משנת ארץ ישראל על משנה ערכין ט׳:ג׳

3 לפי כתב-יד קופמן

4 המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד – אינו צריך לחכות שנתיים כמו בשדה אחוזה, שהרי תוך שנה פגה זכותו לגאול. בספרא נוספו דברי רבי שעל הגואל להמתין לפחות שני ימים בהר פרשה ד ה"ב, קז ע"ג, וזאת בהתאמה לשנתיים המתנה של הגואל שדה אחוזה. וגואל כל שנים עשר חודש – לאחר שנים עשר חודש הוא מאבד את זכותו לגאול. בפועל נראה שנהגו לבצע את הגאולה בעיקר לקראת סוף התקופה, כפי שנראה להלן. הרי זה כמין ריבית – בפועל, ואינה ריבית – מבחינה הלכתית. למעשה המוכר נתן לקונה כסף ומקבל בית לשימושו, לאחר שנה הכסף מוחזר והקונה נהנה בינתיים מהשימוש בבניין, והרי זה כריבית. עם זאת, "ריבית" כזאת מותרת. שאלה דומה עולה בהלוואה עם משכון, ברם במשכון ניתן היה להטיל מגבלות על השימוש במשכון אבל המכירה הרי נועדה לשימוש מידי של המוכר. אשר למכירה או הלוואה רגילה, מתברר שבה הדין שונה: "מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים, ואמר לו אימתי שתרצה הבא מעות וטול את שלך, אסור. הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי, הרי היא שלו. וכך היה ביתוס בן זונין עושה על פי חכמים" משנה, בבא מציעא פ"ה מ"ג. לכאורה ניתן היה לחלק בין הלכות מכירה על תנאי, כמתואר במשנה, אם כן במקרה הראשון השדה נשארת בידי בעל השדה עד לקבלת שארית הכסף, והרי זה כריבית משום שהוא אוכל פרות משדה שחלקה שייך לשני. אבל במקרה השני השדה נשארה בידי הלווה והדבר מותר, וכך מוסבר בירושלמי שציטטנו. הירושלמי מגדיר שביתוס בן זונין או חכמים נהג לפי דיני ערכין, אבל למעשה הוא נהג הפוך ושם המוכר אכל את הפרות. בירושלמי יש מחלוקת האם ההסדר של משנתנו הוא אמנם ריבית אך התורה התירה אותה, או שהוא כ"ריבית ואינו ריבית", כלומר הוא אמנם דומה לריבית אך בכל זאת מותר ירו', בבא מציעא פ"ה ה"ב, י ע"ב. ניתן אפוא לסכם שדין ערכין בעצם סותר את ההלכה המאוחרת של ריבית. זהו דין ארכאי שההלכה המאוחרת בעצם מתנגדת לו, אלא שמשום שלא נהג הלכה למעשה לא היה צורך להתמודד ישירות עם שאלת המשך קיומו. המסורת של חז"ל משמרת את הדין הקודם משום שהוא נשמר במסורת, ואינה מתאימה אותו למציאות זמנה. לו היה זה רק דין תורה היו "מפרשים" בדרך זו או אחרת כך שיתאים למציאות כלומר להלכה בת זמנם, אלא שבמקרה זה נשמר הזיכרון כמות שהיה, ללא תיקון או "עדכון".

5 מת המוכר יגאל בנו מת הלוקח יגאל מיד בנו – זכות הגאולה אינה הסכם אישי בין המוכר לקונה; לבני המוכר זכות לגאול, ולבני הקונה חובה להיענות להצעת הגאולה. ואינו מונה לו שנה אלא משעה שמכר לו שנאמר – ויקרא כה ל, עד מלאות לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה – במקרא יש חילוף מסורת בין "לא חומה" ו"לו חומה". העתקת המשנה אינה מלמדת על נוסח התורה, ומעתיקי משניות העתיקו פסוקים מהזיכרון ולא במדויק. וכשהוא אומר תמימה להביא חודש העיבור רבי אומר יתן לו שנה ועיבורה – בחלק מעדי הנוסח ציטוט הפסוק קטוע. לפי מבנה המשנה רבי חולק על חכמים ועל כן יש לפרש שלדעת תנא קמא נותן את חודש העיבור, ולדעת רבי נותן לו את 11 הימים ששנת החמה ארוכה יותר משנת הירח. כידוע לוח השנה היהודי מבוסס על שנת ירח שאורכה 354 יום בערך. שנת החמה אורכה 365 יום, וכדי להשוות את השניים הונהג חודש עיבור אחת לשלוש שנים בערך. "עיבורה" הוא התוספת הממוצעת שבכל שנה. ההלכה מנוסחת בספרא בצורה ברורה יותר: " 'תמימה', שס"ה ימים כמנין ימות החמה דברי רבי, וחכ"א שנה תמימה י"ב חודש מיום ליום לפיכך אם נתעברה השנה נתעברה לו". למעשה המחלוקת היא האם את השנה יש לחשב לפי השנה היהודית שנת הלבנה או לפי השנה הכללית שנת החמה.

6 לוח השנה

7 בדרך כלל בציבור היהודי ובספרות ההלכתית מקובל היה לוח השנה הירחי-שמשי, כלומר של שנת הלבנה עם התאמות לשנת החמה. עם זאת, בספרות נזכרים גם 365 ימות השנה. רעיון זה משולב בסדרת מדרשים, כגון הסיפור המאוחר שהקטורת "היתה נעשית שס"ח מנה, שס"ה כנגד ימות החמה..." ועוד שלושה ביום הכיפורים – בבלי, כריתות ו ע"א, או שיש בתורה שס"ה מצוות לא תעשה כמנין ימות החמה, מצווה לכל יום. המקור הראשון מעניין, שכן הדרשן רואה לפניו, באופן טבעי, שנה של 365 יום. אמנם אין זו עדות שבימי הבית הכינו קטורת כמניין ימות החמה, אבל זו עדות לזמנו של הדרשן האמוראי, וללוח שעמד נגד עיניו.

8 בדרך כלל שס"ה מוגדר בספרותנו כ"מנין ימות החמה", ללמדך שאין זו השנה הרגילה. אבל לעתים שס"ה הוא מניין ימות השנה סתם, למשל "כספינה שהיא באה מקרקוניה שיש לה שס"ה חבלים כמנין ימות השנה וכספינה שהיא באה מאלכסנדריה שיש בה שנ"ד חבלים כמנין ימות הלבנה" מדרש תהילים, יט יא, עמ' 169-168. אם כן סתם שנה היא של 365 יום, כלומר שנת שמש, ושנת הירח מכונה "שנת הלבנה", וכן בכמה מקורות נוספים מדרש תהילים, כז ד, עמ' 224. מניין לפי שנת חמה היה מקובל במזרח.

9 במשנתנו רבי מצדד בשימוש בשנת החמה לצורכי מסחר ומכירה. עמדתו זו חוזרת במקורות נוספים: "כבשים בני שנה האמורין בתורה שלש מאות וששים וחמשה כנגד ימות החמה, דברי רבי, וחכמים אומרים מאחד בניסן לאחד מניסן, מתשעה באב לתשעה באב, ונתעברה שנה נתעברה לו" תוס', פרה פ"א ה"ו, עמ' 631-630. מניין זה מופיע גם במדרש אגדה אחד המיוחס לרבי בבלי, סנהדרין צט ע"א.

10 על כן נראה שבמקביל לשנה היהודית שנת הלבנה הכיר הציבור את השנה הכללית. נראה אף שמניין שנות החמה היה מקובל למדי, וכך נוצר בציבור תאריך כפול לפי שני המניינים. מצב מעין זה קיים היום, כשהחוק והנוהל הדתי מקדשים לוח אחד, ובציבור מקובל לוח אזרחי מקביל ושונה. איננו יודעים אם המצב בימי קדם היה כמו בימינו שבהם הלוח האזרחי הוא הלוח הנוהג למעשה, אבל סביר ששני הלוחות היו מוכרים. רבי היה מעורב בהליכות השלטון הרומי ובתרבות הכללית ונטה יותר להשתמש בלוח ה"כללי" לצורך נושאים שונים, אך אין זו רק עמדתו האישית.

11 השאלה של חודש העיבור חוזרת בכל חוזה השכרה או חכירה המשתמש בטרמינולוגיה של שנה. הרי השוכר והמשכיר אינם יודעים בוודאות אם יהיה חודש עיבור, ומכל מקום אם לא הוזכר החודש במפורש הרי שיש לברר מה חשבו שני הצדדים על תקופה זו של תוספת לשנה.

12 המשנה קובעת: "המשכיר בית לחבירו לשנה, נתעברה השנה נתעברה לשוכר, השכיר לו לחדשים, נתעברה השנה נתעברה למשכיר. מעשה בצפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהב לשנה מדינר זהב לחדש, ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי, ואמרו יחלוקו את חדש העבור" בבא מציעא פ"ח מ"ח. אם ההסכם היה לשנה, הרי שהשוכר צריך להחזיר את הנכס בתום השנה, ללא תשלום נוסף על החודש הנוסף. אם ההסכם חודשי חודש התשלום מצריך כמובן תשלום נוסף, אם כי משמע שההסכם מוארך אוטומטית בעוד חודש, אך בתשלום נוסף. המעשה בציפורי הוא מקרה ביניים. הלכה זו מתאימה לדברי תנא קמא במשנת ערכין. עם זאת לא מצינו במקורות את הדעה ששנת השכרה היא שנת החמה עמדתו של רבי. זו מופיעה רק במסכת ערכין.

13 בתוספתא מופיעה בקצרה ההלכה שבמשנה ללא חידוש מהותי, אך בסגנון שונה במקצת פ"ה ה"י-הי"א, עמ' 550. גם בספרא מובא סיכום של ההלכה ללא תוספת מעבר למה שכבר הבאנו בהר פרשה ד ה"ב-ה"ג, קז ע"ד.

14 הדיון על משך השנה הוא תורה שבעל פה, אבל אפשר שלא נוצר במסגרת ערכין אלא בכל מסגרת אחרת.

15 אפשר גם לפרש את המשנה בדרך שונה. רבי וחכמים אינם חולקים, שניהם סבורים ש"שנה" היא שנת לבנה 354 יום, ואם השנה עוברה הרי הוארכה בכך תקופת הגאולה. אלא ששני הצדדים מנסחים את הדברים באופן שונה, כל אחד כפי ששנאם בבית מדרשו. אמנם לעתים המשנה מנוסחת כמחלוקת, אך למעשה אלו שני ניסוחים לאותו נושא. שינוי הניסוח מלמד על תופעה היסטורית-ספרותית. כל תנא שנה את הלכתו בבית מדרשו ובשלב ראשון טרם נקבע ניסוח אחיד; עורך המשנה שנה את שני המונחים כאילו הם מחלוקת, אבל אין כאן מחלוקת אלא כל אחד ניסח על דעתו, והעורך לא רצה לוותר על הניסוח השונה. הר"ש למשנת פרה פ"ב מ"ה מסביר "שאדם חייב לומר בלשון רבו", ובשפתנו: העורך לא ערך ואיחד את המשנה אלא הביא את שני הניסוחים המקבילים. אמנם בדרך כלל הסגנון שבו התנא הראשון ת"ק או "חכמים" אומר ניסוח סתמי ואחר כך נאמר "רבי פלוני אומר..." הוא סגנון של מחלוקת, אך לפעמים אין אלו אלא ניסוחים שונים. בדרך זו ביארנו, או הצענו לבאר, משניות וברייתות אחרות שבהן אפשר היה להבין שאכן במחלוקת עסקינן.

16 תופעה דומה היא מחלוקת בשיעורים, כאשר עמדות שני הצדדים קרובות והמשנה או התלמוד מנסחים "וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו" משנה, כלאים פ"ב מ"ו; שביעית פ"א מ"א ועוד, או "וקרובין דבריהן להיות שוין" תוס', בכורות פ"ד ה"א, עמ' 538, ועוד.