבלים טומאה כבר בבצירה. אבל מוליכין עימו – כפשוטו מוליכין עימו עם הישראל שאיננו שומר טהרה, אך אפשר לפרש שהמשפט חוזר לנוכרי. חביות – ריקות לגת – אם מדובר בישראל שאיננו שומר טהרה, ואז מותר לסייעו, שכן אין שומר הטהרה מסייע לטמא את היין. ואם מדובר לסייע לנוכרי וליתר דיוק להסתייע בו, ובחבית ריקה אין חשש שינסך. מכל מקום כלי חרס אינו מטמא מגבו ולכן חבית סגורה איננה מקבלת טומאה. אם כי נגזרה עליה טומאת היסט. להלן נציע הסבר עדיף למשנה.

25 ומביאין עימו מן הגת – מהגת מביאים חביות סגורות מלאות יין. מביאין אותן בעזרת ישראל שאינו שומר טהרה כי אינו מטמא כלי סגור. אמנם יהודי טמא מת מטמא את החבית הסגורה בהיסט. אך בדוחק מה ניתן להסביר שטומאה זו לא תמיד מופיעה, והבבלי עצמו טוען בהקשר אחר שזו גזירה מאוחרת. או עם הנוכרי שכן איננו יכול לנסך מחבית מלאה. לאור בעיית ההיסט נראה שמדובר בנוכרי. הווה אומר שהמשנה שלנו מעבירה את הדיון מהסתייעות לנוכרי בשל חשש יין נסך, לעבר סיוע לנוכרי "מביאין עימו". כאן נפגשים אנו עם דין שונה לחלוטין של סיוע לעוברי עבירה. החשש הוא שהנוכרי ישתמש ביין ליין נסך וקיים אפוא חשש שהיהודי מסייע לעבירה. ויש כאן חשש למעין השתתפות בהרמת יין נסך.

26 הבעיה היא סיוע לעוברי עבירה ואין כאן בעיה של יין נסך. כפי שהדגשנו לעיל בתוספתא ניתן להבין שהנושא הוא יין נסך ואולי מותר לנוכרי להעביר חביות יין סגורות, משום ש"אין דרכן לנסך כך" אבל המשנה איננה מכירה בהקלה זו, ואיננה עוסקת כלל בהיתר לנוכרי להעביר חביות, אלא בעזרת ישראל לנוכרי. ובהמשך מדובר בעזרת ישראל לנחתום יהודי, שאיננו שומר טהרה.

27 פירשנו את כל המשנה עד כה באיסור יין נסך ובהגדרותיו. רמב"ם פירש את המשפטים במשנה באיסור להרבות טומאה וכן פירש רע"ב. ושינוי ההלכה נובע מהשינוי ביחס לאיסור לגרום טומאה לחולין בארץ ישראל. ברם, המשפט האחרון במשנה, וכן המשך המשנה עוסקים במפורש בסיוע לעוברי עבירה ונראה אפוא לפרש את כל המשנה בכך, וכך יהא פירושה:

28 דורכין עם הנוכרי בגת אבל לא בוצרין עמו – יש איסור על עבודת קרקע בשביעית ולישראל אסור לעבוד בבציר, גם בשטח של נוכרי. אבל אין איסור לעבוד עימו בתלוש. המילה בשביעית איננה במשנה, ולפיכך מן הראוי להעדיף לפרש אותה בחשש שהנוכרי יטמא את היין. ישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עימו – כי אסור לסייע לעוברי עבירה. ייתכן שגם משנה זאת מהלכת בשיטת בית שמאי באהלות פי"ח מ"א לעיל בפירוש המשנה הקודמת. וכבר בשלב זה הפירות מקבלים טומאה. ברם, ניתן לפרשה גם ללא קשר לטומאה. אסור לסייע לישראל עם הארץ ולנוכרי, כי בעתיד הפירות יקבלו טומאה. אבל מוליכין עימו חביות לגת – החבר, שומר הטהרה, מונע טומאה מהחבית ובכך אמנם מסייע לעם הארץ, אבל מצמצם טומאה. ומביאין עימו מן הגת – חביות סגורות. עם הארץ הנושא חבית מטמא אותה בהיסט. אבל לחבר מותר לסייע לו וכך למעט טומאה. ייתכן שהיה זה הסדר מתוכנן שבו עם הארץ מבקש מהחבר לסייע לו כך שהיין לא יהא טמא כדי שניתן יהא לתת תרומה לכהן בטהרה.

29 משנה ח עוסקת ביין נסך והמשך משנה ט בסיוע. על כן אולי נכון יותר לפרש שהרישא שציטטנו עוסקת בשני הנושאים כאחד. הניסוח עמום כדי לאפשר את המעבר להמשך הדן בסיוע לעוברי עבירה.

30 בתוספתא פרק ז', סדרת הלכות המבהירות את המשנה. נציג אותן כסדרן בתוספתא משום שהתוספתא לפרק זה, ואולי לכל המסכת, היא יחידה שלמה מקבילה למשנה, אך איננה תלויה בה ישירות.

31 הלכה א

32 1. בראשונה היו אומרין אין בוצרין עם הגוי, ואין דורכין עם ישראל העושה בטומאה. אבל בוצרין עם הגוי, ומוליכין עמו חביות חדשות אבל לא ישנות, דברי ר' מאיר. 2. אחד חדשות ואחד ישנות מסייעין אותו עד שנתעלם מעיניהן, נתעלם מעיניהם יעשה יין נסך". המשפט הראשון עוסק בנושאי המשנה שלנו.

33 הברייתא סותרת את עצמה. בתחילה "אין בוצרים" ובהמשך "בוצרים". הבבלי נה ע"ב תיקן "אין בוצרין עם העובד כוכבים בגת, שאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י; ואין דורכין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, שאסור לסייע ידי עוברי עבירה; אבל דורכים עם העובד כוכבים בגת.

34 הבבלי נה ע"ב-נו ע"א מוסיף גם את המשנה האחרונה "וחזרו לומר דב"ד: אין דורכין עם העובד כוכבים בגת, ואין בוצרין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, וכ"ש שאין דורכין; אבל בוצרין עם העובד כוכבים בגת".

35 התוספתא עוסקת בעזרה של ישראל בכרמו של הנוכרי, ואיננה מבחינה בין הולכת חביות ריקות, לבין החזרת חביות מלאות, והמשנה מבחינה בין השניים. ברם, לפי תוכן התוספתא מדובר בה רק על חביות מלאות אם החבית ריקה אין אפשרות שהיא תיהפך ליין נסך. כנגד זה במשפט השני התוספתא מבחינה בין חביות ישנות לחדשות, הבחנה שאיננה במשנה. התוספתא גם היא בוחרת בפירוש המצמצם למונח יין נסך לעיל סוף המשנה הקודמת.

36 התוספתא מציגה את הדין של 'בראשונה', ברור שהיה אפוא שלב שני. אולי המשנה היא השלב השני. עיון ראשוני בטבלה מצביע על כך שהגישות הפוכות, ואין כאן רק סולם של החמרה. אם ההלכות ממש התהפכו בין המשנה לתוספתא. הנימוק לכך חברתי הרחקה או בגלל הנוהג האלילי להעניק לאלים מראשית הבציר. מהפן החברתי ההלכות נקבעו כדי למנוע עזרה הדדית, והיחס השתנה כלפי העבודות השונות לפי המנהג המקומי.

37 התוספתא מציגה התפתחות הלכתית "בראשונה" אם כי איננה אומרת למה שינוי את ההלכה הקדומה. יש להניח שהמשנה שלנו היא המשנה האחרונה. כאמור הבבלי משלים את המשנה האחרונה.

38 אין דורכין עם העובד כוכבים בגת, ואין בוצרין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, וכ"ש שאין דורכין; אבל בוצרין עם העובד כוכבים בגת".

39 בצירה ודריכה עם הנוכרי

40 עד כאן הברייתא כפי שהיא בתוספתא לפי תיקון נוסח הבבלי. אבל בירושלמי "דתני בראשונה היו אומרים בוצרין עם הנכרי ודורכין עם ישראל מפני שעושה בטומאה ואין דורכין עם הגוי חזרו לומר אין בוצרין עם הנכרי ואין דורכין עם ישראל שהוא עושה בטומאה אבל דורכין עם הגוי ומסייעין עמו עד שיתעלם מעיניהם נתעלם מעיניהם נעשה יין נסך" ירו', כאן נד ע"ב.

41 הווה אומר, המשנה הקדומה התחלפה במשנה המאוחרת. כך או כך אין כאן התפתחות בכיוון מוגדר החמרה או הקלה אלא דין בצירה התחלף עם דין דריכה. מבחינה הגיונית בשני השלבים אין מצב של יין ראוי לניסוך, ולפי שתי המשניות הזו הגישה המרחיבה ליין נסך. אבל באחד השלבים הקלו. סביר שהקלו יותר בשעת הבציר מאשר בשעת הדריכה שכן בשעת הדריכה כבר יש התחלה של מזון סופי. אבל לעיל הצענו גם הסבר מדוע דווקא שעת הבצירה מזמנת הזדמנות לנוכרי לנסך.

42 לסיכום, במשנה הלכה, בתוספתא תיאור של התפתחות ההלכה. בנוסח התוספתא נפל שיבוש, שאינו במקבילה האמוראית. עם זאת לברייתא שבתוספתא שתי המקבילות. באחת המשנה הראשונה היא משנתנו והשינוי מצוי בנוסח הבבלי ונרמז בתוספתא. ואילו לפי הירושלמי משנתנו היא המשנה האחרונה.

43 ההלכה השנייה בתוספתא מקבילה למשנה הבאה, ונעסוק בה להלן. ההלכה השלישית היא:

44 ישראל העושה עם הגוי בגת הרי זה מעלה את הלחם לגבי התפוח, ומוריד את היין מגבי התפוח. אף על פי שהיין צף על גבי ידיו, מותר - שאין דרכן לנסך כן. הגוי העושה עם ישראל בגת, הרי זה מעלה את הלחם לגבי התפוח ומוריד את הלחם מגבי התפוח, אף על פי שהיין צף על גבי ידיו. מותר שאין דרכן מנסכין כן פ"ז ה"ג. הברייתא מסבירה ומרחיבה את דין דורכין עימו. מהתוספתא אנו מבינים שהיתר הדריכה הוא גם בשלב סיומה. ה'לחם' הם הענבים לאחר שנסחטו, והעלתם ל'תפוח' היא נתינתם בבור שיקוע קטן כדי למצות את שרידי היין איור 38 לעיל. בשלב זה יש יין, והוא צף על ידי הנוכרי, אבל אין דרך לנסך באופן זה. ברור שהתוספתא הזאת ה"ג מבינה שחשש האיסור נובע מיין נסך. אבל המשנה והתוספתא הקודמת עוסקות בסיוע לנוכרי והעסקת נוכרי בגת של יהודי, ועניין יין הנסך הוא חשש צדדי.

45 בתוספתא מצויה רק ההלכה הקדומה "בראשונה", בירושלמי מוצעת ההלכה המעודכנת. בירושלמי מד ע"ד מוצגת גם המשנה האחרונה "חזרו לומר: "חזרו לומר 1. אין בוצרין עם הנוכרי, ואין דורכין עם ישראל שהוא עושה בטומאה. 2. אבל דורכין עם הגוי ומסייעין עמו, עד שיתעלם מעיניהם נתעלם מעיניהם נעשה יין נסך".

46 בהלכה הבאה בתוספתא ד שנינו: "1. השוקל ענבים בכף מאזנים, אף על פי שהיין צף על גבי ידיו, מותר שאין דרכן דרכן מנסכין. 2. הדורס יין לחבית אף על פי שהיין צף על גבי ידיו, מותר שאין דרכן מנסכין כן. 3. נפל לבאר ונגע בו טיפה כל שהוא, אסור. 4. ירד לשלות החרצנין והזגין מן באר, זה היה מעשה, ובאו ושאלו לחכמים, ואמרו ימכר כולו לגוים"פ"ז ה"ד, עמ' 471. מותר לנוכרי לעבוד בשביל ישראל עד השלב שבו נהגו לנסך. הלכה ה' מונה פרטים נוספים באותו כיוון הלכתי. ההלכה הרביעית קובעת שהיין אסור באכילה כיין נסך אך מותר בהנאה. הווה אומר שאיננו ממש יין נסך, אלא במעמד ביניים. מעמד ביניים אפשרי רק אם חורגים אנו מהפן ההלכתי הצרוף. שכן מבחינת ההלכה יש רק שני מצבים יין נסך ואסור בהנאה, או יין רגיל ומותר בהנאה.

47 התוספתא עושה שימוש נרחב בטיעון "אין דרכן לעשות כן", כלומר אין נוהג לנסח בצורה אגבית כזאת אלא רק במעמד טקסי. הטיעון הזה איננו במשנה. ודומה שהמשנה חששה מיין נסך גם במקרים של "אין דרכן", על כן במשנה הצענו נימוק נוסף, מעשי, להלכה. נימוק הקשור לדרכי ניסוך היין, אבל הוא ברור יותר במקרה שבמשנה. איננו יודעים האם המשנה חולקת על התוספתא מקבלת את הנימוק רק בחלקו, או מסכימה עימה בכול.

48 אין דרכן לנסך כן הוא מינוח הלכתי המופיע רק בתוספתא. למעשה הוא משנה את הלכות יין נסך כפי שעוצבו במהלך הדורות. לשון אחרת, הנימוק נדחה מההלכה היהודית לדורותיה. אפשר להשתמש בו לפרשנות המשנה ולטעון שהוא כבר במשנה, אך גם הצענו לפרש את המשנה בדרך שונה.

49 כאמור, במשנתנו ההנחה היא שהיין בגת כבר נחשב ליין נסך, למרות שיין טרי, פחות מארבעים יום, עדיין איננו בבחינת יין. זו כמובן גישה מחמירה. אמנם בשלב הדיון ההלכתי עסקנו בתנאים הסבירים שהענבים בגת הם כבר מצויים במצב של 'גמר מלאכה'. אבל לכל הדעות אינם יין שאותו 'דרכן לנסך'. אנו מניחים שההחמרה הרואה בתירוש שבבור הגת יין מוכן לניסוך היא הפרזה, הבאה להחמיר, 'קנס קנסו', שלא יבוא לידי הקלת ראש באיסור. אבל מצאנו גם את הדעה החולקת, המתאימה יותר לעולם ההלכתי.

50 הלוקח משטיח של אדמה מישראל לעשותן צמוקין, הרי עושה זיתין אותו בטהרה. האוכל מן הסלין ומן המשטיח של אדמה אכל והותיר כסאה כסאתים, אף על פי שנפצו, והיין מגיתו, על גבי ענבים טהור. וכן בגוי אין חושש משום יין נסך" תוס', טהרות פי"א, ה"ט, עמ' 672. וכן בתוספתא דידן: "גוי שהיה מעלה ענבים בסלין ובדרדורין בגת, אף על פי שניפצן בגת, והיין מנתז על גבי ענבים, מותר. שאין דרכן לנסך כן. הלוקח עבוט ענבים מן הגוי ומצא תחתיו גומיות אסור" פ"ז ה"ה, עמ' 471. התוספתא מניחה שיין טרי הנמצא בגת עדיין איננו יין נסך משום שטרם עֻבּד. כפי שהטעמנו לעיל, זו ההלכה המתבקשת שכן תירוש טרי איננו בבחינת יין עד שיעברו לפחות ארבעים יום. התוספתא כאן חורגת אפוא מכל מהלך המשניות שבפרק.

51 משנה מודגש בקו, תוספתא אות מוטה

52 חשוב לציין שההלכה המאוחרת מחמירה יותר מההלכה הקדומה. לפי דרכנו ההלכה המקלה היא מימי הבית והמאוחרת מימי דורות יבנה ואושה. ברם, במקרה שלנו זו פרשנות לאור המגמה ההלכתית הרגילה. אין במשנה ובתוספתא נתונים לתיארוך ההחלטות.

53 הברייתא שבירושלמי קרובה מאוד למשנתנו, אלא שבברייתא אין דיון בשאלה אם בוצרים עם היהודי העושה בטומאה, ומן הסתם יש להשלימה לפי המשנה.

54 בירושלמי תוספת שהאיסור לדרוך עם הנוכרי היא רק בתחילת הדריכה אבל אם הילכו עליה הדרוכות, "לא בדא" - אין בכך איסור. ייתכן שהירושלמי רומז לנוהג לבצע טקס דתי עם תחילת הדריכה. מכל מקום, התוספתא והירושלמי כולל הברייתא "חזרו לומר", מדגישה את העיקרון "דרכן לנסך". במהלך הדיון ראינו שקשה להסביר את המשנה רק על בסיס יין נסך. וכנראה שיש לשלב את שני ההסברים. עיקר המשנה עוסקת בסיוע של עזרה בחינם או בתשלום. אך מעבר לכך, גם כשהתירו עבודת נוכרי נותר חשש יין נסך, במקום ש"דרכם בכך".

55 בבבלי נה ע"ב מופיעה גם הדעה ה'רגילה'. לגבי גמר מלאכה של יין "אמר רב הונא: יין כיון שהתחיל להמשך עושה יין נסך". מעניין שהאמורא חולק על המשנה, אך כפי שאמרנו בפירוש המשנה הקודמת זו בעצם העמדה הרווחת לגבי גמר מלאכה. היא זהה ל"משיקלח" שהזכרנו שם בשם הבבלי.

56 הבבלי מביא את משנתנו, ומנמקה "שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל" נו ע"א. כאמור, רמב"ם ואחרים הבינו שבכך מנומקת ההלכה לגבי נוכרי. לפיכך הבבלי נמצא חלוק על התוספתא וכן על הירושלמי. אבל את הבבלי עצמו אפשר לפרש כמתייחס ליהודי העושה בטומאה ולא לנוכרי.

57 נושא זה של סיוע ליהודי עבריין, מופיע כאן כבדרך אגב. החשוד על טהרה איננו נקרא עם הארץ, כרגיל, אלא ישראל העושה בטומאה. נושא זה נדון במפורט במסכת שביעית פ"ה מ"ט: "משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית, נפה וכברה, ורחיים ותנור. אבל לא תבור, ולא תטחן, עמה. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ, נפה וכברה. ובוררת, וטוחנת, ומרקדת עמה. אבל משתטיל המים לא תגע אצלה. שאין מחזקין ידי עוברי עבירה. וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום. ומחזיקין ידי נכרים בשביעית, אבל לא ידי ישראל. ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום". משנתנו כמשנת שביעית, שם הרחבנו בכך והבאנו גם דעות אחרות.

58 בכתב יד קופמן, כאן המשך המשנה הקודמת

59 נחתום שהוא עושה בטומאה – בשלב הלישה העיסה מגובלת עם מים ומקבלת טומאה. הנחתום הוא האופה הגדול, ולהלן נעסוק בצד החברתי של עבודתו. במקרה של נחתום אין חשש שהוא איננו מפריש מעשר, שכן הוא פטור מהרמת מעשר משנה דמאי פ"ב מ"ד. זאת משום שהוא עובד בקנה מידה גדול ולכן לא חייבוהו בדמאי. טעמו של היתר זה נדון בפירושנו למשנה שם. הנחתום גם איננו חייב בהרמת תרומה משום שהחקלאים מרימים תרומה בעודה בגורן ומשווקים אותה לו לאחר הרמת התרומה. לא לשים ולא עורכים עימו – כי העיסה מקבלת טומאה, ויש כאן השתתפות בפעולה אסורה שבה האופה מטמא את הלחם. זאת בהתאם להלכה במשנת שביעית פ"ה מ"ט שהזכרנו לעיל. אבל מוליכין עימו פת לפלטר – מוליכין את הלחם האפוי לחנות למכירה. שהרי הלחם כבר טמא ואין הוא גורם לטומאה. בתוספתא חוזר אותו דפוס של הבהרות והוספות למשנה.

60 בראשונה היו אומרים, אין מסייעין את הנחתום העושה בטומאה. ואין מוליכין עמו גריצות לתנור. חזרו לומר מסייעין לנחתום העושה בטומאה, ומוליכין עמו גריצות לתנור. ובסוריא מסייעין את הנחתום העושה בטומאה, ומוליכין עמו גריצות לתנור" פ"ז ה"ב, עמ' 471. אם כן משנתנו היא המשנה האחרונה ובה הותר לסייע לנחתום. במשנה הראשונה החמירו שאין לסייע לנחתום כנראה כבר בראשית העבודה, עוד לפני שהעיסה מקבלת טומאה. ברור שכאן ההרחקה נדרשת מטעמים חברתיים ולא הלכתיים, הרי הנחתום טרם עבר עבירה. עוד נוסף דין בראשונה בסוריה, שהוא שונה מארץ ישראל. כיון שכל דרישות הטהרה בסוריה עמומות הרי הארץ טמאה ממילא. בירושלמי תוספת איסור "הורי רבי אמי לרדות עמו אסור ודכוותא לזלוף עמו אסור" ירו', מד ע"ב.

61 נושא זה של סיוע לעוברי עבירה, כלומר נוכרי וישראל העושה בטומאה נדון יחדיו במספר מקבילות, ואכן בירושלמי כאן דיון בשאלה ההלכתית של סיוע לעוברי עבירה, נוכרי בשנת שביעית, ישראל העובד, בשביעית וישראל העושה בטומאה. מבחינה הלכתית היה מקום לצפות להלכה זהה, שכן בכל המקרים העיקרון הוא שאין לסייע לעוברי עבירה בשעת עשיית העבירה. אבל דעת לנבון נקל שהנושא איננו רק טכני הלכתי אלא תלוי גם בנסיבות החברתיות. הרצון להיבדל לעומת הרצון לשתף ולהשתתף. הנכונות לקנוס לעומת הרצון למשוך ולחזק את הקשרים. וכמובן גם החשש ששומר המצוות ייגרר למעשה עבירה בעצמו, אגב ההשתתפות בעבירה של האחר. הצירוף של נוכרי ואחר כך ישראל מופיע בחלק מהמקורות שביעית פ"ד מ"ג; פ"ה מ"ט ומקבילתה בגיטין פ"ה מ"ח שצוטטה לעיל. בירושלמי מצוטטת סוגיית הגמרא הארץ ישראלית משביעית פ"ד ה"ג לה ע"ב. ומעניין שהירושלמי כאן מכיר את סוגיית שביעית ומשתמש בה, ולא רק מעביר אותה.

62 תהליך עבודות האפייה

63 במשנתנו נזכרות שתי עבודות: לישה, ועריכה, בתוספתא נוספה הנחת הגריצות בתנור. בירושלמי פירוט נוסף של שלוש עבודות: "לא לותתין, ולא טוחנין, ולא בוללין עמו" מד ע"ב, ובסוף הירושלמי שם עוד שתי עבודות בסוף התהליך, לרדות ולזלוף. עד כאן עבודת הנחתום. לגבי עבודת האישה נזכרות מלאכות נוספות: "משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית – נפה, וכברה, ורחיים ותנור. אבל לא תבור, ולא תטחן עמה. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ – נפה, וכברה. ובוררת, וטוחנת, ומרקדת עמה. אבל משתטיל המים לא תגע אצלה, שאין מחזקין ידי עוברי עבירה. וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום" שביעית פ"ה מ"ט; גיטין פ"ה מ"ח.

64 אם כן סדר העבודה הוא: בוררת, טוחנת, מרקדת, בלילה, לישה, לתיתה. קליעת הגריצות, הנחה בתנור, רדייה, זליפה.

65 במשנת שבת אגב דיני מלאכה האסורים בשבת מופיעה רשימה נוספת: "הבורר הטוחן והמרקד והלש והאופה". כפי שהראינו בפירוש אין כאן רשימה מלאה, שכן ה'אופה' כולל סדרת עבודות לתיתה, טחינה, לישה עריכה וכו'.

66 הרשימות השונות מאפשרות להציג את הטבלה הבאה