משנת ארץ ישראל על משנה עבודה זרה ד׳:י׳

10 עפ”י כתב יד קופמן

11 נכרי יש שנימצא עומד בצד הבור שליין – הנוכרי עומד ליד בור הגת לעיל איור 38, ולא ברור אם נגע יין שבבור. המשנה מהלכת בשיטת משנה ח, שרק התירוש בבור עלול לשמש כיין נסך. מי שסבור שתירוש נעשה יין נסך כבר בשלב קודם, יעביר את ההלכה לכל מצב של עבודה אחרת. מן הראוי לציין שהתירוש בבור הגת אינו מוכן ליין באמת וכן שהנגישות אליו קשה מעט. אם יש עליו מלווה אסור – אם הנוכרי הלווה לישראל יש לחשוש שהתיר לעצמו לקחת מעט מהיין של בעל חובו היהודי ולנסכו. אין לו עליו מלווה מותר – היין. סתם נוכרי לא ייקח יין של אדם אחר, וממילא אין חשש שניסך אותו.

12 נפל לבור – הנוכרי נפל לבור הגת מלא היין. בדרך כלל הבור איננו גדול מעומק אדם. ועלה – יצא משם. היין מותר שלא ניסך אותו. אם אכן זו ההלכה במשנה היא מקלה מאד. בוודאי שהנוכרי יכול היה לנסך מהיין בעת שהותו בבור. יותר מזה גם יש סיבה מיוחדת לניסוך, התודה על שלא אירע לו מאומה בנפילה המסוכנת. כמות הניסוך היא התזה קטנה,

13 כפשוטו הנוכרי עלה חי. אבל בבבלי ס ע"א "נפל לבור ועלה. אמר רב פפא: לא שנו אלא שעלה מת. אבל עלה חי - אסור. מאי טעמא? אמר רב פפא: דדמי עליה כיום אידם" ס ע"א. את המשנה מסביר הבבלי בנוכרי שמת. והיין אסור משום שהמועד בו הנוכרי ניצל הוא יום אידם האסור במסחר פ"א מ"א. זאת לפי הפירוש הסמבולי לשון סגי נהור שבמשנה שם פ"א מ"א.

14 התירוץ של הבבלי קשה, ראשית למה להעמיד את המשנה במקרה מיוחד, ובכלל הפירוש שיום 'אידם' האסור הוא יום חג, תירוץ זה איננו פשט המשנה כפי שפירשנו שם. עוד תמוה למה היין אסור? בימי אידם אסור לסחור עמהם. אבל לא נאמר שיין שנעשה ביום אידם נאסר. דומה שאין להבין את הסוגיה הקצרה אלא כניסיון להחמיר מדעתו.

15 מדדו בקנה – מקרה שני הוא כאשר הנוכרי מדד את היין. המדידה מתבצעת על ידי הכנסת קנה למים והוצאתו. עם הקנה עולות כמה טיפות.

16 והתיז את הצרעה בקנה – הגוי הניס צרעה מהבור, ויש חשש שהקנה שבו השתמש התיז יין והנוכרי ניסך את היין. וכן מקרה נוסף: והיה מטפח על פי חבית מרותחת – היין תוסס והנוכרי מעביר ידו על פי החבית ואולי נגע ביין וניסכו. בכל אילו היה מעשה ואמרו ימכר – אין לשתות את היין, אך הוא מותר בהנאה. המעשה היה באחד מהמקרים הללו, מן הסתם באחרון. מעשה זה מצטרף למעשים רבים בספרות התנאית והאמוראית המצביעים על שמירת הלכות הרחקה מיין נסך, מחשש יין נסך, ומיין נוכרים. ורבי שמעון מתיר – במעשה אסרו את היין לשתייה, ורבי שמעון מתיר אותו לשתייה. מן הסתם משום ש"אין דרכן לנסך כן" לעיל התוספתא שהבאנו במ"ט. לפנינו מחלוקת גלויה שבמונחים ההלכתיים שבהם השתמשנו חכמים מרחיבים את מונח 'יין נסך' ורבי שמעון מצמצם אותו.

17 נטל את החבית – המליאה וזרקה – כך בכתב יד קופמן, וכן בעדי הנוסח הארץ ישראליים הטובים מפ, מל ועוד. אבל בכתבי יד של משנה נוסח הבבלי "זרקה בחמתו" כלומר החבית מלאה יין, אך אין זו דרך ניסוך שכן היה זה מעשה של כעס.

18 לבור – הנוכרי זרק את החבית, אמנם הוא השתתף בכך במלאכה, אבל לא הייתה לו הזדמנות לנסך.

19 עד כאן פירוש המשנה לפי כתבי היד מטיב משני. לפי הנוסחה שבידינו אפשר שהחבית מלאה וזרקה בחמתו. או שהחבית ריקה ויש כאן השתתפות במעשה ייצור היין, אך לא הזדמנות לנסך. בירושלמי שאלה נפרדת "גוי מהו שיעשה יין נסך בחמתו?". אם כן בנוסח הירושלמי לא היה המעשה במשנה. תשובת הירושלמי היא סיפור שני מעשים שבהם נקבע שהזורק בחמתו איננו עושה יין נסך, אך ברור שלא זו כוונת המשנה, והמשנה דנה במקרה אחר. בבבלי ס ע"א: "איתיביה רב הונא לרב אשי: נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור, זה היה מעשה בבית שאן והכשירו. בחמתו אין, שלא בחמתו לא!", אם כן המילה "בחמתו" לא הופיעה כלל במשנה.

20 המימרה המזכירה את הזריקה ב'חמתו' היא ברייתא ובה נוסח אחר של הסיפור ופרט חשוב נוסף, שהמעשה היה בבית שאן. אבל המעתיקים הבינו שרב הונא מצטט את המשנה, וכך חדר שיבוש הנוסח למשנה.

21 הברייתא או המשנה לפי נוסח הדפוס: "זרקה בחמתו... והכשירו, מימרה זו מהלכת לפי התפישה ש'אם אין דרכן לנסך כך', היין מותר. ולפי ניסוחנו, זו המגמה המצמצמת. לפי נוסח זה, מגמה זו מצויה במשנה ולא רק בתוספתא. אבל לפי נוסח ארץ ישראל, שאנו רואים אותו כמקורי, אין כאן כלל דיון המבוסס על הכלל של "אין דרכן לנסך", אלא שהחבית סגורה והנוכרי לא נגע ביין, אין זה כלל יין נוכרי ולכן מותר.

22 זה היה מעשה והכשירו – לפנינו עוד מעשה בחשש יין נסך. לכאורה המעשה פשוט, הרי ברור שהנוכרי לא נגע ביין. אמנם יש במשנה מקרים פשוטים וברורים, ואנו טוענים, במהלך פירושנו באופן עקבי, שאין לדקדק בלשון המשנה. ברם, במקרה זה הדבר שונה. לפנינו עדות למעשה ולכך שהיה מי ששאל או תמה על ההלכה. זו עדות לכך שאין מדובר במקרה שהוא בבחינת 'פשיטא'!

23 אם כן למה התעוררה השאלה? לדעתנו גם במקרה זה הדבר נובע מהאופן החברתי של הלכות יין נסך. הבעיה ההלכתית היא האם הנוכרי ניסך מהיין. אבל מבחינה חברתית השאלה העיקרית היא האם הוא שותף לעשיית היין ששימש בין השאר למטרות קודש. האם כבר המגע והשותפות של הנוכרי פוסלים את היין לשתיה?

24 המשנה מעלה תמונה חברתית מעניינת, נוכרי שיש לו מלווה על ישראל עשוי לבוא לגת בשעת העבודה ולהשתמש ביינו של ישראל. חכמי התלמוד התקשו בכך, הרי מבחינה משפטית אין לנוכרי כל תביעה או זיקה ליין זה דווקא. "רב ששת בשם רב, והוא שיהיה לו עליו מלוה על אותו הבור. אבל אין לו מלוה על אותו הבור. שכן דרך בעלי החוב לעמוד בגיתות ובגרנות ירו', מד ע"ב, וכעינו בבלי ס ע"א. התלמוד תמה כנראה, מדוע יש לחשוש להתנהגות אדנותית של המלוֶוה. על כן תירצו שיש לו מִלוֶוה על יין זה. התירוץ קשה מבחינה הלכתית, הרי יין איננו מהווה ערבות להלוואה אלא רק קרקע. בהמשך "שכן דרך" מעיד על כך שהמלווה אכן חש אדנות על הלווה. בעולם הקדום לא שרר שוויון משפטי. לא כולם היו שווים לפני החוק. המלוֶוה היה תקיף מקומי, מעין פטרון. והוא רשאי היה, מכוח החוק, או מתוקף כוחו, למשכן את הלווה, להרהין את ילדיו. המלווה במקרה זה מתנהג פשוט באדנות, מתעמר בתלויים בו ובטוח שיכָּנעו לאדנותו.

25 הנחה זו מסבירה גם את המשנה הבאה.