משנת ארץ ישראל על משנה עבודה זרה ג׳:ד׳

« משנת ארץ ישראל על משנה עבודה זרה ג׳:ג׳ משנת ארץ ישראל על משנה עבודה זרה ג׳:ה׳ »

4 שבת פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: כְּתָב הַמְהַלֵּךְ תַּחַת הַצּוּרָה וְתַחַת הַדְּיוֹקְנָאוֹת — אָסוּר לִקְרוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. וּדְיוֹקְנָא עַצְמָהּ — אַף בַּחוֹל אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים״. מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַבִּי חָנִין: אַל תְּפַנּוּ אֵל מִדַּעְתְּכֶם.

4 עבודה זרה פתח ↗

מַתְנִי׳ לֹא יֵשֵׁב בְּצִילָּהּ, וְאִם יָשַׁב — טָהוֹר, וְלֹא יַעֲבוֹר תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָבַר — טָמֵא. הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ — טָהוֹר.

4 תלמוד ירושלמי שביעית פתח ↗

רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוָה בְּבוֹצְרָה. חָמְתוֹן מְזַלְּפִין לְהָדָא אַפְרוֹדִיטִי אָמַר לוֹן לֵית אֲסִיר. אָתָא שָׁאַל לְרִבִּי יוֹחָנָן. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק אֵין דָּבָר שֶׁל רַבִּים אָסוּר.

5 ריטב"א על עירובין פתח ↗

הא כמ״ד כו׳. פרש״י ז״ל דמ״ד פותחין בחרטה צריך לחכם למצא פתח לשאול שיהא לו פתחון פה לומר על דעת כן נדרתי כדי שתהא חרטה מעליא ולא סגי ליה דלימרו כדו תהית ומ״ד אין פותחין סבר אין צריך לבקש לו פתח אחר בחרטה שלו אלא שיאמר לו כדו תהית ועוד דא״כ קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דהתם אמר רב נחמן פותחין בחרטה תחלה ואלו הכא ס״ל אין פותחין בחרטה ולפי׳ הקלו להיות בין רוכב בין יושב לכך פירשו בהכך דמ״ד פותחין בחרטה מקל דסגי ליה דלימרו ליה כדו תהית ומ״ה סבר שמתירין לו בין עומד בין רוכב. ור״ג סבר אין פותחין בחרטה ולפי׳ מחמיר שלא להתיר אלא יושב שדעתו מיושבת עליו למצוא פתח מעליא להתירו ולישנא דפותחין כמו מתחילין וכן מתפרשין כלם במס׳ נדרים:

5 רש"י על עבודה זרה פתח ↗

אילן שנטעו - שלא לשם אשרה ולבסוף עבדו דשמעיה לת"ק דאמר הרים וגבעות שרו ה"ה כל כיוצא בהן שמחוברין ולא היתה תחילתו לעבודת כוכבים ואיזו היא אשירה אסורה שנטעו מתחילה לכך דתפיסת יד אדם אינו כלום אא"כ היא לשם עבודת כוכבים אבל נטעו גרעין שלא לשם אשירה אין זו תפיסת ידי אדם הואיל וההיא שעתא לאו דעתיה לעבודת כוכבים היה וממעטי ליה מתחת כל עץ רענן ולא עץ עצמו ואתא ר' יוסי הגלילי למימר אילן שנטעו גרעין אפי' שלא לשם אשירה ולבסוף עבדו אסור דלא דמי להר שהרי יש בה תפיסת ידי אדם בנטיעה הילכך תוספתו אסור אבל עיקרו קודם שהשתחוה לו מודה דשרי כדלקמן עבודה זרה דף מח.:

6 משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות פתח ↗

טֻמְאַת עֲבוֹדָה זָרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְיֵשׁ לָהּ רֶמֶז בַּתּוֹרָה בראשית לה ב "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם". וְאַרְבָּעָה אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת יֵשׁ בָּהּ. עֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ. וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ. וְתִקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ. וְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ. וְטֻמְאַת כֻּלָּן מִדִּבְרֵיהֶן:

6 נדה פתח ↗

כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַשָּׂא. וְאֵימָא: בְּמַשָּׂא מְטַמֵּא אָדָם וּבְגָדִים, וּבְמַגָּע אָדָם מְטַמֵּא בְּגָדִים לָא לְטַמֵּא, מִידֵּי דְּהָוֵה אַמַּגַּע נְבֵלָה! לָא סָלְקָא דַעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״הַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה״ — מַקִּישׁ זוֹבוֹ לוֹ, מָה הוּא לֹא חִלַּקְתָּ בֵּין מַגָּעוֹ לְמַשָּׂאוֹ לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְּגָדִים, אַף זוֹבוֹ כֵּן. וְהַשְׁתָּא דְּנָפְקָא לַן מֵ״הַזָּב אֶת זוֹבוֹ״, ״זוֹבוֹ טָמֵא״ לְמָה לִי? אָמַר רַב יְהוּדָה מִדִּסְקַרְתָּא: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁגּוֹרֵם טוּמְאָה לַאֲחֵרִים וְהוּא עַצְמוֹ טָהוֹר. וְאִי מִשּׁוּם ״הַזָּב אֶת זוֹבוֹ״, לְמִנְיָינָא הוּא דַּאֲתָא. ״זוֹב״ — חַד, ״זוֹבוֹ״ — תַּרְתֵּי, וּבַשְּׁלִישִׁי אַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא לִנְקֵבָה! כְּתַב רַחֲמָנָא ״זוֹבוֹ טָמֵא״. וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַחֲמָנָא ״זוֹבוֹ טָמֵא הוּא״, דְּרוֹשׁ בֵּיהּ נָמֵי הַאי. וְהָרוֹק. רוֹק מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״וְכִי יָרוֹק״ — יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּטָּהוֹר״ — עַד שֶׁיִּגַּע בַּטָּהוֹר. אֵין לִי אֶלָּא רוּקּוֹ, כִּיחוֹ וְנִיעוֹ וּמֵי הָאַף שֶׁלּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכִי יָרוֹק״. אָמַר מָר: יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע? מֵהֵיכָא תֵּיתֵי? סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא, נֵילַף ״רוֹק״ ״רוֹק״ מִיבָמָה — מָה הָתָם, אַף עַל פִּי דְּלָא נְגַע, אַף הָכָא נָמֵי דְּלָא נְגַע, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֵימַר: הָנֵי מִילֵּי בְּמַגָּע, אֲבָל בְּמַשָּׂא — לָא, מִידֵי דְּהָוֵה אַשֶּׁרֶץ! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר קְרָא: ״בַּטָּהוֹר״ — מַה שֶּׁבְּיַד טָהוֹר טִמֵּאתִי לָךְ. וְאֵימָא: בְּמַשָּׂא מְטַמֵּא אָדָם וּבְגָדִים, בְּמַגָּע אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים לָא לְטַמֵּא, מִידֵּי דְּהָוֵה אַמַּגַּע נְבֵלָה! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אָמַר קְרָא ״בַּטָּהוֹר״ — טׇהֳרָה שֶׁטִּהַרְתִּי לְךָ בְּמָקוֹם אַחֵר, טִמֵּאתִי לְךָ כָּאן, וְאֵיזֶה זֶה? מַגַּע נְבֵלָה. וְאֵימָא כְּמַשָּׂא דְּשֶׁרֶץ! אִם כֵּן נִכְתּוֹב קְרָא ״בָּאָדָם״, מַאי ״בַּטָּהוֹר״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. וּמֵי הָאַף. מַאי מֵי הָאַף? אָמַר רַב: בְּנִגְרָרִין דֶּרֶךְ הַפֶּה, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְמֵי הָאַף בְּלֹא צִחְצוּחֵי הָרוֹק. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ בְּנִגְרָרִין דֶּרֶךְ הַחוֹטֶם. אַלְמָא קָסָבַר: מַעְיָין הוּא, וְרַחֲמָנָא רַבְּיֵיהּ. וְרַב, נַחְשׁוֹב נָמֵי דִּמְעַת עֵינוֹ! דְּאָמַר רַב: הַאי מָאן דְּבָעֵי דְּלִסְתַּמֵּיה לְעֵינֵיהּ — לִיכְחוֹל מִגּוֹי. וְלֵוִי אֲמַר: הַאי מָאן דְּבָעֵי דְּלֵימוּת — לִיכְחוֹל מִגּוֹי. וְאָמַר רַב חִיָּיא בַּר גּוּרְיָא: מַאי טַעְמָא דְּרַב דְּלָא אָמַר הָא ״מַאן דְּבָעֵי דְּלֵימוּת״, הוֹאִיל וְיָכוֹל לְגוֹרְרָן וּלְהוֹצִיאָן דֶּרֶךְ הַפֶּה? וְרַב: נְהִי דְּזִיהֲרָא נָפֵיק, דִּמְעֲתָא גּוּפַאּ לָא נָפֵיק. תָּא שְׁמַע: תִּשְׁעָה מַשְׁקֵה הַזָּב הֵן — הַזֵּיעָה, וְהַלֵּיחָה סְרוּחָה, וְהָרֶיעִי — טְהוֹרִין מִכְּלוּם; דִּמְעַת עֵינוֹ, וְדַם מַגֵּפָתוֹ, וַחֲלֵב הָאִשָּׁה — מְטַמְּאִין טוּמְאַת מַשְׁקִין בִּרְבִיעִית; אֲבָל זוֹבוֹ, רוּקּוֹ, וּמֵימֵי רַגְלָיו — מְטַמְּאִין טוּמְאָה חֲמוּרָה; וְאִילּוּ ״מֵי הָאַף״ לָא קָתָנֵי. בִּשְׁלָמָא לְרַב, לָא קָתָנֵי דְּלָא פְּסִיקָא לֵיהּ לְמִתְנֵי, זִימְנִין דְּאָתֵי דֶּרֶךְ הַפֶּה, וְזִימְנִין דְּאָתֵי דֶּרֶךְ הַחוֹטֶם, אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן לִיתְנֵי. וּלְטַעְמָיךְ, ״כִּיחוֹ וְנִיעוֹ״ מִי קָתָנֵי? אֶלָּא תְּנָא רוֹק, וְכֹל דְּאָתֵי מֵרִבּוּיָא. הָכָא נָמֵי תְּנָא רוּקּוֹ, וְכֹל דְּאָתֵי מֵרִבּוּיָא. דִּמְעַת עֵינוֹ — דִּכְתִיב ״וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ״. וְדַם מַגֵּפָתוֹ — דִּכְתִיב ״וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה״. מָה לִי קַטְלֵיהּ כּוּלֵּיהּ, מָה לִי קַטְלֵיהּ פַּלְגֵיהּ. חֲלֵב הָאִשָּׁה — דִּכְתִיב ״וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוֹד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ״. מֵימֵי רַגְלָיו — מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״זוֹבוֹ טָמֵא... וְזֹאת״ — לְרַבּוֹת מֵימֵי רַגְלָיו לְטוּמְאָה. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה רוֹק הַבָּא מִמְּקוֹם טׇהֳרָה טָמֵא, מֵימֵי רַגְלָיו הַבָּאִין

7 שיר השירים רבה פתח ↗

דָּבָר אַחֵר, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, תַּמָּן תְּנֵינַן, נָשָׂא אָדָם אִשָּׁה וְשָׁהָהּ עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִבָּטֵל, אָמַר רַבִּי אִידֵי מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת בְּצִידוֹן שֶׁשָּׁהֲתָה עֶשֶׂר שָׁנִים עִם בַּעֲלָהּ וְלֹא יָלְדָה, אֲתוֹן גַּבֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בָּעַיִן לְמִשְׁתַּבְקָא דֵּין מִדֵּין, אֲמַר לְהוֹן חַיֵּיכוֹן כְּשֵׁם שֶׁנִּזְדַּוַּגְתֶּם זֶה לָזֶה בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, כָּךְ אֵין אַתֶּם מִתְפָּרְשִׁים אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. הָלְכוּ בִּדְרָכָיו וְעָשׂוּ לְעַצְמָן יוֹם טוֹב וְעָשׂוּ סְעוּדָה גְדוֹלָה וְשִׁכְּרַתּוּ יוֹתֵר מִדַּאי, כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ עָלָיו אָמַר לָהּ בִּתִּי רְאִי כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבַּיִת, וּטְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ, מֶה עָשְׂתָה הִיא, לְאַחַר שֶׁיָּשַׁן רָמְזָה לַעֲבָדֶיהָ וּלְשִׁפְחוֹתֶיהָ וְאָמְרָה לָהֶם, שָׂאוּהוּ בַּמִּטָּה וּקְחוּ אוֹתוֹ וְהוֹלִיכוּהוּ לְבֵית אַבָּא. בַּחֲצִי הַלַּיְלָה נִנְעַר מִשִּׁנְתֵיהּ כֵּיוָן דְּפָג חַמְרֵיהּ, אָמַר לָהּ בִּתִּי הֵיכָן אֲנִי נָתוּן, אָמְרָה לֵיהּ בְּבֵית אַבָּא, אָמַר לָהּ מַה לִּי לְבֵית אָבִיךְ, אָמְרָה לֵיהּ וְלֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי בָּעֶרֶב, כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּבֵיתִי טְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ. אֵין חֵפֶץ טוֹב לִי בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִמָּךְ. הָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְעָמַד וְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְנִפְקָדוּ, לְלַמֶּדְךָ מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקֵד עֲקָרוֹת אַף צַדִּיקִים פּוֹקְדִים עֲקָרוֹת, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם בָּשָׂר וָדָם עַל שֶׁאָמַר לְבָשָׂר וָדָם שֶׁכְּמוֹתוֹ אֵין לִי חֵפֶץ בָּעוֹלָם טוֹב מִמְךָ נִפְקְדוּ, יִשְׂרָאֵל הַמְחַכִּים לִישׁוּעַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל יוֹם וְאוֹמְרִים אֵין לָנוּ חֵפֶץ טוֹב בָּעוֹלָם אֶלָּא אַתָּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הֱוֵי נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ. לְמַטְרוֹנָה שֶׁהָלַךְ הַמֶּלֶךְ בַּעְלָהּ וּבָנֶיהָ וַחֲתָנֶיהָ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ בָּאוּ בָּנַיִךְ, אָמְרָה מָה אִיכְפַּת לִי, תִּשְׂמַחְנָה כַּלּוֹתַי. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ חֲתָנֶיהָ, אָמְרוּ לָהּ בָּאוּ חֲתָנַיִךְ, אָמְרָה, מָה אִיכְפַּת לִי תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹתַי. אָמְרוּ לָהּ בָּא הַמֶּלֶךְ בַּעֲלֵיךְ, אָמְרָה, הַאי חֶדְוָתָא שְׁלֵמָה, חֲדוּ עַל חֲדוּ. כָּךְ לֶעָתִיד לָבוֹא בָּאִין הַנְּבִיאִים וְאוֹמְרִים לִירוּשָׁלַיִם ישעיה ס, ד: בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וְהִיא אוֹמֶרֶת לָהֶם מָה אִיכְפַּת לִי, ישעיה ס, ד: וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה, אָמְרָה מָה אִיכְפַּת לִי, כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ לָהּ זכריה ט, ט: הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע, אָמְרָה הָא חֶדְוְתָא שְׁלֵמָה, דִּכְתִיב זכריה ט, ט: גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, וּכְתִיב זכריה ב, יד: רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִיא אוֹמֶרֶת ישעיה סא, י: שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי.

7 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

רִבִּי יְהוּדָה בַּר פָּזִי בְשֵׁם רִבִּי אִמִּי. בֵּיצָה צְלוּיָה שֶׁלְּכּוּתִּים הֲרֵי זוֹ מוּתֶּרֶת. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. תַּבְשִׁילֵי כּוּתִּים הֲרֵי אֵילּוּ מוּתָּרִין. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. בְּתַבְשִׁיל שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לָתֵת לְתוֹכוֹ יַיִן וָחוֹמֶץ. הָא דָּבָר בָּרִיא שֶׁנָּתַן אָסוּר אֲפִילוּ בַהֲנָיָיה. כְּהָדָא דְתַנֵּי. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִין. יֵינָהּ שֶׁל אוגדור לָמָּה הוּא אָסוּר. מִפְּנֵי כְּפַר פַּגֵּשׁ. וְשֶׁלְּבּוּרְגָתָה מִפְּנֵי בִּירַת סוֹרִיקָה. שֶׁלְּעֵין כּושִּׁית מִפְּנֵי כְּפַר שָׁלֵם. חָזְרוּ לוֹמַר. פְּתוּחָה בָּכָל מָקוֹם אֲסוּרָה וּסְתוּמָה מוּתֶּרֶת. נְקוּבָה וּשְׁתוּמָה הֲרֵי הִיא כִסְתוּמָה. רִבִּי יִצְחָק בֶּן חֲקוּלָה אָמַר. הֲרֵי זוֹ כִפְתוּחָה. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. וַאֲנָא יְכִיל קַיֵים. אִין הֲוָה עִילּוֹיֵהּ יְקִיר לֹא אִיתְפַּתָּחַת. וְאִין לָא אִיתְפַּתָּחַת. כְּהָדָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָעְזָר אֲזַל לְחָדָא קִרְיָיה דַשַׂמַרְיָין. אֲתַא סַפְרָא לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ. אַיְיתִי לִי חָדָא קוּלָא שְׂתִימָא. אָמַר לוֹ. הָא מַבּוּעָא קַמָּךְ שְׁתִי. אַטָרַח עֲלוֹי. אֲמַר לֵיהּ. הָא מַבּוּעָא קַמָּךְ שְׁתִי. חֲמִתֵיהּ מַטְרַח עֲלוֹי. אֲמַר לֵיהּ. אִין אַתְּ מָרֵיהּ דְּנַפְשָׁךְ הָא מַבּוּעָא קַמָּךְ שְׁתִי. וְאִין נַפְשָׁךְ מַרְתָּךְ וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלוֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה. כְּבָר נִתְקַלְקְלוּ הַכּוּתִים.

7 עבודה זרה פתח ↗

גְּמָ׳ אֵיזֶהוּ אֲשֵׁרָה? וְהָא אֲנַן ״שָׁלֹשׁ אֲשֵׁרוֹת״ תְּנַן! הָכִי קָאָמַר: שְׁתַּיִם לְדִבְרֵי הַכֹּל, וְאַחַת מַחְלוֹקֶת דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן. אֵיזוֹ הִיא אֲשֵׁרָה שֶׁנֶּחְלְקוּ בָּהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן וַחֲכָמִים? כֹּל שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדָה זָרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁעוֹבְדִים אוֹתָהּ.

8 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

אִית מַתְנִיתָא אָמְרָה. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְנִידָּה. וְאִית מַתְנִיתָא אָמְרָה. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְשֶׁרֶץ. מָאן דָּמַר. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְנִידָּה. נִיחָא. וּמָאן דָּמַר. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְשֶׁרֶץ. כָּל עַצָמוֹ אֵינוֹ קָרוּי נִידָּה אֶלָּא בִמְשַׁמְּשֶׁיהָ. תִּיפְתָּר בַּחֲקוּקִין עַל גּוּפָהּ. דְּאָמַר רִבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן. תִּיפְתָּר בְּמִשְׁתַּחֲוֶה לָאֵפוֹד עַצְמוֹ. כְּעִנְיָין שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעַשׂ גִדְעוֹן אֵפוֹד. מַתְנִיתִין כְּמָאן דְּאָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְנִידָּה. וְתַנִּינָן. אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ מְטַמְּאִין כַּשֶּׁרֶץ. תִּיפְתָּר בְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת עַצְמוֹ. דְּאָמַר רִבִּי בָּא רַב הוּנָא בְשֵׁם רַב. הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת אֲסָרוֹ. רִבִּי זְעִירָא רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַבַּיִת אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ. וּמָאן דְּאָמַר. אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ. אֲסָרוֹ. הָתִיב רִבִּי חַגַּיי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. וְהָא מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רַב. הַשּׁוֹקֶת שֶׁבַּסֶּלַע אֵין מְמַלְאִין בָּהּ וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָּה וְאֵינָהּ צְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. הָיְתָה כֶלִי וְחִיבְּרָהּ בַּסִּיד וכול׳ עַד פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. מִפְּנֵי שֶׁחֲקָקָהּ וְאַחַר כָּךְ חִיבְּרָהּ. הָא אִם חִיבְּרָהּ וְאַחַר כָּךְ חֲקָקָהּ מָה אַתְּ עֲבַד לָהּ. פָּתַר לָהּ כְּרִבִּי יוֹחָנָן. סִיתוּתָן שֶׁלָּאֲבָנִים הִיא גְמַר מְלָאכְתָן. לֵית הָדָא פְּלִיגָא עַל רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה מוּתֶּרֶת. וְכֵן סָבְרִנָן מֵימַר. אִם בְּעָתִיד לְהַחֲזִירָן לְכִלְיָין דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. תִּיפְתָּר לַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְכָל אֶבֶן וָאֶבֶן וְאַחַר כָּךְ בְּנָיָין. לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי יוֹחַנָן אָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה אֲסוּרָה. וְכֵן סָבְרִנָן מֵימַר. אִם בְּשֶׁאֵינוֹ עָתִיד לְהַחֲזִירָן לְכִלְיָין דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. תִּיפְתָּר בְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַזְּמוֹרָה וְאַחַר כָּךְ נְטָעָהּ. לֵוִי אָמַר. מִשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת אֲסָרוֹ. לַמְּעָרָה לֹא אֲסָרָהּ. מַה בֵין בַּיִת לַמְּעָרָה. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה בֵּירִבִּי הִלֵּל. בַּיִת הָיָה לוֹ שְׁעַת תְּלִישָׁה. מְעָרָה לֹא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת תְּלִישָׁה. רִבִּי יוֹחָנָן פָּתַר מַתְנִיתִין בְּגֵר וְגוֹי שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶן גּוֹי. וְלָמָּה לֹא פָּתַר לָהּ בְּשֶׁבָּאת עֲבוֹדָה זָרָה וְנִסְמְכָה לוֹ. תַּנֵּי. בֵּת עֲבוֹדָה זָרָה וְנִסְמְכָה לוֹ וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה לָהּ מוּתָּר. אֲבָל גֵּר וְגוֹי שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶן גּוֹי אֲסוּרָה. תַּנֵּי. בֵּית עֲבוֹדָה זָרָה וְנִסְמְכָה לוֹ וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה לָהּ מוּתָּר. אֲבָל אִם בָּא הוּא וְנִסְמָךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה כָּל הַבַּיִת לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. מַתְנִיתִין אָמְרָה כֵן. הָיָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה יִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה. משנה: שָׁלֹשׁ בָתִּים הֵן. בַּיִת שֶׁבְּנָאוֹ מִתְּחִילָּה לַעֲבוֹדָה זָרָה הֲרֵי זֶה אָסוּר. סִיְּידוֹ וְכִיְּירוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְחִידֵּשׁ נוֹטֵל מַה שֶּׁחִידֵּשׁ. הִכְנִיס לְתוֹכָהּ עֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹצִיאָהּ הֲרֵי זֶה מוּתָּר. הלכה: שָׁלֹשׁ בָּתִּים הֵן כול׳. רַב וְרִבִּי יוֹחָנָן תְּרֵויהוֹן אָמְרִין. בְּהַכְנָסָתָן לָאָרֶץ הִיא מַתְנִיתָא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַב דְּאָמַר. הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת אֲסָרוֹ. בְּגִין כֵּן הוּא פָתַר לָהּ בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן דּוּ אָמַר. הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַבַּיִת אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ. וְיִפְתְרִינָהּ בְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת. הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת יֵשׁ לוֹ בִיטּוּל. הַכְנָסָתָן לָאָרֶץ אֵין לוֹ בִיטּוּל. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. מְפָרֵק אֶת פְּצִימָיו וְהוּא מוּתָּר. רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. וְהוּא שֶׁהִכְנִיס לְתוֹכוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי שְׁנֵי בָתִּים הֵן. וְהָתַנִּינָן. ג׳ בָּתִּים. כָּאן לְשָׁעָה וְכָאן לִשְׁהוֹת. משנה: שְׁלשָׁה אֲבָנִים הֵן. אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּה לַבִּימוֹס הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. סִיֵיד וְכִיְּירָהּ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וְחִידֵּשׁ נוֹטֵל מַה שֶּׁחִידֵּשׁ. הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדָה זָרָה וְסִלְּקָהּ הֲרֵי זוֹ מוּתֶּרֶת. הלכה: שְׁלשָׁה אֲבָנִים הֵן כול׳. רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב. מִזּוֹ הַמְיוּתָּכִים לָעֲבוֹדָה זָרָה נֶאֱסָר מִיָּד. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. מִזּוֹ הַמַּתִּיךְ כּוֹס לָעֲבוֹדָה זָרָה נֶאֱסָר מִיָּד. רִבִּי הִילָא בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. וְהוּא שֶׁהֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדָה זָרָה. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרַב. תַּמָּן הוּא אָמַר. מִזּוֹ הַמַּתִּיךְ כּוֹס לָעֲבוֹדָה זָרָה נֶאֱסָר מִיָּד. וְהָכָא הוּא אָמַר הָכֵין. פָּתַר לָהּ כְּהָדֵין תַּנָּיָיא. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלְּנָכְרִי אֲסוּרָה מִיָּד. וְשֶׁלְּיִשְׂרָאֵל מִשֶּׁתֵּעָבֵד. כְּלוּם פְּלִיגִין לָהּ בָּעֲבוֹדָה זָרָה. דִּילְמָא בִמְשַׁמְּשָׁיו. רִבִּי שִׁמְעוֹן בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. אַף בִּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה בְּמַחֲלוֹקֶת. רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. וְהוּא שֶׁהֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדָה זָרָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי לָעְזָר שְׁתֵּי אֲבָנִים. וְהָא תַנִּינָן. שָׁלשׁ אֲבָנִים הֵן. כָּאן לְשָׁעָה כָאן לִשְׁהוֹת. משנה: שָׁלשׁ אֲשֵׁירוֹת הֵן. אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה הֲרֵי זֶה אָסוּר. גִּדְּעוֹ וּפִסְּלוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וְהֶחֱלִיף נוֹטֵל מַה שֶּׁהֶחֱלִיף. הֶעֱמִיד תַּחְתָּיו עֲבוֹדָה זָרָה וּבִיטְּלָהּ הֲרֵי זֶה מוּתָּר. הלכה: שָׁלשׁ אֲשֵׁירוֹת הֵן כול׳. רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. פִּיתַּח בָּהּ פִּיתּוּחִים אֵינָהּ בְּטֵילָה. לָכֵן צְרִיכָה אֲפִילוּ הֶעֱבִיר הַפִּיתּוּחִים. תַּנֵּי. הִרְכִּיב נוֹטֵל מַה שֶׁהִרְכִּיב. אָמַר רִבִּי יַנַּאי. וְהוּא שֶׁהִרְכִּיב בָּהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה. רִבִּי הִילָא בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. וְהוּא שֶׁהֶעֱמִיד תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדָה זָרָה. מִחְלְפָא שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. תַּמָּן אָמַר רִבִּי אִמִּי פִּיתַּח בָּהּ פִּיתּוּחִים אֵינָהּ בְּטֵילָה. וְסָבְרִנָן מֵימַר. אֲפִילוּ הֶעֱבִיר אֶת הַפִּיתּוּחִים. וָכָא אָמַר אָכֵן. חוֹמֶר הוּא בַפִּיתּוּחַ. תַּנֵּי. הִרְכִּיב נוֹטֵל מַה שֶׁהִרְכִּיב. אָמַר רִבִּי יַנַּאי. וְהוּא שֶׁהִרְכִּיב בָּהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה. רִבִּי הִילָא בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. וְהוּא שֶׁהֶעֱמִיד בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי לָעְזָר שְׁתֵּי אֲשֵׁירוֹת הֵן. וְהָתַנִּינָן. ג׳ אֲשֵׁירוֹת הֵן. כָּאן לְשָׁעָה כָאן לִשְׁהוֹת. משנה: אֵיזוֹ הִיא אֲשֵׁירָה כֹּל שֶׁיֵּשׁ תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדָה זָרָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כֹּל שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ. וּמַעֲשֶׂה בְצַיידָן בְּאִילָן שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין אוֹתוֹ וְהָיָה תַחְתָּיו גָּל. אָמַר לָהֶן רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בִּדְקוּ אֶת הַגַּל הַזֶּה וּבְדָקוּהוּ וּמָצְאוּ בוֹ צוּרָה. אָמַר לָהֶן הוֹאִיל וְלַצּוּרָה הֵן עוֹבְדִין נַתִּיר לָהֶן אֶת הָאִילָן: הלכה: אֵיזוֹ הִיא אֲשֵׁירָה כול׳. אָמַר רַב חִסְדָּא. בִּסְתָם חֲלוּקִין. מָה נָן קַיָימִין. אִם דָּבָר בָּרִיא שֶׁהֵן עוֹבְדִין לַצּוּרָה וְלָאִילָן דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. וְאִם דָּבָר בָּרִיא שֶׁהֵן עוֹבְדִין לַצּוּרָה וְאֵינָן עוֹבְדִין לָאִילָן דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. אֶלָּא כֵן אֲנָן קַיָימִין בִּסְתָם. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. סְתָמָן עוֹבְדִין לַצּוּרָה וְלָאִילָן. וְרַבָּנִן אָמְרֵי. סְתָמָן עוֹבְדִין לַצּוּרָה וְאֵינָן עוֹבְדִין לָאִילָן. וְקַשְׁיָא. רִבִּי שִׁמְעוֹן חָלוּק עַל הַחֲכָמִים וְעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה כַּיּוֹצֵא בּוֹ. משנה: לֹא יֵשֵׁב בְּצִילָּה וְאִם יָשַׁב טָהוֹר. וְלֹא יַעֲבוֹר תַּחְתֶּיהָ וְאִם עָבַר תַּחְתֶּיהָ טָמֵא. הָיְתָה גוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ טָהוֹר. וְזוֹרְעִים תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה. וְהַחַזְרִין לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אַף לֹא יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי שֶׁהַנְּבִיָּיה נוֹשֶׁרֶת עֲלֵיהֶן וְהֹוָוה לָהֶן לְזֶבֶל: הלכה: לֹא יֵשֵׁב בְּצִילָּה כול׳. תַּמָּן אָמְרֵי בְשֵׁם רַב חִסְדָּא. צִילָּהּ אָסוּר. צֵל צִילָּהּ מוּתָּר. אֵי זֶהוּ צֵל צִילָּהּ וְאֵי זֶהוּ צִילָּהּ. תַּמָּן אָמְרֵי. כָּל שֶׁאִילּוּ תִיפּוֹל וְהִיא נוֹגַעַת בּוֹ זֶהוּ צִילָּהּ. וְכָל שֶׁאִילּוּ תִיפּוֹל וְאֵינָהּ נוֹגַעַת זֶהוּ צֵל צִילָּהּ. מִפְּנֵי מַה צִילָּהּ אָסוּר. מִשּׁוּם שֶׁהוּא בַהֲנָאָה. הֲרֵי הַקֶּבֶר אָסוּר בַהֲנָאָה וְצִילּוֹ מוּתָּר. הֲרֵי הֵיכָל הֲרֵי הוּא אָסוּר בַהֲנָאָה וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה בְצִילּוֹ שֶׁלְּהֵיכָל. הֲוֵי לֵית טַעַם דְּלֹא מִשּׁוּם שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה. רַב אַבִּין בְשֵׁם רַבָּנִן דְּתַמָּן. זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאֵין טוּמְאַת הַמֵּתִים מְחוּוֶרֶת. דִּלֹא כֵן אִילּוּ קֶבֶר שֶׁהוּא גוֹזֵל אֵת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתָּיו טָּהוֹר. גַּמְלִיאֵל זוּגָא הֲוָה מִיסְתַּמֵּיךְ בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. מַטּוֹן בָּהוּ תַבְנִיתָא. אָמַר לֵיהּ. מָהוּ נִיעֲבוֹר קוּמוּי. אָמַר לֵיהּ. עֲבוֹר קוֹמוֹי וְסַמִּי עֵינֵיהּ. רִבִּי יִצְחָק בַּר מַתָּנָה הֲוָה מִיסְתַּמֵּיךְ בְּרִבִּי יוֹחָנָן. מַטּוֹן צִלְמָא דְבוּלֵי. אָמַר לֵיהּ. מָהוּ נִיעֲבוֹר קוּמוּי. אָמַר לֵיהּ. עֲבוֹר קוֹמוֹי וְסַמִּי עֵינֵיהּ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי הֲוָה מִיסְתַּמֵּיךְ בְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. מַטּוֹן לָאַדּוּרֵי צִלְמָא. אָמַר לֵיהּ. נָחוּם אִישׁ קוֹדֶשׁ קָדָשִׁים עֲבַר וְאַתְּ לֵית אַתְּ עֲבַר. עֲבוֹר קוֹמוֹי וְסַמִּי עֵינֵיהּ. לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה אֲסוּרָה. לֹא כֵן סָבְרִנָן מֵימַר. אִם בְּשֶׁאֵינוֹ עָתִיד לְהַחֲזִירָן לְכִלְיָין דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. תִּיפְתַּר בָּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל. לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רַב. דְּרַב אָמַר. לְצוֹרְכָהּ הִיא אֲסוּרָה וּשְׁפָיֶיהָ מוּתָּרִין. עוֹד הִיא תִּיפְתַּר בָּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל. מִפְּנֵי מַה הַכֹּל פּוֹרְשִׁין הִימֶּינָּהּ. מִפְּנֵי שֶׁנִּיבּוּלָהּ רַע.

9 יומא פתח ↗

וְאִם הִקְדִּישׁ וְהֶעֱרִיךְ וְהֶחְרִים, בְּהֵמָה — תֵּיעָקֵר. פֵּירוֹת כְּסוּת וְכֵלִים — יֵרָקְבוּ, מָעוֹת וּכְלֵי מַתָּכוֹת — יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח. וְאֵי זֶה הוּא עִיקּוּר — נוֹעֵל דֶּלֶת לְפָנֶיהָ, וְהִיא מֵתָה מֵאֵלֶיהָ.

9 עבודה זרה פתח ↗

אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר זְעֵירִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב חִסְדָּא: אָמַר לִי אַבָּא בַּר רַב חִסְדָּא, הָכִי אָמַר זְעֵירִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

10 עבודה זרה פתח ↗

אִיתְּמַר: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה, רַב אָמַר: צָרִיךְ לְבַטֵּל כׇּל קֵיסָם וְקֵיסָם, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָהּ בְּטֵלָה אֶלָּא דֶּרֶךְ גְּדִילָתָהּ.

4 עפ”י כתב יד קופמן

5 שאל פרקלוס בן פלסלוס – האיש איננו מוכר ממקורות אחרים. קרוב להניח שהוא יווני. את רבן גמליאל בעכו שהיה – רבן גמליאל רוחץ במרחץ שלאפרודיטי – מרחץ של אפרודיטי משמעו שבפתח בית המרחץ, שהיה שייך כנראה לפוליס הנוכרית, ניצב פסל של אפרודיטי. פסל כזה משמש בעיקר לנוי. הוא מסמל את חסות אֵלת הפריון על הרחצה, ובית המרחץ מוקדש לה. מעבר לכך אין קשר בין בית המרחץ לאל. אבל הנכנס או היוצא עשויים להגיש לה מנחה גחלי בשמים, ירק או פרי, או זבח זעיר אחר, ולהניחו לפני הפסל. אזכור אפרודיטי בהקשר זה איננו מקרי. בתי מרחץ הוקדשו לאלים שונים, אך אפרודיטי הייתה בחירה מועדפת בהיותה אלילה המייצגת את הנשיות והיופי. ומעניין שהיופי נקשר לבית המרחץ, למרות שנועד בעיקרו לגברים. בנוסף לכך בתי מרחץ רבים יחסית, הוקדשו לדמותה של אלה זו, שכן אחת ההופעות שלה היא בהיותה מתרחצת או מתפשטת לקראת רחצה.

6 עם זאת השאלה עקרונית ובתי מרחץ הוקדשו לעתים גם לאלים אחרים. אלים פופולריים אחרים בבתי מרחץ היו אסקלפיוס אל הרפואה שסימנו הנחש האחוז בידו, ונרמז בתוספתא, ושלושת הגבירות המסמלות את ההיגיינה. אפרודיטי מחזיקה בידה לעתים חלקי בגד, או שהיא ללא בגדים, והגבירות ללא בגדים ואין חפץ בידם. בוודאי כולן אסורות. וזו הוכחה נוספת שהרשימה במשנה א היא מקרית וחלקית. היו כמובן גם בתי מרחץ נטולי חסות אלילית, או שניצבו שם פסלים שונים לנוי. אך בכל בית מרחץ כבכל מרחב עירוני ניצבו פסלים. כך בערים וכן בעיירות לא יהודיות. איננו יודעים מה היו הקישוטים בבתי מרחץ בעיירות כפריות, ובבתי אחוזה יהודיים.

7 אמר לו כתוב בתורתכם "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" – דברים י"ג, יח. מפני מה אתה רוחץ במרחץ שלאפרודיטי? – השאלה כמובן קנטרנית. ספק אם הנוכרי הריאלי היה מצטט פסוק במסגרת הוויכוח עם יהודי. אבל אין צורך ללכת שבי אחר המבנה הדיאלוגי. הדיאלוג הוא פנימי, פנים יהודי. איננו טוענים שלא ייתכן שנוכרים התווכחו מדי פעם עם יהודים. מן הסתם היו ויכוחים. ייחוס הוויכוח לנוכרי מסוים, שמן הסתם היה ידוע לבני התקופה, מחזק את האמינות שאכן היה ויכוח כזה. אבל אפילו אם היה ויכוח חי וריאלי, ניסוח הצדדים והטענות הוא יהודי פנימי. הפסוק מצביע על הבעיה ההלכתית המתעוררת. אין כאן איסור הסתכלות בפסל אפרודיטי, אלא הנאה, נדבק ביד המתרחץ משהו מהחרם. המרחץ מוקדש אפוא לאֵלָה, וההנאה מיוחסת לאֵלָה.

8 איסור ראיית עבודה זרה?

9 איסור הסתכלות בעבודה זרה אמנם נרמז במקורות אך הוא לא נדון במשנה זו. כך למשל מסופר על נחום המכונה נחום איש קדש קודשים. "ולמה נקרא נחום איש קודש הקדשים שלא הביט בצורת מטבע מימיו" ירו', מגילה פ"א ה"א, עב ע"; סנהדרין פ"י ה"ה, כט ע"ג. בתוספתא להלן פ"ה ה"א, נאמר שמותר להשתמש במטבע על אף הצורה שבו משום שהוא נמנה על הכלים הבזויים פירושנו לעיל פ"ג מ"ג. אך שם מדובר על שימוש, ובמימרה האמוראית על הסתכלות בלבד. מעבר לכך התנהגותו של נחום איש גמזו מתוארת כמיוחדת בחסידותה, והתוספתא משקפת את ההלכה. בקוהלת רבה ט ב, מופיע אותו סיפור על נחום איש קדש קודשים ונוסף שם "אמר ר' חייא "אל תפנו אל האלילים", אל תפנו לעובדן, אמר רבי אל תפנו לראותן ודאי". אם כן האמוראים מבחינים בין התבוננות שהיא בבחינת 'לעובדן', לבין הסתכלות חולפת. גם רבי האוסר התבוננות מעמיקה 'ודאי' איננו אוסר התבוננות סתמית ומקרית. המימרות על נחום איש קדש קודשים הן אמוראיות, אבל אפשר שהזיכרון ריאלי ואכן היה חכם תנאי שנזהר בכגון דא. אבל אפילו לפי הסיפור מדובר באיש יוצא דופן. מכל מקום אם המסורת איננה ריאלית-היסטורית, היא משקפת את השקפת העולם האמוראית, ההסתכלות בלתי ראויה, היא אמנם נהוגה. אך ראוי לחסיד להימנע ממנה.

10 ההבחנה בין הסתכלות לבין עבודה "אל תפנו אל האלילים" מופיעה כבר במדרש ספרא "'אל תפנו אל האלילים' אל תפנה לעובדם, ר' יהודה אומר אל תפנה לראותם" ספרא קדושים פרשה א ה"י, פז ע"א. רבי יהודה אוסר הסתכלות. ואילו חכמים מפרשים את האיסור כאיסור עבודה, ומשמש שכל מה שאיננו פולחן איננו אסור. מדרש קוהלת ריכך אפוא את מימרתו של רבי יהודה. רבי יהודה התנא אסר ראייה כלשהי, והמדרש 'ערך' את דבריו והציגם כאילו האיסור הוא 'לראותם ודאי', כלומר התבוננות מעמיקה. במקרה זה האמוראים מרככים את האיסור התנאי, או אולי עדיף לנסח שהם משתיקים את ההחמרה המיוחסת לרבי יהודה, מציגים את דבריו כאילו היו קרובים לעמדת חכמים.

11 איסור אחר תנאי בבירור הוא בתוספתא שבת פי"ז ה"א; תוס', עבודה זרה פ"ד ה"א, מב ע"ב: "כתב המהלך תחת הצורות ותחת היוקנאות, אין מסתכלין בו. ולא עוד אלא אף בחול אין מסתכלין ביוקנאות, משם שנאמר 'אל תפנו אל האלילים' וגו' " המקור התנאי אוסר לקרוא בשבת כתובות מתחת לצלמים, כמו שאסור לקרוא בשטרי חול שבת פכ"ג מ"ב. ואגב כך שומעים אנו על התנגדות לקרוא ולהתבונן בפסלים ובכתובות שעליהם. והרי זה איסור הסתכלות בפסל. יתרה מזו גם המטבע וגם הפסלים אינם משמשים בהכרח עבודה זרה, אלא נעשו במסגרת פולחן האישיות של קיסר, או סתם נדיב לב. ודוק! ההתנגדות להתבוננות היא כללית גם ביום חול אך ההדגשה לכך היא במסגרת הלכות שבת.

12 זו תופעה רחבה שדברים שנאסרו בחול, נאסרו במיוחד בשבת. כך למשל נאסר במשנה לצאת בשבת עם 'הגנות' מאגיות, וחכמים מוספים שם "אף בחול אסור משום דרכי האמורי" משנה שבת פ"ז מ"י. כן נאסר לצאת בסנדל מסומר, וההתנגדות לו היא גם ביום חול, אך בחרו חכמים לדבר בשבת מתוך ההנחה שאין לאדם שני מנעלים, ובמסגרת הלכות שבת ישמעו דברי חכמים טוב יותר, מאשר כהצגת האיסור על רקע לאומי פירושנו לשבת פ"ו מ"ב. במבוא הרחבנו מעט בנושא זה.

13 נשוב לתוספתא. בבבלי שבת קמט ע"א היא מופיעה כמות שהיא ללא עיבוד. בתלמוד הירושלמי מנוסח האיסור בצורה אחרת: "כתב המהלך תחת הצורות או תחת האיקוניות אין מסתכלין בהן בשבת ולא עוד אלא אף בחול אין מסתכלין באיקונות ומה טעמא אל תפנו אל האלילים, אל תפנו לעובדן" ירו', כאן פ"ג ה"א, מב ע"ב. אם כן מותר להביט בעבודה זרה, ורק הבטה לשם עבודה אסורה. הדרשה למעשה מבטלת את ההלכה. בבבלי שבת קמט ע"ב אותה ברייתא עם דרשה שונה "אל תפנו מדעתכם". אם כן באיסור הסתכלות עסקינן, והסתכלות מותרת, והתבוננות מעמיקה אסורה.

14 בהמשך הירושלמי מסביר אשיאן נגרא שמדובר "באיקוניות" ונאסר לראותן? "מפני שמקטירין לפניהן בשעה שהן עולות. אמר רבי יוחנן מותר לראותן בשעה שהן יורדות. מה טעמא? בהכרת רשעים תראה" דיון זה נסוב על המשנה לעיל פ"ג מ"א האוסר 'צלמים'. לאחר מכן מביא התלמוד את הברייתא מהתוספתא, ומנמק את ההלכה "אל תפנה לעובדן. ר' יהודה אומר אל תפנה לראותן ממש". אם כן יש מי שאוסר רק פולחן כלשהו לאיקון, והברייתא איננה עוסקת בראייה. ורק רבי יהודה התנא? אוסר גם הסתכלות.

15 בהמשך הסוגיה דיון באיסור הסתכלות, חוזר המעשה בנחום איש קודש קודשים, וכן מסופר שכאשר רבי נחום בר סימאי נפטר, בעת הלוויה כיסו צלמים שניצבו בדרך בנימוק "כמה דלה חמתון בחיויי לא יחמינון בדמכותיה, וחכמין אינון כלום". כמו שלא ראה אותם בחייו לא יקראה אותם במותו, וחכמים חולקים וחושבים שאיסור ראייה זניח.

16 ספק אם לפנינו סיפור מעשה או אגדה. אם זה סיפור מעשה הרי שזו דוגמה נאה להתחשבות הדדית של הנוכרים בלוויה של חכם מיוחד. בירושלמי עוד שני מעשים דומים של כיסוי פסלים, ועוד מעשי נס שהתחוללו בעת מותם הלוויתם של צדיקים מיוחדים. מכל מקום איסור הסתכלות מוצג כאיסור זניח, שרק צדיקים מיוחדים מקפידים עליו.

17 המשנה להלן תדון במי שעובר מתחת לאשרה, או יושב בצילה. המשנה מתעלמת מאיסור הסתכלות, ואיננה מעלה את הבעיה להלן מ"ח. אמנם אפשר לפרש שהמשנה שם עוסקת בעץ שמשרת אשרה, אך כפשוטה העץ עצמו הוא העבודה הזרה. ואין איסור הסתכלות בו, אבל יש מגבלות על ההנאה ממנו.

18 בירושלמי דיון על הליכה ליד ובצל פסלים: "1. גמליאל זוגא הוה מיסתמיך ברשב"ל, מטון בהו תבניתא. אמר ליה מהו ניעבור קומוי? אמר ליה עבור קומוי וסמי עיניה. 2. רבי יצחק בר מתנה הוה מיסתמך בר' יוחנן, מטון צלמא דבולי. אמר ליה מהו ניעבור קומוי? אמר ליה עבור קומוי וסמי עיניה. 3. רבי יעקב בר אידי הוה מיסתמיך בר' יהושע, בן לוי מטון לאדורי צלמא. אמר ליה נחום איש קודש קדשים עבר, ואת לית את עבר? עבור קומוי וסמי עיניה. לית הדה פליגא על ר' יוחנן, דרבי יוחנן אמר עבודה זרה שנשתברה אסורה? לא כן סברנן מימר אם בשאינו עתיד להחזירן לכליין, דברי הכל מותר. תיפתר בעבודה זרה של ישראל" פ"ד הי"א, מג ע"ב. מדובר בשלושה מעשים דומים, המוצגים כמחרוזת, רבי פלוני היה נסמך נשען על רבי אלמוני והגיעו לצלם, ומתחבטים האם לעבור ליד הצלם. בשני המקרים הראשונים הפתרון ההלכתי הוא לעבור ליד הצלם ולעוור את עיניו עבור קומי וסמי עיניה. מן הסתם הכוונה שההולך יעצום את עיניו ולא יסתכל. במקרה השלישי השאלה איננה מוצגת, והעורך מסתמך על כך שהשאלה ההלכתית ברורה. התשובה של רבי יהושע בן לוי שונה משל קודמיו, ריב"ל טוען הרי גם נחום איש קודש קודשים עבר, ואתה אינך עובר? נחום איש קדש קודשים הוא החכם שהקפיד לא להתבונן בצורת מטבע, ואפילו הוא הילך ליד צלמים בלי הפרעה.

19 ההמשך פחות ברור. האמוראים דנים בשאלת דינו של צלם שנהרס בוטל על ידי נוכרי. לא ברור האם הסוגיה מדברת על אחד משלושת המקרים הנזכרים, או על אחד מהם? על כל פנים ברור שהצלם לא בוטל. ומותר לעבור ולראות אותו, אך אולי אסור להתבונן בו היטב.

20 הצלמים הנזכרים עמדו כנראה בטבריה. אחד הוא סתם 'תבנית' השני צלם הבולי, שניצב מן הסתם ליד הבולי של טבריה, במרכז העיר. השני הוא צלם 'אהדורי', אולי פסלו של האדרינוס.

21 אם כן רוב העדויות לאיסור הסתכלות הן אמוראיות. העדות מהברייתא בתוספתא איננה עוסקת באיסור הסתכלות אלא בעצם בקריאת כתבי חול, או בקריאת כתובות שהיא התבוננות מעמיקה. האמוראים הסבירו את איסור ההסתכלות, בהתבוננות מעמיקה, רק לצדיקים מיוחדים ייחסו הקפדה על הסתכלות.

22 בספרות האמוראית יש אפוא החמרה, אך היא מיוחסת לצדיקים בלבד, ואיננה דרך כללית. ברם, ראינו שייתכן שעדויות להחמרה חלקית זו נרמזות כבר בספרות התנאים. בין השאר ההבנה האם מגמות אלו תנאיות תלויה בתיאור דמותו של נחום איש גמזו איש קדש קודשים האיש עצמו הוא דמות ריאלית תנאית. אך סיפורים על התנהגותו הם אמוראיים. איננו יודעים אם שורשם קדום תנאי או רק אמוראי. בבבלי נ ע"א מיוחס מעשה דומה למנחם בן סימאי המכונה 'בנן של קדושים', ביטוי המעיד אף הוא על חסידותו המיוחדת. ראוי לציין שהבבלי מקשר זאת למנהגי הקפדה יתירה המיטוסיים לקבוצה של 'רבנן'. כלומר שגישה כזאת לא הייתה יחידאית.

23 בפועל בחברה הקדומה במרחב האורבני אי אפשר היה להימנע מראיית פסלים. כל המהלך בכרך הנוכרי ראה פסלים בכל עבר, פסלים ניצבו בדרכים ורק במגזר הכפרי ניתן היה להתעלם חלקית מקיומם. חכמים אינם מזלזלים באיסור, ומשבחים בעקיפין את המקפידים על כך, אך נמנעים מלתבוע נורמה זו כהלכה חייבת.

24 על רקע זה נבין שבמרחץ אפרודיטי אין דיון על ההסתכלות בפסל. בכל בית מרחץ נוכרי ניצבו פסלים רבים, ומן הסתם חלקם בעירום כרגיל בעולם הרומי בכלל, ובבית מרחץ בפרט. המשנה לעיל פ"א מ"ז משקפת מציאות זו. עם זאת סתם המשנה, התלמידים, כמו גם הגוי חשים שהרחצה במרחץ מחייבת הסבר. אם כן החשש איננו מהסתכלות, אלא מכך שיש כאן הנאה מעבודה זרה.

25 אמר לו אין משיבין במרחץ – זו תשובה של דחיה, לא כאן! אך יש בה בעצם חלק מהתשובה. בית המרחץ הוא מקום לכלוך וזוהמה. מקום רחצה פונקציונאלי המשמש לשירות עירוני. רק במקום משני הוא משמש גם כמקום מפגש, התכנסות ותרבות. אין זה מקום פולחן. וכשיצא אמר לו אני לא באתי בגבולה היא באת בגבולי – אני החכם לא באתי למתקן אלילי, אלא יש כאן מתקן אזרחי, שניצלו את ההזדמנות לפאר את האלה. נתינת החסות המיוחסת לאלה היא בעלת אופן מופשט ותיאורטי, ולא אמונה של ממש. ולכן אין כאן פולחן לאלה אלא מחוות נימוס ריקה מתוכן. בשפה אחרת. הפסל הוא לנוי ולא לפולחן. כשיטת רבי מאיר המאוחר במשנה א.

26 כאמור לפי דרכו של העולם הקדום פסל כזה שימש לפולחן מועט. חל עליו הכלל המיוחס לרבי מאיר, שכמוהו נעבד פעם בשנה לפחות, אי שם. היו מקדשים שהיו ממש מיועדים לאפרודיטה. לפי שיטת חכמים הפסל הנוכחי איננו לעבודה. ולפי שיטת רבן שמעון בן גמליאל במשנה א, צריך היה הפסל להיות אסור בהנאה. אסור בהנאה הוא לכל היותר הפסל עצמו ולא כל בית המרחץ. אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי – מרחץ לתפארת האלה. אלא נעשית היא אפרודיטי נוי למרחץ – הפסל מקשט את ההיכל. כאמור, ההבחנה מחודשת ואיננה במשנה א, אבל היא עדיין במסגרת ההיגיון ההלכתי.

27 משנתנו איננה מתייחסת לדברי רבי מאיר, על כל פנים לא במפורש, ורבן גמליאל פעל בדור יבנה לפני רבי מאיר. אין בכך לקבוע שדברי רבי מאיר חודשו רק בדורו. אפשר שהוא מוסר מסורת קדומה, ואפשר גם שלפנינו ניסוח קדום לדעה שרבי מאיר ביטא בניסוח חד יותר מה אסור, וממילא גם מה מותר.

28 דבר אחר אם נותנין לך ממון הרבה אתה נכנס לעבודה זרה שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה – המבנה משמש למעשים של חול, חסרי כבוד. ומכאן שאין זה מקום פולחן אלילי. במשנה א בפרק הבאנו את דברי התוספתא המבחינה בין גילויי עבודה זרה על כלים מבוזים המותרים, לבין אלו שהם על כלי נוי ואסורים. ניתן להסביר את דברי רבן גמליאל על רקע זה. כלומר שלטענת רבי יוחנן העבודה הזרה של אפרודיטי היא מבוזה, אך יש להודות שהוא איננו משתמש במינוח ובנימוק של התוספתא. ואולי אפילו משמע שהם אינם מקובלים עליו, ולכן איננו מנצל את העיקרון שנקבע שם כדרך היתר.

29 פסל אפרודיטי עצמו לא היה מבוזה, אלא פסל לתפארת, בדרך כלל יצירת אמנות מעולה. ובכלל תפישת בית המרחץ כמקום ביזוי איננה הולמת את תפישתו החברתית של בית המרחץ בעולם הרומי. אמנם נכון שאנשים רחצו ערומים, ועשו צרכיהם בבית השימוש הציבורי הצמוד לטרנה. אך המבנה היה מבנה פאר, בפועל בתי המרחץ היו מפוארים ואולמות הכניסה שלהם היו מקושטים בין השאר בפסלים. בחברה הרומית הופעת העירום הייתה מכובדת, ובית המרחץ כולו היה מבנה מפואר ומכובד. הנימוק של רבן גמליאל בנוי אפוא לפי סולם הערכים היהודי, המגדיר את העירום כבזוי, ולא לפי הנורמה הרומית שבה בית המרחץ והפעילות בו היא מטיבה מכובדת. לפיכך הגדרת בית המרחץ כמקום בזוי היא טיעון הלכתי בעייתי. לכל היותר הוא יכול לשמש כ'עילה'.

30 וזו עומדת על פי הביב וכל העם משתינין בפניה – כשם שאין מציבים צלם על ביב שופכין. הגדרה זו קרובה כאמור למשנה ב' שחפץ מבוזה איננו לעבודה זרה, וכאן מקום מבוזה איננו לעבודה זרה.

31 לא נאמר אלא אלהיהן - אלא את שהוא נוהג משם אלוה – אם הפסל מוצב בהעמדה של גנאי, אין הוא לתפקיד פולחני ואיננו אוסר את המתקן. אסור – רק מתקן המשמש לעבודה, ואת שאינו נוהג משם אלוה מותר – על סמך העיקרון שבמשנה זו הסברנו את דעת רבי מאיר במשנה א. במשנה א הבאנו את פירושי התלמודים המטים את דברי רבי מאיר לכיוון אחר, ואנו הצענו להסבירם על בסיס משנתנו. מה שמשמש לעבודה בפועל אסור, ומה שאיננו משמש לעבודת פולחן במציאות ממש, מותר. לפנינו עדות במשנה להבחנה בין עבודה זרה לבין התרבות הכללית. כאמור, הסקנו שהמרחץ הוקדש לאפרודיטי ובכל זאת מותר ליהנות ממנו. במבוא ריכזנו את העדויות התנאיות להבחנה בין עבודה זרה פולחנית לבין סמלי עבודה זרה המצויים בקונטקסט תרבותי שונה. הסיכום "את שהוא נוהג בו משם אלוה" הוא עיקרון מכונן. עם זאת משתמע מהמשנה שעיקרון זה חדש ואיננו מוסכם על הכול. גם התלמודים, וגם הנוכרי אינם מכירים אותו. כפי שהסברנו גם הנוכרי איננו רק וכחן מבחוץ אלא קול בתוך בית המדרש. עריכת הסיפור גם היא מציגה את ההבנה הבסיסית שיש איסור להשתמש בבית מרחץ זה. יש לזכור גם שהנימוק "את שהוא נוהג בו משם אלוה" גם הוא שנוי במחלוקת ומופיע נימוק שני להיתר. בנוסף ההבחנה עצמה היא בלתי מעשית, שכן בפועל הגבולות בין תרבות, מחווה ריק מתוכן ופולחן, היו מטושטשים והם מטושטשים בכל תרבות, עד היום. עם זאת זו תפישה עקרונית הפותחת פתח נרחב להיתרים, החכם והציבור יכולים להרחיבו או לצמצמו.

32 מכל מקום, הסיפור ערוך כתיאור של הקלה, במה שעד עתה נהגו בו איסור. או אולי יש לנסח הקלה במה שחשבו שראוי לנהוג בו איסור.

33 בירושלמי סיפור אחר, דומה למדי ובו הסבר שונה מבחינה עקרונית דתית: "רבי שמעון בן לקיש הוה בבוצרה, חמתון מזלפין להדא אפרודיטי. אמר לון לית אסיר? אתא שאל לרבי יוחנן אמר ליה רבי יוחנן, בשם רבי שמעון בן יהוצדק, אין דבר של רבים אסור" ירושלמי שביעית פ"ח ה"ח, לח ע"ב. המימרה מוסבת על משנת שביעית שם "מרחץ שהוסקה בתבן ובקש שלשביעית מותר לרחוץ בה" לפי ההמשך משמע שבעצם הייתה הרחצה צריכה להיות אסורה, אך הותרה לסתם אדם. הירושלמי לח סע"ב מסביר שהכוונה לבתי מרחץ ציבוריים דומסייא, אבל בבתי מרחץ פרטיים פריבטא הרחצה נאסרה. הבהרת ההבדל ההלכתי שבין שני הטיפוסים של בתי המרחץ תלויה כמובן בהבנת המציאות הקדומה.

34 בלידשטיין הציע הסבר מרתק לסיפור. בספרו של לוקיאנוס על אלי סוריה מתואר פולחן שהיה נוהג בהר הקדוש. המוני המאמינים יורדים לנהר וממלאים כלֵי מים, ומעלים אותם למקדש בראש ההר. במקדש מצויה בריכה, ואת המים שהם מביאים מזלפים לבריכה, ולאחר מכן מתרחצים בה לשם ברָכָה וסגולה. ברור למה ריש לקיש אסר השתתפות בפולחן, ורבי יוחנן מתיר משום שהמים משמשים צורכי רבים. לפי הסבר זה ההיתר מרחיק לכת. המים שימשו ממש לפולחן, הם ממש כיין מנוסך, ובכל זאת מותר ליהנות מהם. ואולי אף לשתותם.

35 הסבר זה מתאים מאד לרצף של המשניות. תשובתו של רבן גמליאל היא שהפסל אסור בהנאה אך לא המבנה. תשובתו של רבי יוחנן היא שהטקס אסור, ואין להשתתף בו, אבל המים לא נאסרו. ובמשנה הבאה מדובר שהמקדש אסור, אך לא כל ההר. עם זאת ההיתר של רבי יוחנן, לפי הסברו של בלידשטיין, מרחיק לכת שכן המים אינם סתם אזור או מבנה שבמרחבו יש עבודה זרה, אלא הם שימשו לעבודה זרה והזילוף הוא חלק מהפולחן עצמו. לכאורה יש לשאול האם רבי יוחנן הרחיק לכת מרחק כה רב בהיתרו? אך להלן נראה שאכן כן, וטעמו עימו.

36 דרך ההיתר של הירושלמי עקרונית ובהירה יותר מאשר זו הנקוטה במשנתנו. ההיתר במשנתנו 'מתחכם' ו'מיתמם'. הנימוק 'היא באה לתחומי', עשוי להתיר כל הצבת פסל ברחוב. ומעבר לכך הטיעון במשנה למה לאסור את השימוש בבית המרחץ נשמע מוגזם. ברור שהפסל אסור בהנאה. ואכן אין נהנים ממנו. אפרידיטי ניצבת, בלבוש או כזה או בלבוש חסר. העוברים שהתרגלו כבר אליה, אינם מעיפים בה מבט. וכל עסקם במים שבמרחץ. הרי בוודאי הם לא באו לבית המרחץ לראות את הפסל או לזבוח לו. בעצם אין סיבה לאסור עליהם את הכניסה והשימוש במרחץ. ניתן להבין איסור לנשק את הפסל, או להניח לו מנחה, אבל הרי הפסל שולי למבנה. כך מבינים אנו את המונח "דבר של רבים", וזה הנימוק העקרוני האמוראי.

37 הנימוק בדבר של רבים מופיע פעם נוספת ב"גבונתא שהתקלקלה" ירו', כאן פ"ב ה"ט, מב ע"א; תרומות פ"י ה"ה, מז ע"ב. איננו יודעים האם ה"גבונתא" היא מטען גבינה או מתקן כלשהו.

38 הנימוק במשנה שלנו עבודה זרה הוא יותר טכני ממהותי, וניכרת אי הנוחות של החכם. כמובן יש לזכור שהתשובה ניתנה לנוכרי וספק אם רבן שמעון בן גמליאל לא היה מעדיף בעצמו את הנימוק שבירושלמי. מכל מקום במצב העדויות שבידינו הנימוק העקרוני המצמצם את האיסור הוא אמוראי בלבד. אבל בהחלט ניתן לפרש שזה עצם הנימוק התנאי. על כל פנים הרב איננו רוצה לשתף את הנוכרי בהתלבטויות הפנימיות בנושא ההלכתי הטעון והרגיש.

39 בית המרחץ

40 בית המרחץ הגיע לארץ ישראל מהעולם ההלניסטי-רומי, שם הוא הפך למרכיב משמעותי באורח החיים של שכבות הציבור העליונות. בית המרחץ שימש למעשה לשתי מטרות. בראש ובראשונה הוא שימש לרחצה. עבור אדם בן ימינו הרחצה היא צורך חיוני, אך בעולם הקדם-הלניסטי לא סברו כך, וגם לא בתרבויות האירופיות בימי הביניים. מעבר לפעולת הרחצה שימש בית המרחץ מרכיב בתהליך הסוציאליזציה של העיר: כאן נאספו בני שכבות העילית לכמה שעות ביום, רחצו, הזיעו במרחץ הזעה יבשה ורטובה, שמעו שירים, הוקראו להם סיפורים ויצירות תרבות. היוצרים השתמשו בבית המרחץ בתור במה ראשונית ועיקרית לפרסום יצירותיהם והקראתן. כאן גובשו היחסים החברתיים ועוצבה הפוליטיקה המקומית.

41 לאחר שעות מספר של רחצה מעין זו פנו המשתתפים לסעודות הערב המשותפות. נשים באו לבית המרחץ לרחצה, אך בדרך כלל לא השתתפו בפן החברתי של הפעילות בבית המרחץ. לעתים נקבעו לנשים שעות נפרדות בעיקר בבקרים או שהוקדשו להם אולמות נפרדים. אך היו גם בתי מרחץ מעורבים, למרות שהדבר נאסר לפי החוק הרומי.

42 בית המרחץ הוא שירות ציבורי, מרכיב מרכזי בסדר היום הנורמטיבי של העילית, וחלק מהותי מתרבות הפנאי ההלניסטית. הוא נהיה למרכיב חיוני באורח החיים ההלניסטי. מבחינה חברתית הוא חלק מהתרבות ההלניסטית, ומשרת את החברה ההלניסטית. אף על פי כן כמעט ואין ביטוי בספרות חז"ל להתנגדות לבית המרחץ, והיו אף בתי מרחץ 'יהודיים' בעיירות ישראל. בדרך כל חז"ל מאוד את הרחצה וראו בה צורך חיוני; הם גם התירו להשתתף בפעילות החברתית, אם כי גם הסתייגו במקצת מההתעמלות ונוהגי הספורט שנהגו שם איור 31. עם זאת בימי בית שני לא נבנו בערים יהודיות בתי מרחץ. אמנם אין על כך איסור, אך בפועל טרם נמצאו בתי מרחץ בערים יהודיות שנחפרו היטב ירושלים, גמלא, טאריכיאה, קרית ספר ועוד. ברם, נמצאו בתי מרחץ בצד מקוואות וכלי אבן בבתי אחוזה יהודיים חורבת מוראק, חורבת צור ברמת הנדיב ועוד. המקורות על בתי מרחץ בעיירות יהודיות מתייחסים לתקופת התנאים והמימרות המשקפות תרבות זו מיוחסות כבר לחכמי דור יבנה. לכאורה הנוהג לרחוץ בבית מרחץ ציבורי בעייתי מבחינה יהודית. בחברה היוונית הצגת הגוף לראווה, ובמיוחד הבלטת איברי המין נחשבו למקור גאווה. גם פסלי אלים, ומלכים מוצגים כשהם עירומים, האברים, כולל איברי המין מודגשים בצורה ריאלית ומופגנים, ולכל היותר צבועים. בית המרחץ שבו שולט העירום מתאים, אפוא, לתרבות היוונית-רומית. רחצה מעורבת אמנם נאסרה בחוק הרומי, אך לא נעלמה מחיי היום יום. הוא הדין בעשיית צרכים. למרות הריח המאוס מתקן עשיית הצרכים הלטרינה היה מבנה מפואר והמוני איור 32. לטרינה נבנית גם ליד בריכת הרחצה ובתוך המכלול, כך שבאי המתקן הופיעו למעשה בעירום מלא.

43 בחברה היהודית הגוף הוא סיבה למבוכה. חשיפת הגוף נחשבת לבּוּשָה, ואם נעשתה באלימות נחשבת לעילה לפיצוי בושת משנה, בבא קמא פ"ח מ"ו. כבר סיפור בראשית משקף תחושה זו בראשית ב', כה. מעבר לצד החברתי עירום הוא פגיעה בצניעות. בוודאי שבין שני המינים, אך גם בני אותו מין. בבית המרחץ כולם ערומים ואף אם כל המשתתפים מאותו מין רחצה בלתי מעורבת, יש סיבה להתנגד לפעילות זו, ואם לא סיבה הלכתית אז מבוכה אישית. ברור גם שהמבוכה האישית ומצוות הצניעות כרוכות זו בזו ומייצרות זו את זו.

44 ואף על פי כן לחכמים ברור שבית המרחץ הוא מעין תחום אקס-טריטוריאלי. שאלת העירום המקובל נדחית שם. בבית המרחץ עירום מותר, אבל עשיית צרכים, בחברה היהודית, היא בנפרד ובהצנע. כך נהגה גם הכנסיה בראשיתה שהסתייגה מרחצה בכלל ואסרה על רחצה מעורבת. אישה ראוי לה שתכסה פניה, וממילא אסור שתחשוף מגופה בבית המרחץ המעורב. בעל הדידסקליה אפוסטולורום איננו אוסר על רחצה אך דורש מהגבר להימנע או לצמצם את חשיפת הגוף. גם האישה נדרשת שלא לרחוץ במרחץ מעורב, אך המחבר גם תובע ממנה לצמצם את הרחצה בכלל, וכמובן מבטא במפורש את הבושה שגורמת חשיפת הגוף של כל בני מין ומין. עם כל זאת גם בכנסיה מזרחית וגם בספרות חז"ל מוסד בית המרחץ קיים ומוכר.

45 בית המרחץ היה שירות עירוני שהפוליס העמידה לרשות הציבור. לעתים זה היה מתקן ציבורי השייך ממש לעיר וממומן גם מכספי הרשות המקומית, בית מרחץ כזה מכונה במקורותינו דימוסיה דימוסיה- השייך 'לדמוס' שהוא המונח היווני לקהל, או לציבור. לעתים היה שייך לאדם פרטי אך הועמד בתשלום לרשות הציבור, בית מרחץ כזה מכונה פריביטה או בכתיב דומה. לעשירים היו גם בתי מרחץ פרטיים שנועדו למספר קטן יותר של רוחצים. ברבים מבתי העשירים היו בתי מרחץ כאלה. כן מאפיינים בתי המרחץ את בתי האחוזה שהיו רחוקים מהעיר, ובית המרחץ היה מרכיב קבוע בהם. באחוזות גדולות היה בית מרחץ גדול שהשתרע על מאות מטרים רבועים. עם זאת הוא נועד רק לבעל האחוזה ולעובדיו, ומספר המשתמשים הצפוי היה קטן. קשה להניח שהיה הבדל הלכתי בין בית מרחץ ציבורי העומד לרשות הציבור לבין בית מרחץ העומד לרשות הציבור אבל שייך ליחיד. הבעלות העקרונית והמשפטית במקרה זה אינה משמעותית מבחינה הלכתית. על כן קרוב להסביר שבית מרחץ פרטי הוא בית מרחץ קטן, ונועד למשתתפים מועטים.

46 עד כאן המצב בפוליס הנוכרית. גם בעיר היהודית היו בתי מרחץ, וגם אלו נועדו לשירות הציבור, אך באלה אין המשנה בשביעית שם עוסקת. שכן משנת שביעית שציטטנו עוסקת בבית מרחץ השייך לנוכרים, בפוליס הנוכרית. רק כך ניתן להבין מדוע לא נאמר שאין להסיק את בית המרחץ וכל ההתייחסות היא רק למצב של דיעבד. כך גם במשנתנו עבודה זרה. בית המרחץ במקרה זה שייך לפוליס הנוכרית פטולמאיס היא עכו. יהודים יכולים להשתתף בו או להחרימו, ובכך להיעדר מהפעלות העירונית. אך אינם יכולים לעצב את בית המרחץ כרצונם. מרבית ההלכות הנוגעות לבית המרחץ מתייחסות לבית המרחץ בפוליס, כזה שהיהודים אינם שולטים על דרכי הפעלתו. כך, למשל, בערב שבת לא ישב אדם במרחץ סמוך לשבת משנה, שבת פ"א מ"ב, וברור שבית המרחץ ממשיך לעבוד גם בשבת. כך גם בהלכות רבות אחרות. לעתים אף מדובר בבית מרחץ בפוליס נוכרית שהנהלתו נוכרית, אף שרוב התושבים הרוחצים הם יהודים משנה, מכשירין פ"ב מ"ה.

47 לעומת זאת בהלכות תענית, למשל, נאמר שבתענית "נועלין את המרחצאות" משנה, תענית פ"א מ"ו, ושם מדובר בבית מרחץ הפועל במסגרת הקהילה היהודית, וההנחיה היא אופרטיבית: לא איסור להיכנס לבית מרחץ פועל, אלא איסור לפתוח את בית המרחץ. כך גם ההסדר לסתום את הנקבים של בית המרחץ מערב שבת: הסדר זה הפעילו למעשה בבית המרחץ של בני ברק, שהייתה עיירה יהודית ולא פוליס נוכרית תוס', שבת פ"ג ה"ג, וכן עולה ממקורות נוספים.

48 המקורות מזכירים בתי מרחץ בעיירות יהודיות. אך בפועל אלו היו נדירים. בעיירות היהודיות הגדולות שנחפרו עד עתה לא נמצאו בתי מרחץ לא בירושלים שהייתה עיר גדולה לא בגמלה ולא בעיירות אחרות. נמצאו בתי מרחץ בבתי אחוזה יהודיים כולל הארמונות החשמונאיים אך לא בעיירות. לאחרונה דווח על בית מרחץ כזה בחורבת דוהרה שבגולן כן נמצא בית מרחץ בעיירה השומרונית באום ריחן, ובבתי שערים שהיא עיירה יהודית גדולה במיוחד. יש לזכור שגם בעיירות היהודיות שנחפרו, לא נחפר כל השטח, כך במירון, עין גדי קצרין וכמובן גם בירושלים.

49 נימפיאון

50 בעיה דומה של שימוש במים יש בנימפיאונים בתי מעיין. נימפיאונים נמצאו ברחבי הארץ, ושימשו כמקור המים הציבורי לתושבים. מתקנים כאלה היו תמיד מקושטים בצלמי אלים ולעתים היו המים נובעים כביכול מפי פרצוף אלילי. ואכן חכמים מתלבטים בשימוש בהם. בתוספתא "מעין היוצא מבית עבודה זרה לא יהא שוחה לפניו ושותה, מפני שנראה כשוחה לעבודה זרה. אבל הופך לאחוריו ושותה, ובמקום שאינו נראה מותר" תוס', פ"ו ה"ה. המדובר מן הסתם בנימפיאון. מתקן המרכז את מי האמה או המעיין המגיעים לעיר. זה היה מתקן פונקציונלי, אך נבנה בהידור ובדרך כלל בפוליס הנוכרית הוקדש לאל או לאלים, וצלמיהם 'קישטו' את המתקן. גם כאן המים לא היו ממש לעבודה זרה, אבל קשורים עימה.

51 התמונה הריאלית בתוספתא ברורה. החלק המקודש נמצא מאחורי המעיין ולפניו שוקת בגודל בלתי קבוע, לעיתים זו בריכה קטנה. זרם המים יוצא כאילו מתוך המקדש, או מתוך הפסל עצמו. חכמים אינם מטילים ספק בכך שהמים מותרים, אלא שהשותה צריך שלא יראה כמשתחווה. לפיכך עליו להתכופף אל המים מכיוון אחר, או "שאינו נראה". הפסל עצמו אסור, וודאי אסור לפלוח לו בכוונה, אבל המים עצמם לא נאסרו. שהרי את המעיין לא יצר האל ולא פסלו.

52 וכן "פרצופות המטילין מים לכרכים, לא יניח פיו על פי פרצוף וישתה, מפני שנראה כנושק עבודה זרה. אבל מקבל בידו ושותה. יותר על כן אמרו, לא יניח פיו על פי הסילון, וישתה מפני סכנת נפשות" פ"ו ה"ו. התמונה מוכרת היטב. המים הזורמים סודרו כך שנראים כיוצאים מפי אריה או מפי אדם לעיל איור 5. המים מותרים, אך יש לשתותם בצורה שלא תיראה כהשתחוויה. מעבר לכך מביעים חכמים חשש סכנה משתיית מים שאינם גלויים. ולא ברור האם באמת לפנינו חשש רפואי או ביטוי להסתייגות משתיית 'מי קודש' אליליים. כך או כך איש איננו מעלה על דעתו לאסור שימוש גורף בנימפיאון, זה איסור בלתי אפשרי בתנאי התקופה, הניסוח ההלכתי הוא 'אין דבר של רבים נאסר', זו אינה 'התחכמות' אלא תיאור אמיתי של החיים בחברה מעורבת.

53 יש להניח שרוב הנימפיאונים עליהם מדובר במקורות היו בכרכים והיו מתקנים אליליליים. אמנם היו גם נימפיאונים ביישובים כפריים ובאלו מן הסתם לא היו פסלי אלים. אבל הם היו המיעוט איור 33, אום אל קנאטיר, ג'יורה וכדומה הם דוגמא לכך.

54 הקריאה הפשוטה במדרש מצביעה על היעדר הסתייגות מהנימפיאות:"למה הוא דומה לנמפיון המשקה את כל המדינה, והיו כל אנשי המדינה משבחין אתו. אמר להן אחד שבחו למעין שמספיק לו, כך היו הכל משבחין ליהושע שהיה משקה מחכמתו לכל ישראל" מדרש תנאים לדברים לד ט, עמ' 227. הנימפיאון נזכר ואפילו לשבח. אמנם אפשר שהמשל נוצר לאו דווקא בחברה יהודית, אבל בכל זאת באוצר משלי חז"ל שמם של אלים, ומקדשיהם נעדר, ואילו הנימפיאון נזכר ללא הסתייגות, כמו בית המרחץ.

55 אם כן לא עלה על דעתם של חכמים לאסור מים. הנימוק המשפטי הוא שהם 'דבר של רבים', צורך ציבורי ולא מתקן פולחני. זה גם הנושא של המשנה הבאה.לפי ההסבר שהצענו עד עתה מסורות הבבלי והירושלמי למעשה של ריש לקיש בבוצרה שונות וכל תלמוד מציע בדרך שונה את פרטי המעשה.

56 הסיפור הבבלי כאן נח ע"ב המקביל לסיפור בירושלמי שביעית מעט שונה: "ריש לקיש איקלע לבצרה, חזא ישראל דקאכלי פירי דלא מעשרי ואסר להו, חזא מיא דסגדי להו עובדי כוכבים ושתו ישראל ואסר להו, אתא לקמיה דרבי יוחנן א"ל: אדמקטורך עלך זיל הדר, בצר לאו היינו בצרה, ומים של רבים אין נאסרין". לכאורה בבבלי מדובר במים המשמשים לפולחן נוכרי. כלומר נימפיאון שהוא כמובן מתקן אלילי, ויהודים משתמשים בו בבוצרה. לפי הסבר זה, בבבלי כאן אין מדובר בבית מרחץ אך העיקרון ההלכתי של הירושלמי מוקצן יותר. המים שימשו ממש בפולחן, ובכל זאת המים עצמם הותרו.

57 נשוב למשנה. במשנה ברור שמותר לרחוץ בבית המרחץ. כך במשנתנו וכך בהרבה משניות אחרות שחלק קטן מהן הובא לעיל. אבל ההסבר המשפטי דחוק. המשנה איננה מעלה אפשרות של החרמת בתי המרחץ. להערכתנו פתרון כזה בלתי מעשי בעליל. בית המרחץ והרחצה השוטפת היו מוסד קיים ובלתי מעורער. בכל בית מרחץ בפוליס היו פסלים וכן בכל כיכר, רחוב ראשי שוק, אגורה וכל מבנה ציבור אחר, ואין צריך לומר בתיאטרון או קרקס. בוודאי שתביעה להימנע מנוכחות במקומות כאלה הייתה בלתי אפשרית. בבית המרחץ הספציפי הבעיה הייתה חמורה יותר, משום שהוא הוקדש לעבודה זרה, אך גם תופעה כזאת הייתה רווחת, ואי אפשר היה להימנע משימוש במתקנים נפוצים אלו. המציאות הייתה ברורה. אבל נדרשה הצדקתה ברובד המשפטי, וגם קביעת הסייגים לה. ההסברים למציאות הקיימת חלשים מעט, אבל הנורמה החברתית העולה מהם ברורה. המשנה מראה שבתקופת התנאים באים להרהר אחר הנוהג הקבוע, אבל לא משנים אותו אלא מסבירים אותו.

58 להערכתנו, זו דוגמה נוספת לנוהג שהתקבע בציבור, ורק בשלב שני הוא מובא לבית המדרש, ומגדירים את נימוקי ההיתר במגמה לסדר מערכת לכידה והגיונית של האסור והמותר. בתלמודים דיוני האיסור והמותר רבים יותר, וגם ההיתרים מתרחבים. רבן גמליאל, מן הסתם, היה מתנגד להיתר שנתן ריש לקיש ל'זלף' כלומר להשתתף ממש בטקס. אבל בתקופת האמוראים הנושא של זילוף כזה שנוי במחלוקת.

59 המשנה כולה שייכת לז'אנר של ויכוחים דתיים בו נרחיב להלן פ"ד מ"ז.

4 משנה תורה, הלכות תעניות פתח ↗

בְּשָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ כָּל הָעָם אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בַּיּוֹם וּמֻתָּרִין בַּלַּיְלָה. וַאֲסוּרִין בִּרְחִיצַת כָּל הַגּוּף בְּחַמִּין אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו מֻתָּר. לְפִיכָךְ נוֹעֲלִין אֶת הַמֶּרְחֲצָאוֹת. וַאֲסוּרִין בְּסִיכָה. וְאִם לְהַעֲבִיר אֶת הַזֻּהֲמָה מֻתָּר. וַאֲסוּרִין בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל בָּעִיר אֲבָל בַּדֶּרֶךְ מֻתָּר לִנְעל. וּמִתְפַּלְּלִין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וְזוֹעֲקִין וּמִתְחַנְּנִין כִּשְׁאָר תַּעֲנִיּוֹת:

4 תלמוד ירושלמי מועד קטן פתח ↗

מָהוּ לְהַבְדִּיל קְנֵה שָׂפָה. רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. וַיַּחֲזֵק דָּוִד. אִין חֲזָקָה פָּחוּת מִטֶּפַח. וַיִּקְרָעֵם. רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. מִיכָּן שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַבְדִּיל קְנֵה שָׂפָה. מֵת לוֹ מֵת קוֹרֵעַ. מֵת לוֹ מֵת אַחֵר אֲפִילוּ שֶׁשָּׁמַע עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ וְעַל רַבּוֹ שֶׁלִּימְּדוֹ חָכְמָה קוֹרֵעַ קֶרַע אֶחָד לְכוּלָּן. רִבִּי יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר. קוֹרֵעַ עַל זֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה שֶׁלְּאָבִיו וְשֶׁלְּאִימּוֹ תוֹסֶפֶת. וְלָא דָא הִיא קַדְמִיָיתָא. אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף לֹא עַל שֶׁלְאָבִיו וְלֹא עַל שֶׁלְאִמּוֹ. רִבִּי חֶלְבּוֹ וְרַב מַתָּנָה יוֹסֵי בַּר מְנִישָׁא בְשֵׁם רַב. הֲלָכָה כְרִבִּי יְהוּדָה בֶן תֵּימָא. מֵת לוֹ מֵת קוֹרֵעַ. מֵת לוֹ מֵת אַחֵר מוֹסִיף עַל הַקֶּרַע וְקוֹרֵעַ. עַד אֵיכָן. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ עַד טִיבּוּרוֹ. תַּנָּא חַד סָב קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָה. אֲפִילוּ נִתְמַנֶּה לוֹ בֶגֶד כָּל שִׁבְעָה חַיָיב לִקְרוֹעַ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי זְעוּרָה. הָדָא דַתְּ אָמַר בִּשְׁאָר הַקְּרוֹבִים. אֲבָל עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ אֲפִילוּ לְאַחַר שִׁבְעָה חַיָיב לִקְרוֹעַ. מֵת לוֹ מֵת קוֹרֵעַ. מֵת לוֹ מֵת אַחֵר מַרְחִיק שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וְקוֹרֵעַ. שָׁלְמוּ מִלְּפָנָיו מַתְחִיל מֵאַחֲרָיו. שָׁלְמוּ מִלְּמַעֲלָן מַתְחִיל מִלְּמַטָּן. שָׁלְמוּ אֵילּוּ וָאֵילּוּ. רִבִּי חִיָיה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי אָדָא דְיָפוֹ אָמַר. נַעֲשֶׂה כְפוֹחֵחַ. רִבִּי חִינְנָא בַּר פַּפָּא סְלַק גַּבֵּי רִבִּי תַנְחוּם בֵּירִבִּי חִיָיה. נְפַק לְגַבֵּיהּ לְבִישׁ סְנָטִירֵיהּ. מָהוּ סְנָטִרֵיהּ. מָאנִין דְּלָא חֲפִיתִין. אֲמַר לֵיהּ. הָדָא מְנָן לָךְ. אֲמַר לֵיהּ. הָכֵין הֲוָה רִבִּי סִימוֹן רִבִּי עֲבַד. אֲמַר לֵיהּ. הִתְפַּלֵּל עָלֵינוּ. אֲמַר לֵיהּ. יִסּוֹג תוֹרַעְתָּךְ. שֶׁכָּל אוֹתָהּ הַשָּׁנָה הַדִּין מָתוּחַ כְּנֶגֶד הַמִּשְׁפָּחָה. דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. כָּל שִׁבְעָה הַחֶרֶב שְׁלוּפָה. עַד שְׁלשִׁים הִיא רוֹפֶפֶת. לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ הִיא חוֹזֶרֶת לְתַעֲרָהּ. לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה. לְכִיפָה שֶׁלְאֲבָנִים. כֵּיוָן שֶׁנִּתְרַעָרְעָה אַחַת מֵהֶן נִתְרַעְרְעוּ כוּלָּן. וְאָמַר רִבִּי לָעְזָר. אִם נוֹלַד בֶּן זָכָר בְּאוֹתָהּ הַמִּשְׁפָּחָה נִתְרַפָּאת כָּל אוֹתָהּ הַמִּשְׁפָּחָה. מְנַיִין שֶׁאָבֵל חַיָיב לִקְרוֹעַ מְעוּמָד. דִּכְתִיב וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִילוֹ וַיָּגזָ אֶת רֹאשׁוֹ. רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מִיכָּן שֶׁאָבֵל צָרִיךְ לִקְרוֹעַ מְעוּמָד. כִּדְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הוֹרִי רִבִּי יָסָא לִשְׁלוֹל לְמָחָר. כַּד דְּמָךְ רִבִּי יָסָא הוֹרִי רִבִּי חִיָיה בַּר בָּא לִנְעוֹל בּוֹ בַיּוֹם. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. וְלָא פְלִיגִין. מָאן דְּאָמַר. יִשְׁלוֹל לְמָחָר. יִנְעוֹל לְמָחָר. וּמָאן דְּאָמַר. יִנְעוֹל בּוֹ בַיּוֹם. יִשְׁלוֹל בּוֹ בַיּוֹם. אָמְרוּ לוֹ. מֵת רְאוּבֵן. וְקָרַע. וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לוֹ. שִׁמְעוֹן הָיָה. כְּבָר יָצָא יְדֵי קִירְעוֹ. אָמְרוּ לוֹ. מֵת רְאוּבֵן. וְקָרַע. וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לוֹ. קַיָים הָיָה וָמֵת. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. יָצָא יְדֵי קִירְעוֹ. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. לֹא יָצָא יְדֵי קִירְעוֹ. מָאן דְּאָמַר. יָצָא יְדֵי קִירְעוֹ. כְּבַר קָרַע. מָאן דְּאָמַר. לֹא יָצָא יְדֵי קִירְעוֹ. וַהֲרֵי עַל חַי קָרַע. וְעוֹד מִן הָדָא דְתַנֵּי. קָרַע וְחָזְרָה בוֹ נְשָׁמָה. אִם עַל אָתָר אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְרוֹעַ. אִם לְאַחַר זְמַן צָרִיךְ לִקְרוֹעַ. כַּמָּה הוּא עַל אָתָר. כְּדֵי דִיבּוּר. כַּמָּה הוּא כְּדֵי דִיבּוּר. רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. כְּדֵי שְׁאֵילַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ. אַבָּא בַּר בַּר חָנָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כְּדֵי שְׁאֵילַת שָׁלוֹם בֵּין הָרַב לַתַּלְמִיד וְיֹאמֶר לוֹ. שָׁלוֹם עָלֶיךָ רִבִּי. רִבִּי יוֹחָנָן הֲוָה מִיסְתַּמִּיךְ עַל רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וַהֲוָה רִבִּי לָעְזָר חֲמִי לֵיהּ וּמִיטַּמֵּר מִן קוֹמוֹי. אֲמַר. הָא תַּרְתֵּין מִילִּין הָדֵין בַּבְלָיָיא עֲבִד לִי. חָדָא דְלָא שְׁאַל בְּשַׁלְמִי. וְחָדָא דְּלָא אֲמַר שְׁמוּעֲתָא מִן שְׁמִי. אֲמַר לֵיהּ. כֵּן אִינּוּן נַהֲגִין גַּבּוֹן. זְעִירָא לַא שְׁאַל בִּשְׁלָמֵיהּ דְּרַבָּא. דְּאִינּוּן מְקַיְימִין רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ וִישִׁישִׁים קָמוּ עָמָדוּ. מִי מְהַלְּכִין חֲמִי לֵיהּ חַד בֵּית מִדֵרָשׁ. אֲמַר לֵיהּ. הָכֵין הֲוָה רִבִּי מֵאִיר יְתִיב וּדְרַשׁ וַאֲמַר שְׁמוּעֲתָא מִן שְׁמֵיהּ דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל וְלָא אֲמַר שְׁמוּעֲתָא מִן שְׁמֵיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה. אֲמַר לֵיהּ. כָּל עַמָּא יָדְעִין דְּרִבִּי מֵאִיר תַּלְמִידֵיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה. אֲמַר לֵיהּ. וְכָל עַמָּא יָדְעִין דְּרִבִּי לָעְזָר תַּלְמִידֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן. וּמָהוּ מֵיעֲבוֹר קוֹמֵי אֲדוּרִי צַלְמָא. אֲמַר לֵיהּ. וּמַה אַתְּ פְּלִיג לֵיהּ אוֹקָר. עֲבוֹר קוֹמוֹי וְאַסְמִי עֵיינוֹי. אֲמַר לֵיהּ. יְאוּת רִבִּי לָעְזָר עֲבַד לָךְ דְּלָא עֲבַר קוֹמָךְ. אָמַר לֵיהּ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי. יוֹדֵעַ אַתְּ לְפַיֵיס. וְרִבִּי יוֹחָנָן בָּעֵי דְּיֵימְרוּן שְׁמוּעֲתָא מִן שְׁמֵיהּ. אַף דָּוִד בִּיקֵּשׁ עָלֶיהָ רַחֲמִים. אָמַר אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים. רִבִּי פִינְחָס רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. וְכִי עָלָת עַל לֵב דָּוִד שֶׁהוּא חָיָיה לְעוֹלָמִים. אֶלָּא כָךְ אָמַר. אֶזְכֶּה שֶׁיְּהוּ דְבָרַיי נֶאֱמָרִים בְּבָתֵּי כְנֶסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וּמָה אָנִים לֵיהּ. בַּר טִירָא אָמַר. הָאוֹמֵר שְׁמוּעָה מִשֵּׁם אוֹמְרָהּ שִׂפְתּוֹתָיו רוֹחֲשׁוֹת בַּקֶּבֶר. מַה טַעַמָה. דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יִשֵׁינִים. כְּכוֹמֶר זֶה שֶׁלְעֲנָבִים שֶׁהוּא זָב מֵאֵילָיו. רִבִּי חִינְנָא בַּר פַּפָּא וְרִבִּי סִימוֹן. חַד אָמַר. כָּהֵן דְּשָׁתֵי קוֹנְדִּיטוֹן. וְחוֹרָנָה אָמַר. כָּהֵן דְּשָׁתֵי חֲמַר עָתִיק. אַף עַל גַּב דְּהוּא שָׁתֵי לֵיהּ טַעֲמֵיהּ בְּפוּמֵיהּ. וְאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ לֵיצָנִים. וּמֶה הָיוּ פְרִיצֵי הַדּוֹר עוֹשִׂין. הָיוּ מְהַלְּכִין אֶצֶל חֲלוֹנוֹתָיו שֶׁלְדָּוִד וְאוֹמְרִים. דָּוִד. אֵימָתַי יִבָּנֶה בֵית הַמִּקְדָּשׁ. אֵימָתַי בֵּית יי נֵלֵךְ. וְהוּא אוֹמֵר. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִתְכַּוְונִין לְהַכְעִיסֵינִי יָבוֹא עָלַי שֶׁאֲנִי שָׂמַח בְּלִיבִּי. שָׂמַחְתִּי בְּאוֹמְרִים לִי בֵּית יי נֵלֵךְ. וְהָיָה כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ לָלֶכֶת עִם אֲבוֹתֶיךָ. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד. דָּוִד. יָמִים מְלֵיאִים אֲנִי מוֹנֶה לָךְ. אֵין אֲנִי מוֹנֶה לָךְ יָמִים חֲסֵירִים. כְּלוּם שְׁלֹמֹה בִנְךָ בוֹנֶה בֵית הַמִּקְדָּשׁ לֹא לְהַקְרִיב בְּתוֹכוֹ קָרְבָּנוֹת. חָבִיב עָלַי מִשְׁפָּט וּצְדָקָה שֶׁאַתְּ עוֹשֶׂה יוֹתֵר מִן הַקָּרְבָּנוֹת. מַה טָעַם. עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַיי מִזָּבַח.

4 קוהלת רבה פתח ↗

רַבִּי זְעִירָא הֲוָה מְחַמֵּד לְמֶיחֱמֵי לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, אִיתְחֲמֵי לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ אֵצֶל מִי אַתָּה תָּקוּעַ, אָמַר לֵיהּ אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן, וְרַבִּי יוֹחָנָן אֵצֶל מִי, אֵצֶל רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם, וְרַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם אֵצֶל מִי, אֵצֶל רַבִּי חִיָּא רַבָּה. וְרַבִּי חִיָּא רַבָּה אֵצֶל מִי אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אֵצֶל רַבִּי חִיָּא לָא, אֲמַר לֵיהּ אֲתַר דְּזִיקּוּקִין דְּנוּר וּבָעוֹרִין דְּאִשָׁא מַאן מְעַיֵּל בַּר נַפְחָא לְתַמָּן. כַּד דְּמַךְ רַבִּי נַחוּם אִישׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, חֲפוֹן אַפּוֹי אִיקַנְתָּא מַחְצַלְתָּא, אָמְרִין לָא יֶחֱמֵי בְּמִיתוּתֵיהּ הֵיךְ מַה דְּלָא חָמֵי יַתְהוֹן בְּחַיּוֹהִי אֶפְשָׁר דַּהֲוָה מֶחְמֵי יַתְהוֹן, אָמַר רַבִּי אֲשְׁיָאן אֵין בֵּין צַדִּיקִים לָרְשָׁעִים אֶלָּא דִּבּוּר פֶּה בִּלְבָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר אֵין בֵּין צַדִּיקִים לְבֵינָן אֶלָּא דִּבּוּר בִּלְבָד. אָמַר רַבִּי זְעֵירָא הַמֵּת שׁוֹמֵעַ קִלּוּסוֹ מִתּוֹךְ אֲרוֹנוֹ כְּמִן הַחֲלוֹם. וְלָמָּה קוֹרִין אוֹתוֹ נַחוּם אִישׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, שֶׁלֹא הִבִּיט צוּרַת מַטְבֵּעַ כָּל יָמָיו. אָמַר רַבִּי חִיָּא ויקרא יט, ד: אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם, אַל תִּפְנוּ לְעָבְדָן, אָמַר רַבִּי אַל תִּפְנוּ לִרְאוֹתָן וַדַּאי, וְלָמָּה קוֹרִין אוֹתוֹ רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁלֹא הִבִּיט בְּמִילָתוֹ כָּל יָמָיו. אַנְטָלִימוּס הֲוָה גְזִיר, אֲמַר לֵיהּ לְרַבֵּנוּ חֲמֵי בַּהֲדָא גְזֵרְתִּי, אֲמַר לֵיהּ בְּשֶׁלִּי לֹא הִסְתַּכַּלְתִּי מִיָּמַי וּבְדִידָךְ אֲנָא מִסְתַּכֵּל.

5 רש"י על עירובין פתח ↗

אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית - שיש לבעל הבית מקום בדירתו של זה שנותן שם כליו להצניע:

6 שבת פתח ↗

וְאָמַר רַבָּה: בְּמַשָּׂא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּמְטַמְּאָה, דְּהָא אִתַּקַּשׁ לְנִדָּה. כִּי פְּלִיגִי בְּאֶבֶן מְסָמָא. רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר כְּנִדָּה: מָה נִדָּה מְטַמְּאָה בְּאֶבֶן מְסָמָא — אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּאֶבֶן מְסָמָא. וְרַבָּנַן סָבְרִי כְּשֶׁרֶץ: מָה שֶׁרֶץ לֹא מְטַמֵּא בְּאֶבֶן מְסָמָא — אַף עֲבוֹדָה זָרָה לֹא מְטַמְּאָה בְּאֶבֶן מְסָמָא.

6 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

הַנֶּעֱבָד. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. בֵּין שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁלַּחֲבֵירוֹ אָסוּר. וְאִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. שֶׁלּוֹ אָסוּר וְשֶׁלַּחֲבֵירוֹ מוּתָּר. מָן דָּמַר. בֵּין שֶׁלּוֹ וּבֵין שֶׁל חֲבֵירוֹ אָסוּר. רִבִּי יְהוּדָה. וּמָן דָּמַר. שֶׁלּוֹ אָסוּר וְשֶׁל חֲבֵירוֹ מוּתָּר. רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי שִׁמְעוֹן. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי אִילָא. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. כְּמַה דְתֵימַר תַּמָּן. דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱסַר לְהֶדְיוֹט נֶאֱסַר לַגְּבוֹהַּ. וְדִכְוָותָהּ. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱסַר לְהֶדְיוֹט אֵינוֹ נֶאֱסַר לַגְּבוֹהַּ. רִבִּי בּוּן בַּר חִיָיה אָמַר. אֲפִילוּ סוֹלֶת שֶׁלּוֹ אָסוּר וְשֶׁלַּחֲבֵירוֹ מוּתָּר. מַה כְמָאן דָּמַר בֵּין שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁלַּחֲבֵירוֹ אָסוּר אָמַר. לֹא אִיתָפַּלְּגוֹן בַּדָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים. אָתָא רִבִּי בּוּן בַּר חִיָיה מֵימַר לָךְ. בַּדָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים הִיא מַתְנִיתָא. בֵּין מַה דְּאִיפַּלְּגוֹן בַּדָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים. הָא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים אָסוּר. וְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים לֹא כָל שֶׁכֵּן. הֲוֵי שֶׁלֹּא תֹאמַר כְּמַא דְאַתְּ אָמַר תַּמָּן. דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱסַר לְהֶדְיוֹט נֶאֱסַר לַגְּבוֹהַּ. וְדִכְוָותָהּ. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱסַר לְהֶדְיוֹט נֶאֱסַר לַגְּבוֹהַּ. הִשְׁתַּחֲוָוה לְבֵיצָה. חִזְקִיָּה אָמַר. לֹא אֲסָרָהּ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אֲסָרָהּ. אָמַר רִבִּי זְעִירָה. בְּבֵיצָה פְלִיגִין. חֲבֵרַיָיא אָמְרִין. בַּחֲלוּקֵי נַחַל פְּלִיגִין. אָמַר רִבִּי הוּנָא. וּקְרָא מְסַיֵיעַ לְמָאן דְּאָמְרֵי חֲבֵרַיָיא. בְּחַלְּקֵי נַחַל חֶלְקֵךְ הֵם הֵם גּוֹרָלֵךְ. חֵיילֵיהּ דְּחִזְקִיָּה מִן הָדָא. מִפְּנֵי מָה אֲשֵׁירָה אֲסוּרָה מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ תְּפוּסַת יַד בְּנֵי אָדָם. וְכָל שֶׁיֶּשׁ בָּהּ תְּפוּסַת יְדֵי אָדָם אָסוּר. הַכֹּל מוֹדִין בַּחִיטִּין שֶׁאֲסוּרוֹת. דָּמַר רִבִּי חֲנִינָה בַּר יָסָא בְשֵׁם רַב יְהוּדָה. שׁוֹרְשֵׁי חִיטָּה בּוֹקְעִין בָאָרֶץ חֲמִשִּׁים אַמָּה. שׁוֹרְשֵׁי תְאֵינָה רַכִּים בּוֹקְעִין בַּצּוּר. אִם כֵּן מַה יַעֲשׂוּ שׁוֹרְשֵׁי חָרוּב וְשָׁרְשֵׁי שִׁקְמָה. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם הַתְּהוֹם עוֹלֶה וּמַשְׁקֶה אוֹתָן. וּמַה טַעַם. אֲנִי יְי נֹצְרָהּ לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה. תַּנֵּי. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר. מְלַמֵּד שֶׁאֵין הָאָרֶץ שׁוֹתָה אֶלָּא לְפִי חִיסּוּמָהּ. בֵּיצַת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנַּעֲשִׂית אֶפְרוֹחַ. רִבִּי חַגַּיי בְשֵׁם רִבִּי יֹאשִׁיָּה. אִיתְפַּלָּגוֹן כַּהֲנָא וְחִזְקִיָּה. כַּהֲנָא אָמַר. מוּתֶּרֶת. וְחִזָקִיָּה אָמַר. אֲסוֹרָה. וְקַשְׁיָא עַל דַּעְתֵּיהּ דְּחִזְקִיָּה. הֵיךְ אֵיפְשַׁר לְבֵיצַת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁתֵּיעָשֶׂה אֶפְרוֹחַ. מָה אֲנָן קַיָימִין. אִם בְּשֵׁפָּחְסָה אֵין כָּאן אֶפְרוֹחַ. אִם בְּשֶׁהִכְנִיסָה לִפְנִים מִן הַקִּינְקֶלִּין. תָּא חֲמִי. אִילּוּ הִשְׁתַּחֲוָוה לָהּ לֹא אֲסְרָהּ. וּמִפְּנֵי שֶׁהִכְנִיסָהּ לִפְנִים מִן הַקִּינְקֶלִּין אֲסָרָהּ. אָמַר רִבִּי יוּדָן אָבוֹי דְרִבִּי מַתַּנְיָה. תִּיפְתָּר שֶׁגִּירֵר בָּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה. אֶגּוֹז שֶׁלְּעָרְלָה שֶׁנְּטָעוֹ וְכֵן בֵּיצַת הֶקְדֵּשׁ שֶׁנַּעֲשִׂית אֶפְרוֹחַ. רִבִּי יָסָא. אִיתְפַּלָּגוֹן כַּהֲנָא וְרִבִּי יוֹחָנָן. כַּהֲנָא אָמַר. אֲסוּרָה. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מוּתֶּרֶת. אָמַר רִבִּי זְעִירָא קוֹמֵי רִבִּי יָסָא. וְהָאָמַר רִבִּי. מוּתֶּרֶת. אַף הוּא אֵינוֹ פוֹדֶה בִּזְמַן זַרְעָהּ. אָתָא רִבִּי חֲנַנְיָה וְרִבִּי יוֹנָה רִבִּי לָעְזָר בְּשֵׁם כַּהֲנָא. פּוֹדֶה אוֹתָהּ בִּזְמַן זַרְעָהּ. רִבִּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם רִבִּי פִינְחָס אָמַר מְתַקְּנָתָאּ. כַּהֲנָא אָמַר. אֲסוּרָה וּפוֹדֶה אוֹתָהּ כְּמוֹת שֶׁהִיא. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מוּתֶּרֶת פּוֹדֶה אוֹתָהּ בִּזְמַן זַרְעָהּ. אָמַר רִבִּי עֲקִיבָה אֲנִי אוֹבִין לְפָנֶיךָ כול׳. אֲנָן תַּנִּינָן. אוֹבִין. אִית תַּנֵּי. אוֹבִיל לְפָנֶיךָ. מָאן דָּמַר. אוֹבִין. נָבִין. וּמָאן דָּמַר. אוֹבִיל. נְיַיבֵּל. תַּנֵּי רִבִּי בּוֹרְקַי קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. מְלַמֵּד שֶׁלֹֹֹּא הִנִּיחוּ הַכְּנַעֲנִים לֹא הַר וְלֹא גִבְעָה שֶׁלֹּא עָבְדוּ עָלָיו. וְלֹא כֵן סָבְרִנָן מֵימַר. דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אָסוּר לָהֶדְיוֹט אָסוּר לַגְּבוֹהַּ. בֵּית הַבְּחִירָה אֵיכָן נִבְנֶה. עַל פִּי נָבִיא. וַיַּעַל דָּוִד בִּדְבַר גָּד אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְי. משנה: מִי שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה וְנָפַל אָסוּר לִבְנוֹתוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה כּוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּבוֹנֶה. הָיָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה. אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ מְטַמְּאִין כַּשֶּׁרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וגו׳. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר כַּנִּדָּה שֶׁנֶּאֱמַר תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ. מַה הַנִּידָּה מְטַמֵּא בְמַשָּא אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמֵּא בְמַשָּא: הלכה: מִי שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית עֲבוֹדָה זָרָה כול׳. כָּתוּב תּוֹעֵבָה בְנִידָּה וְכָתוּב תּוֹעֵבָה בִשְׁרָצִים וְכָתוּב תּוֹעֵבָה בָעֲבוֹדָה זָרָה. בָּנִידָּה כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת. בִּשְׁרָצִים לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה. בָּעֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ. אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ לְאֵי זוֹ דָבָר הוּקְשָׁה. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר לְתוֹעֵיבָה דְנִידָּה הוּקְשָׁה. מַה הַנִּידָּה מְטַמֵּא בְמַשָּׂא אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמֵּא בְמַשָּׂא. אוֹ מַה הַנִּידָּה מְטַמֵּא עַל גַּב אֶבֶן מְסַמֵּא אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמֵּא בְאֶבֶן מְסַמֵּא. רִבִּי זְרִיקָא בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. וְאִית אָמְרִין לָהּ. בְּשֵׁם רַב חִסְדָּא. מוֹדֶה רִבִּי עֲקִיבָה לַחֲכָמִים שֶׁאֵין עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמֵּא בְאֶבֶן מְסַמֵּא. וְרַבָּנִן אָמְרֵי. לְתוֹעֵיבָה שֶׁבִּשְׁרָצִים הוּקְשָׁה. מַה הַשֶּׁרֶץ מְטַמֵּא בְהֵיסֵט אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמֵּא בְהֵיסֵט. אוֹ מַה הַשֶּׁרֶץ מְטַמֵּא בְכַעֲדָשָׁה יָכוֹל אַף עֲבוֹדָה זָרָה תְטַמֵּא בְכַעֲדָשָׁה. רִבִּי זְעִירָא רִבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָן רִבִּי לָעְזָר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים. מַה הַמֵּת מְטַמֵּא בִכְזַיִת אַף עֲבוֹדָה זָרָה תְטַמֵּא בִּכְזַיִת. אוֹ מַה הַמֵּת מְטַמֵּא מִשֶּׁיַכְנִיס רָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹתָיו יָכוֹל אַף עֲבוֹדָה זָרָה מִשֶּׁיַכְנִיס רָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹתָיו. נְתִיצָה נְתִיצָה גָמַר מִבַּיִת הַמְנוּגָּע. מַה בַּיִת הַמְנוּגָּע מִשֶּׁיַכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ אַף עֲבוֹדָה זָרָה מִשֶּׁיַכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאֵין טוּמְאַת עֲבוֹדָה זָרָה מְחוּוֶרֶת. דִּלֹא כֵן מַקִּישָׁהּ לַקַּלִּים וְאֵינוֹ מַקִּישָׁהּ לַחוֹמָרִין. אָמַר רִבִּי מָנָא. מְחוּוֶרֶת הִיא. וְלָמָּה הוּא מַקִּישָׁהּ לָמֵת וּלְשֶׁרֶץ. לְלַמֵּד מִמֶּנָּהּ לַקַּלִּים שֶׁבָּהּ. הָדָא דְאַתְּ אָמַר בַּעֲבוֹדָה זָרָה שְׁבוּרָה. אֲבָל בַּעֲבוֹדָה זָרָה שְׁלֵימָה כָּל שֶׁהִיא. דָּמַר רִבִּי יּוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן רָב חָמָא בַּר גּוֹרִיוֹן בְּשֵׁם רב. בַּעַל רֹאשׁ גְּוִיָיה הֲוָה וּכְאָפוּן הֲוָה. וּמָה טַעַם. וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית לֵאלֹהִים. מַה טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה. תַּעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כְּנִידָּה. מַה טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִן. שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ כְשֶׁרֶץ. מַה מְקַיְימִין רַבָּנִן טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה תַּעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ. צָאֵהוּ נַבְּלֵיהוּ. מָה הֵן לְרַבָּנִין נַבְּלֵיהוּ. רִבִּי שְׁמוּאֵל רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. צֵא תֹּאמַר לוֹ. אֶת שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ פְּנֵי אֱלוֹהַּ קוֹרִין אוֹתוֹ פְּנֵי כֶלֶב. עֵין כּוֹס קוֹרִין אוֹתָהּ עֵין קוֹץ. גָּדִיָיה קוֹרִין אוֹתוֹ גָלִיָיא. רִבִּי תַנְחוּמָא בָּעֵי רִבִּי הוּנָא. כָּתוּב הָעַי אֲשֶׁר עִם בֵּית אָוֶן מִקֶּדֶם לְבֵיתאֵל. מִקֶּדֶם קוֹרִין אוֹתוֹ בֵּיתְאֵל וְעַכְשָׁיו קוֹרִין אוֹתוֹ בֵּית אָוֶן. תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. לֹא רָצָה לִקָרוֹת עוֹמְדָה קוֹרִין אוֹתוֹ עֲמִידָה. וְצַוְוחִין לִדְהוֹן שֶׁלְּמֵימֵי רַגְלַיִם עֲמִידָה. מַה מְקַיְימִין רַבָּנִין צֵא תֹּאמַר לוֹ. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי אַבִּין רִבִּי הוּנָא בְשֵׁם רַב יוֹסֵף. מְנַיִין שֶׁאֵין אוֹמְרִים לָאָדָם צֵא עַד שֶׁיִּכָּנֵס רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ. אִית מַתְנִיתָא אָמְרָה. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְנִידָּה. וְאִית מַתְנִיתָא אָמְרָה. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְשֶׁרֶץ. מָאן דָּמַר. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְנִידָּה. נִיחָא. וּמָאן דָּמַר. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְשֶׁרֶץ. כָּל עַצָמוֹ אֵינוֹ קָרוּי נִידָּה אֶלָּא בִמְשַׁמְּשֶׁיהָ. תִּיפְתָּר בַּחֲקוּקִין עַל גּוּפָהּ. דְּאָמַר רִבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן. תִּיפְתָּר בְּמִשְׁתַּחֲוֶה לָאֵפוֹד עַצְמוֹ. כְּעִנְיָין שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעַשׂ גִדְעוֹן אֵפוֹד. מַתְנִיתִין כְּמָאן דְּאָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה כְנִידָּה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ כְנִידָּה. וְתַנִּינָן. אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ מְטַמְּאִין כַּשֶּׁרֶץ. תִּיפְתָּר בְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת עַצְמוֹ. דְּאָמַר רִבִּי בָּא רַב הוּנָא בְשֵׁם רַב. הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַבַּיִת אֲסָרוֹ. רִבִּי זְעִירָא רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַבַּיִת אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ. וּמָאן דְּאָמַר. אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ. אֲסָרוֹ. הָתִיב רִבִּי חַגַּיי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. וְהָא מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רַב. הַשּׁוֹקֶת שֶׁבַּסֶּלַע אֵין מְמַלְאִין בָּהּ וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָּה וְאֵינָהּ צְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. הָיְתָה כֶלִי וְחִיבְּרָהּ בַּסִּיד וכול׳ עַד פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. מִפְּנֵי שֶׁחֲקָקָהּ וְאַחַר כָּךְ חִיבְּרָהּ. הָא אִם חִיבְּרָהּ וְאַחַר כָּךְ חֲקָקָהּ מָה אַתְּ עֲבַד לָהּ. פָּתַר לָהּ כְּרִבִּי יוֹחָנָן. סִיתוּתָן שֶׁלָּאֲבָנִים הִיא גְמַר מְלָאכְתָן. לֵית הָדָא פְּלִיגָא עַל רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה מוּתֶּרֶת. וְכֵן סָבְרִנָן מֵימַר. אִם בְּעָתִיד לְהַחֲזִירָן לְכִלְיָין דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. תִּיפְתָּר לַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְכָל אֶבֶן וָאֶבֶן וְאַחַר כָּךְ בְּנָיָין. לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי יוֹחַנָן אָמַר. עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה אֲסוּרָה. וְכֵן סָבְרִנָן מֵימַר. אִם בְּשֶׁאֵינוֹ עָתִיד לְהַחֲזִירָן לְכִלְיָין דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. תִּיפְתָּר בְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַזְּמוֹרָה וְאַחַר כָּךְ נְטָעָהּ.

7 שבת פתח ↗

בָּעֵי מִינֵּיהּ יוֹסֵף בַּר חָנִין מֵרַבִּי אֲבָהוּ: הָנֵי סִפְרֵי דְבֵי אֲבִידָן, מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה אוֹ אֵין מַצִּילִין? אִין וְלָאו וְרַפְיָא בִּידֵיהּ. רַב לָא אָזֵיל לְבֵי אֲבִידָן, וְכׇל שֶׁכֵּן לְבֵי נִצְרְפֵי. שְׁמוּאֵל לְבֵי נִצְרְפֵי לָא אָזֵיל, לְבֵי אֲבִידָן אָזֵיל. אֲמַרוּ לֵיהּ לְרָבָא: מַאי טַעְמָא לָא אָתֵית לְבֵי אֲבִידָן? אֲמַר לְהוּ: דִּיקְלָא פְּלָנְיָא אִיכָּא בְּאוֹרְחָא, וְקָשֵׁי לִי. נִיעְקְרֵיהּ. דּוּכְתֵּיהּ קָשֵׁי לִי. מָר בַּר יוֹסֵף אָמַר: אֲנָא מִינַּיְיהוּ אֲנָא, וְלָא מִסְתְּפֵינָא מִינַּיְיהוּ. זִימְנָא חֲדָא אֲזַל, בְּעוֹ לְסַכּוֹנֵיהּ. רַבִּי מֵאִיר הֲוָה קָרֵי לֵיהּ ״אָוֶון גִּלְיוֹן״. רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה קָרֵי לֵיהּ ״עֲווֹן גִּלְיוֹן״.

7 כתובות פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וְכֵן תָּנֵי רַב יוֹסֵף צִידוֹנִי בֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָתְיָא ״שִׂימָה״ ״שִׂימָה״.

7 עירובין פתח ↗

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּגוֹן דְּאָמְרִי ״הָנֵי תַּמְרֵי לְשִׁיכְרָא דְּבֵי נִצְרְפֵי דְּשָׁתוּ לֵיהּ בְּיוֹם חַגָּם״. אָמַר אַמֵּימָר: וַאֲמַרוּ לִי סָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא: הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל.

8 עבודה זרה פתח ↗

הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ — טָהוֹר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: עָבַר אוֹ עוֹבֵר? רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה אָמַר: עוֹבֵר, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אִם עָבַר.

9 פסחים פתח ↗

וְלֹא יַסִּיק בּוֹ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בִּקְלִיפֵּי עׇרְלָה אוֹ בְּקַשִּׁין שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, חָדָשׁ — יוּתַּץ, יָשָׁן — יוּצַן.

9 בכורות פתח ↗

מֵיתִיבִי: הַלּוֹקֵחַ גְּרוּטָאוֹת מִן הַגּוֹיִם, וּמָצָא בָּהֶן עֲבוֹדָה זָרָה — אִם עַד שֶׁלֹּא נָתַן מָעוֹת מָשַׁךְ — יַחֲזִיר, וְאִם מִשֶּׁנָּתַן מָעוֹת מָשַׁךְ — יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח.

10 תלמוד ירושלמי עבודה זרה פתח ↗

הלכה: כָּל הַצְּלָמִים אֲסוּרִין כול׳. אָמַר רִבִּי חִיָיה בַּרַ בָּא. מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶעֱבָדִין בְּכָרָךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמֵי פַּעֲמַיִים בַּשָׁבוּעַ. מֵעַתָּה בְּמָקוֹם שֶׁנֶּעֱבָדִין יְהוּ אֲסוּרִין וּמָקוֹם שֶׁאֵינָן נֶעֱבָדִין יְהוּ מוּתָּרִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. מִכֵּיוָן שֶׁנֶּאֶסְרוּ בְמָקוֹם אֶחָד נֶאֱסָר מִינָן בְּכָל מָקוֹם. מָה אֲנָן קַיָימִין. אִם דָּבָר בָּרִיא שֶׁהֵן שֶׁל מְלָכִים. דִּבְרֵי הַכֹּל. אָסוּר. אִם דָּבָר בָּרִיא שֶׁהֵן שֶׁלְּשִׁלְטוֹנוֹת. דִּבְרֵי הַכֹּל. מוּתַּר. אֶלָּא כֵן אֲנָן קַיָימִין בִּסְתָם. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. סְתָמָן שֶׁלִּמְלָכִים. וְרַבָּנִן אָמְרֵי. סְתָמָן שֶׁלְּשִׁלְטוֹנוֹת. אַשִּׁיָיאן נַגָּרָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. אֵיקוֹנִיּוֹת לָמָּה הֵן אֲסוּרוֹת. מִפְּנֵי שֶׁמַּקְטִירִין לִפְנֵיהֶן בְּשָׁעָה שֶׁהֵן עוֹלוֹת. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. מוּתָּר לִרְאוֹתָן בְּשָׁעָה שֶׁהֵן יוֹרְדוֹת. מַה טַעַם. בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה. כְּתָב הַמְהַלֵּךְ תַּחַת הַצּוּרוֹת אוֹ תַחַת הָאֵיקוֹנִיּוּת אֵין מִסְתַּכְּלִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אַף בַּחוֹל אֵין מִסְתַּכְּלִין בָּאֵיקוֹנוֹת. וּמַה טַעַם. אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים. אַל תִּפְנֶה לְעוֹבְדָן. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. אַל תִּפְנֶה לִרְאוֹתָן מַמָּשׁ.

« משנת ארץ ישראל על משנה עבודה זרה ג׳:ג׳ משנת ארץ ישראל על משנה עבודה זרה ג׳:ה׳ »