משנת ארץ ישראל על משנה ערכין ט׳:ד׳

4 לפי כתב-יד קופמן

5 הגיע יום שנים עשר חודש ולא נגאלה הייתה חלוטה לו – ללוקח. "חלוט" הוא בניגוד למוחזר ביובל, וזהו מונח תנאי המתרגם את המונח המקראי "צמיתות". בתוספתא נעשה שימוש במונח "צמת ללוקח" פ"ה ה"י, עמ' 550 ועוד. התרגומים הארמיים מתרגמים את "צמיתות" שבמקרא בשורש חל"ט, שכן בלשון חכמים לא נעשה שימוש במונח "צמיתות". אחד הלוקח ואחד שניתן לו מתנה – ולא גאל תוך שנים עשר חודש, שנאמר לצמיתות – ויקרא כה ל. "חלוט" הוא אפוא לשון שהתפתחה בתורה שבעל פה, בהקשר לדיני ערכין, ומעידה על שימור מסורת חיה של פעילות משפטית בנושא. לולא היה זה זיכרון חי היה נעשה שימוש או בלשון המקרא כמו התוספתא או בלשון חכמים רגילה.

6 בראשונה היה ניטמן יום שנים עשר חודש – הלוקח היה מתחבא במשך שנים עשר חודש כדי שהבעלים לא יוכלו לגאול את השדה. ייתכן שרוב מקרי הגאולה התרחשו לקראת סוף התקופה, והלוקח היה מתחמק מהגואל לקראת סוף התקופה. כל זאת כדי: שתהא חלוטה לו – שהבעל לא יוכל לגאול את הבית. התקין הלל הזקן שיהא חולש את מעותיו בלשכה – לפי התוכן "חולש" משמעו מניח. גם מינוח זה הוא חידוש של תורה שבעל פה, וגם כאן, כמו במונח הדומה "חלוט", זו ראיה לשימור מסורת משפטית חיה, אחרת היו חכמים משתמשים בלשונם הרגילה, "מניח" או "מטיל" או "מפקיד". ויהא שובר את הדלת ונכנס – הלוקח רשאי להפקיד את תשלום הגאולה ב"לשכה", להיכנס לביתו ולגאול אותו בכך. אמתיי שירצה הלז יבוא ויטול את מעותיו – הקונה יכול לקבל את כספו לכשירצה, אך הבית כבר נגאל.

7 תקנת הגאולה היא אחת משתי התקנות החשובות של הלל, תקנות שיש בהן משום שינוי כללי ההתנהגות ההלכתית. התקנה השנייה, המפורסמת יותר, היא תקנת הפרוזבול. הדמיון בין התקנות גדול. שם מדובר בתקנה שנועדה לעקוף את חובת שמיטת הכספים; המלווה רשאי להפקיד את השטר בבית הדין, ובכך כאילו נמסר החוב לבית הדין וחובת השמיטה אינה חלה על חוב זה משנה, שביעית פ"ז מ"ג. שני הבדלים בולטים יש בין שתי התקנות. הראשון הוא מקום ההפקדה. את שטר הפרוזבול מפקידים ב"בית הדין", זאת אף על פי שלפי פירוש המילה "פרוזבול" ההפקדה היא לפני ה"בולי", המועצה, ואילו בגאולת בתים ההפקדה היא ב"לשכה". יש להניח שהלל התקין להפקיד את השטר ואת כספי הגאולה באותו מקום. אנו מניחים שבשתי התקנות ההפקדה הייתה בלשכה, היא לשכת המקדש, שבה פעלה גם מועצת העיר ירושלים, ומכאן מקור המונח "פרוזבול". אבל תקנת הפרוזבול הייתה תקנה חיה שהמשיכה להתקיים כל תקופת התנאים והאמוראים בכל רחבי הארץ. המקדש חרב ובית הדין תפס את מקומו של המקדש, לפחות בתפיסתם של חכמים. לעומת זאת תקנת הגאולה בטלה להלן וחדלה מלהיות מוסד הלכתי חי. כך נשאר המינוח הקדום, אף שבפועל כבר היה אנכרוניסטי. המשנה משמרת אפוא את הנוסח המקורי ללא שינוי, וללא "עדכון", אף על פי שהעדכון היה מאדיר את כוחם כמי שמנהלים את תהליך הגאולה.

8 הבדל נוסף בין התקנות הוא ספרותי. תקנת פרוזבול נדונה רבות במקורות, תנאים ואמוראים התחבטו בהצדקתה ודנו בפרטיה. לעומת זאת המידע על התקנה שבמשנתנו מצומצם, ולמעשה היא מוכרת רק מהמשנה ומקבילותיה. כל זאת משום שכל דין גאולה בטל, והתקנה הפכה לשריד ספרותי בלבד.

9 התקנה של הלל היא העדות האחרונה לקיומו של דין גאולה, ונברר זאת להלן במשנה ו.

10 ההלכה שבמשנה חוזרת בספרא בהר פרק ד ה"ח, קח ע"א, ללא כל תוספת.