משנה ברורה ש״ג

1 א שבראשה - אכולהו קאי ולאפוקי חוטין שבצוארה כמ"ש בס"ב:

2 ב שצריכה להסירם וכו' - היינו דלמא מתרמי טבילה של מצוה ותוכרח להסירם מפני חציצה ואתיא לאתויינהו ד"א. ועיין באחרונים שכתבו דלא פלוג רבנן בתקנתא ואפילו זקנה ובתולה לא תצא:

3 ג שמא תוליכם - ודוקא בדברים קטנים כאלו הוא דחיישינן כיון דאף בחול לפעמים היא נושאתן בידה אבל דברים שהם עיקר מלבושים לא חיישינן להכי דאין דרכה לילך בלעדם ובודאי תלבשם אחר הטבילה:

4 ד קלועות בשערה מותר - דהא ליכא למיחש דלמא אתיא לאתויינהו דהא אסורה לסתור קליעת שערה כמ"ש בסכ"ו וטעם היש מי שאוסר הוא דדלמא כשתתרמי לה טבילה של מצוה תסתור הקליעה ע"י א"י ותוציא החוטין ואתיא אח"כ לאתויינהו ט"ז ועוד טעמים אחרים עיין בב"ח ובבאור הגר"א:

5 ה מעשה אריגה - דהני לא מיהדקי שפיר ולא חייצי ועיין יו"ד סימן קצ"ח דסתם שם בס"ג דדוקא כשמעשה אריגה היו חלולים אז א"צ להסירם:

6 ו שלא יהיו מטונפות - דכשהחוטין מטונף בטיט ורפש המים ממחים את הטיט ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה וע"כ דרכה להסיר מתחלה וכיון דשקיל לה משום טנוף אתיא לאתויינהו וכן כשהחוטין מוזהבין ג"כ מסירתם קודם הטבילה כדי שלא יתטנפו החוטין מהמים ואתיא אח"כ לאתויינהו וי"א עוד דמחוייבת בכ"ז להסיר קודם הטבילה משום חציצה כיון שמקפדת עליהן:

7 ז שהם רפויים - שאינה מהדקן בחוזק שאינה חונקת עצמה משא"כ בקטלא שהיא רצועה רחבה כדלקמיה בסעיף זיי"ן ואינה חונקת והא דלא אסרו בחוטין משום דלמא שלפא ומחויא דזה אינו שייך אלא בדבר שהוא תכשיט:

8 ח לפי שהיא מהדקת - היינו דמשו"ה יש בזה משום חציצה ואף דלקמיה בס"ז משמע דטעם האיסור הוא משום דהוי דבר חשוב וחיישינן דלמא שלפא ומחויא התם מיירי ברפויה סביב צוארה ואפ"ה אסור משום שלפא ומחויא והכא כשמהדקת כדי שתראה בעלת בשר ממילא לא שלפא מעליה שאז לא תראה בעלת בשר ואפ"ה אסורה משום דצריכה להסירה משום חציצה:

9 ט דחיישינן וכו' - דמיני תכשיט הם:

10 י ליכא למיחש להכי - שאינה נוטלת השבכה מראשה בר"ה כדי שלא תתגלה שערה:

11 יא לא תצא וכו' - עיין לקמן בריש סי"ח:

12 יב כשיעור ציץ - והוא תכשיט וחיישינן דילמא שלפא ומחויא:

13 יג מטלית - וזה אינו לא תכשיט ולא מלבוש והוי כמשא שתולין אותו רק להפריח מפני שאם יעמוד לה זבוב על פניה היא מתביישת לגרשו:

14 יד תכשיט עגול - ואף שאין דרך לילך בה אלא אשה חשובה מ"מ חיישינן גם בה דילמא אתיא לאחויי שחשיב טפי מכלילא דלקמן:

15 טו שמחברים אותו - אינו חבור גמור ויכולין לשלפה וכיון שהוא תכשיט חיישינן דילמא שלפא ומחוי וזה הטעם הוא גם לפירוש ר"ת:

16 טז בין שהיא עשויה וכו' - הטעם דמאן דרכה למיפק בזה אשה חשובה והיא לא שלפא ומחויא גמרא וכתבו הפוסקים דבשאר תכשיטים שכל הנשים רגילות בהן אף חשובה אסורה לצאת בהן דלא פלוג רבנן בתקנתם:

17 יז אסור - דחיישינן שמא יפול ואתי לאתויי:

18 יח בקטלא - משום דילמא שלפא ומחויא ועיין לעיל במה שכתבנו בסק"ח:

19 יט בנזמי האף - דאף דתכשיט הוא דילמא שלפא ומחוי ואתיא לאתויי ד"א:

20 כ בנזמי האוזן - דטריחא לה מילתא למישלף ואחויי מפני שאזניה מכוסות בקישורים:

21 כא לא תצא וכו' - היינו אפילו כשהיא תחובה בבגדה דדרך הוצאה היא באשה לכו"ע ולענין איש עיין לעיל בש"א ס"ח:

22 כב חייבת - דהוי משוי ואפילו מעמדת בה קישוריה ותוחבת המחט בצעיף או סוגרת בה מפתחי חלוקה דאין דרך להעמיד ולסגור בנקובה ולכן הוי משוי ודרך הוצאתה כך בחול ליתן מחטים תחובים בצעיפה או בבגדה:

23 כג קישוריה - דהיינו קישורי צעיפה או שסוגרת בה מפתחי חלוקה וכיו"ב:

24 כד מותרת - יש מאחרונים שכתבו דדוקא כשהמחט אינו עשוי להתקשט בו ואז מותר מטעם שכיון שהיא משמשת לה לצורך לבישה הרי היא כבית יד להמלבושים אבל אם עשוי להתקשט בה כגון שראשה אחד עב ועשוי כעין תכשיט אסור מדרבנן להעמיד בה הקישורים דילמא שלפא ומחויא לחברתה וי"א דבכל גווני שרי דכיון דלצניעות עבידא לא שלפא ומחויא שלא יתגלה שערה ולבה וכן מצדד הגר"א בביאורו דעיקר טעם ההיתר במעמדת קישוריה משום דלצניעות עבידא וע"כ אין למחות ביד הנוהגין להקל בזה וכ"ש מחט שאינה נקובה שלנו שקורין שפילקע אף שראשה אחד עב אין עשוי כעין תכשיט כ"כ ואפשר דלכו"ע שרי וע"כ בודאי יש לסמוך להקל להעמיד בה הקישורים:

25 כה אסור - לצאת בה כשהיא תחובה בצעיפה או בבגדה אפילו אם היא מתקשטת בה כגון שראשה עב ועשוי כעין תכשיט דאין בו חיובא דאורייתא אפ"ה אסור מדרבנן דילמא שלפא ומחויא וכ"ש דאם אינו עשוי כעין תכשיט דנחשב משא וחייבת חטאת. ודע עוד דבזה שאינו עשוי כעין תכשיט אפילו אם צריכה לה המחט לאיזה צורך שיהיה כגון לחלוק בה שערה וכיוצא בהן מ"מ הרי הוא משוי גמור שאין אדם יכול לצאת בכל החפצים הצריכים לו כשאינן לא מלבוש ולא תכשיט:

26 כו חייבת - דאין דרך אשה לשאת עליה טבעת שיש עליה חותם וע"כ לא הוי כתכשיט ומ"מ דרך הוצאה היא בכך על אצבעה דלפעמים נותן לה הבעל טבעתו בחול להצניע בקופסא ומניחה באצבעה עד שמוליכתו לשם:

27 כז לא תצא - דילמא שלפא ומחויא בדיעבד פטורה לפי שהוא תכשיט לאשה ועיין לעיל בסימן ש"א ס"ט הדין לענין איש:

28 כח לא תצא בכוליאר - במשנה איתא דעל כוליאר חייבת חטאת ועיין לקמיה:

29 כט שקושרת בו וכו' - פי' דרכו של הכוליאר לכך אבל עתה אינה סוגרת בו מפתחי חלוקה אלא טוענת כך עליה ומשו"ה חייבת חטאת דלא חשיב תכשיט אלא משוי דאינו אלא להראות עושר אבל אם גם עתה סוגרת בו מפתחי חלוקה מותר לכתחלה דהוי תכשיט ולא שייך דילמא שלפא ומחויא דא"כ תגלה בשרה ועיין בבה"ל:

30 ל והוא קשר וכו' - ואשה שריחה רע טוענת עליה ואינה חייבת עליו מפני שהוא תכשיט אבל לכתחלה אסור דילמא שלפא ואתיא לאתויי:

31 לא שקשור בה בושם - וה"ה שלא תצא בצלוחית של שמן אפרסמון הקבוע על זרועה:

32 לב שמא לא יבוא וכו' - ושלפא ליה ואתיא לאתויי:

33 לג מאתמול - אפילו רק שעה אחת גמרא:

34 לד אבל איש מותר - אתרוייהו קאי ב"ח בסימן ש"א וש"פ:

35 לה ובשאר מלבושים וכו' - דליכא למיחש בהן דילמא שלפא אותן וכמו שכתבנו לעיל בסק"ג:

36 לו בחוטי שער - שמהדקתן על ראשה ואין זה פאה נכרית המבואר לקמן בסי"ח דאסורה לצאת בה לר"ה דהתם יש בה משום תכשיט אבל הכא הוא רק חוטין בעלמא:

37 לז ואפילו משער בהמה - ולא אמרינן דמאיס ואתי למשלפא:

38 לח ובלבד שלא תצא וכו' - הטעם בכל זה משום דמחייכא עלה ואתיא לשלופי ולאתויי:

39 לט לרפואת קיטוף וכו' - נראה משום דבזמנם היה זה בדוק לרפואה והוי כקמיע מומחה ולא שייך בזה שליף ומחוי שאינו דבר של נוי:

40 מ הקשור ומהודק - דאל"ה חיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי:

41 מא באזנה - והוא עשוי לבלוע ליחה של צואת האזן:

42 מב שבסנדלה - לתענוג וגם בזה הא דבעינן קשר משום דילמא נפיל ואתי לאתויי משא"כ במוך לנדתה אפילו אם יפול לא שקלתיה כלל משום דמאיס:

43 מג הקשור בסנדלה - משמע מלשון השו"ע דבזה לא בעינן מהודק וכ"כ בתו"ש:

44 מד מכל צד - לאפוקי פנטינ"ש שלנו יש חששא באינו קשור דילמא נפיל ואתי לאתויי:

45 מה ויצערנה - אבל אם אינה עושה אלא בשביל אצולי טנוף להציל בגדיה שלא יטנפו אסור וכמ"ש סימן ש"א סי"ג:

46 מו בית יד - להמוך שלה דיכולה לאחוז להמוך בבית יד קמ"ל דאפ"ה מאיס למשקליה:

47 מז ובפלפל ובגרגיר מלח - פלפל לריח הפה ומלח לחולי השינים:

48 מח ובלבד וכו' - האי ובלבד לא קאי אלא אדסמיך ליה מה שנותנת לתוך פיה אבל ארישא לענין מוך לא דשם אפילו לכתחלה מותר בשבת ודעת כמה אחרונים דה"ה דמותר ליתן תבן לכתחלה בשבת במנעלים שלנו הסתומים מכל צד ונכון להחמיר בזה אם לא בעת הצורך:

49 מט שלא תתנם וכו' - דבכל רפואה גזרו משום שחיקת סממנים א"נ משום דמחזי כאלו מערמת להוציא משא"כ במוך הנ"ל מוכחא מילתא דצריכה לכך ולא מתחזי כמערמת להוציא א"ר:

50 נ ואם נפל לא תחזיר - הטעם משום דמחזי כאלו מערמת להוציא וכנ"ל וי"א דעיקר הטעם הוא רק משום דזה דומה כנתינה לכתחלה ויש לגזור גם בזה משום שחיקת סממנים ולפי טעם זה אין לאסור להחזיר כ"א בנפלה ע"ג קרקע ולא בנפלה ע"ג כלי כמבואר לקמן בסימן שכ"ח סכ"ה לגבי רטיה שנפלה עי"ש וכן משמע דעת הגר"א בביאורו:

51 נא שקושרים וכו' - אפילו אם המשיחה הוא דבר נוי ג"כ לאו בכלל תכשיט הוא דנימא דשלפא ומחויא דהוא צורך להמלבוש וכבית יד של הבגד דמי וגם בודאי לא שלפא שלא יפלו הבתי שוקיים:

52 נב במשיחה - בשבולי הלקט ובשארי ראשונים איתא במשיחה או ברצועה ובזה ניחא מה שסיים ולא חיישינן שמא ישתלשלו ואמשיחה ורצועה קאי וכן מוכח בסמ"ק:

53 נג באצעדה שמניחין בזרוע - עיין בבה"ל דמיירי שמניחה ומהדקה על בשרה ולא על הכתונת מלמעלה וע"כ מותר דלא חיישינן שתשלוף ותחוי דלא יתגלה זרועה וזה הטעם הוא ג"כ על שוקה והי"א ס"ל דדוקא בשוק מקילינן מטעם זה ולא בזרוע:

54 נד שתהא דבוקה וכו' - דאם היא רפויה חיישינן שמא תפול ואתיא לאתויי:

55 נה יכולה להתירו - כגון חגורתה וכה"ג והטעם דכל הדברים שרגילין להסירן אסרו חז"ל לצאת בהן מביתה כשהיא לבושה בהן דשמא כשתסירנה אח"כ בר"ה תשכח שהוא שבת ואתיא לאתויי אבל דברים שמותרת לצאת בהן מביתה משום שאינה רגילה להסירן מותרת לקשור ולהתיר בר"ה דממ"נ אם תהיה זכורה שבת בשעת התרה לא אתיא לאתויי ואם לא תהיה זכורה שבת אפילו אם נאסור להתיר ולהסיר לא יועיל תוספות:

56 נו בחצר הבית - היינו אפילו בחצר המעורבת ודעה זו היא הדעה השניה דסי"ח שבסמוך שס"ל דכל שאסרו לצאת בו דרך מלבוש בר"ה אסור לילך בו אפילו בבית ובחצר המעורבת:

57 נז כי אם בידו וכו' - היינו דבמה שנתיר לו להוציאו בידו לחצר לא שייך שמא ישכח ויוציאנו גם לר"ה דא"כ לא יהא רשאי שום כלי לטלטל בבית ובחצר שמא ישכח ויוציאנו אבל במה שנתיר לו להוציאו דרך מלבוש דהיינו כשהוא תלוי בחגורתו מצוי הוא כשאדם הולך במלבושו שוכח והולך לכל מקום שהוא רגיל אף בר"ה ואינו פושטו באמצע וזהו הטעם גופא של הדעה שניה דסי"ח שס"ל דכל תכשיט שאסרו לצאת בו לר"ה דרך מלבוש אסור להתקשט בו גם בבית ובחצר:

58 נח לצאת בו לחצר וכו' - היינו מבית לחצר וה"ה שלא להתקשט בהן בחצר גופא כשאינה מעורבת משום דדמיא לר"ה אבל להוציא לחצר המעורבת שרי וכ"ש בבית:

59 נט חוץ מכבול וכו' - היינו כיפה של צמר שבסעיף ג' וה"ה איצטמא הכתוב שם והטעם שהתירו תכשיטים אלו כדי שלא תתגנה על בעלה אם לא תתקשט כלל:

60 ס קליעת שער - תלוש שצוברתה על שערה מלמעלה כדי שתראה בעלת שער:

61 סא חוץ מכבול וכו' - דמותר בכל חצר כדי שלא תתגנה על בעלה וכנ"ל. ועיין בביאור הגר"א שמצדד כדעה ראשונה:

62 סב נהגו לצאת - היינו אפילו בר"ה שלנו ואח"כ חוזר המחבר לבאר אודות המנהג הזה דיש שאמרו דמדינא אסורות דאפילו אם נתיר בחצר שאינה מעורבת הלא ר"ה שלנו אפילו אם נאמר דאין עליו דין ר"ה מחמת שאין ששים רבוא בוקעין בו בכל יום כדגלי מדבר הלא לא גריעא עכ"פ מכרמלית שבזמן הש"ס ולא מצינו בגמרא שום דעה שמתיר בכרמלית ויש שלמדו זכות דכיון דהשתא לית לן ר"ה כלל לכמה פוסקים וליכא למגזר אטו ר"ה דמיא האי כרמלית שלנו לענין זה לחצר שאינה מעורבת ושריא זהו ביאור דברי השו"ע להמעיין בב"י אף שהלשון דחוק קצת:

63 סג ומיהו וכו' - ר"ל דהתם כשנושא כשהוא לבוש אין בו משום משא ולית ביה רק איסור דרבנן אפילו בר"ה גמור משום דילמא שלפא ומחוי ולכך הקילו בשלנו משא"כ בזה:

64 סד אף בכרמלית - וה"ה דאפילו בחצר אסור הגר"א:

65 סה הרי זה וכו' - ובחידושי רע"א כתב דאף שאין למחות בזה שיש לו על מי לסמוך מ"מ בעל נפש יחוש לעצמו שלא לצאת בטבעת כלל והיינו חוץ לעירוב:

66 סו הרי הוא להן וכו' - היינו לפי מה שכתב בתחלה ע"פ סברא אחרונה דבתכשיט מותרת:

67 סז ומ"מ וכו' - ר"ל אפילו לכל הסברות המקילין היינו רק בדבר שהוא תכשיט ולא בדבר שאינו תכשיט ולפיכך מה שהתיר בס"ט מחט להעמדת הקישורים לא יהיו יותר מחטין בצעיפה מכדי הצורך להעמדת הקישורים דמחט שאינה מעמדת הקישורים אינה תכשיט כלל וכמו שביארנו שם בס"ט:

68 סח מחט שניטל וכו' - מיירי במחט שאינה נקובה שיש לה קשר עב בראשה שקורין שפילק"ע והוא נקרא עוקץ וע"י שניטל ממנה או שניטל חודה נתבטל ממנה שם כלי ועיין במ"א שחולק על המחבר וס"ל דנהי דבמחט נקובה נתבטל שם כלי ע"י שניטל חודה או חורה וכדלקמן בסימן ש"ח סי"א במחט שאינה נקובה לא נתבטל שם כלי ממנה עד שינטלו שניהם דהיינו חודה ועוקצה ומ"מ לענין יחוד מע"ש לכו"ע מהני אפילו במחט נקובה וניטלו שניהם:

69 סט מותר לצאת בהם - דאורחא בהכי ולאו משוי הוא:

70 ע צבועים אסור - דחשובין הן ודילמא שלפא ומחויא ועיין במ"א שמצדד לומר דאפילו בצבועין אין לאסור כ"א בבתולה שדרכה להיות אזניה מגולות אבל בנשואה שדרכה להיות אזניה מכוסות בקישורין אין דרכה להיות שלפא ומחויא דטריחא לה מילתא וכמו לענין נזמים לעיל בס"ח ועיין בביאור הלכה שביארתי דלדעת כמה ראשונים גם בנשואה אסור בחוטין צבועין:

71 עא חוץ מהפנים - בערוך וברש"י איתא חוץ מהעינים וקמ"ל דגם זה דרך מלבוש הוא:

72 עב פורפת וכו' - והיינו שמתעטפת בטלית שיש בראשה האחד רצועה וקושרת אבן או אגוז בראשה השני וכורכת הרצועה באבן או באגוז שלא יפול הטלית מעליה ולא מחזי כמי שמתכוונת להוציא האבן או האגוז דנודע לכל שהיא צריכה לכך משא"כ בגרגיר מלח דבסט"ו שאין הכל יודעים שהיא צריכה לכך ולכן יש אומרים שם דמשו"ה אסור:

73 עג שיחדתו לכך - מבעוד יום דאל"ה גם האבן מוקצה כמו מטבע וכתבו האחרונים דמיירי כשהאבן עגולה דאורחא בהכי לפרוף עליו לכך מהני בה יחוד אפילו רק לשבת אחת אבל אם אינה עגולה לא מהני בה יחוד לשבת אחת כמ"ש סימן ש"ח סכ"ב אא"כ יחדה לכך לעולם וזה מהני אפילו במטבע וכדלקמיה:

74 עד ולא מהני בה יחוד - היינו לשבת אחת אבל אם יחדה מע"ש לענין זה לעולם גם במטבע מהני דשוב אזיל מיניה איסור טלטול תו"ש וחדושי רע"א:

75 עה פרפה עליו מע"ש - דמעשה מועיל לבטל מינה שם מוקצה:

76 עו אסור - מדרבנן לעשות כן אף שהוא דרך מלבוש ואין דרך הוצאה בכך מפני שנראה כמערמת להוציא בשבת. ודע דאלו שתי הסעיפים אף דמיירי באשה ה"ה באיש א"ר:

77 עז באבן תקומה - היינו מה שאנו קורין שטערי"ן שו"ס שנושאין נשים מעוברות ט"ז ובביאור מהרש"ל על הסמ"ג כתב המעתיק שמצא שהוא אבן חצץ וחלל בתוכו ואבן קטן בתוך החלל כעינבל בזוג וכן נברא והביאו בא"ר והמנהג ששוקלין איזה דבר כנגד האבן תקומה שהוא ג"כ מועיל וזהו שכתב ובמשקל ששקלו כנגדו ואיתא בש"ס והוא דאיכוון ותקל דהיינו שנמצא החפץ מאליו מכוון למשקל האבן ולא חיסרו ממנו או הוסיפו עליו לכוונו אז יש לו סגולה זו והטעם בכל זה להתיר משום דהוא כקמיע מומחה:

78 עח ואפילו וכו' - אלא שחוששת שמא תתעבר ותפיל גמרא:

79 עט סרק - הוא צבע אדום ובתוספתא איתא שלא תקנח פניה בבגד שיש בו סרק ומשמע אע"ג דלא מתכוונת לצביעה פסיק רישא הוא וטעם הדבר כיון דאשה דרכה בכך ליפות את עצמה ע"י צביעת פנים מחזי שפיר כצובע אבל איש שאין דרכו בכך לא מקרי צובע כמ"ש סוף סימן ש"ך דמותר לאכול תותים ושאר פירות הצובעים אע"ג דצובע פניו וידיו בעת האכילה ומ"מ אפילו העברת סרק ע"פ אשה ג"כ אינו אלא דרבנן דאין צביעה מדאורייתא על עור האדם ועיין בבה"ל:

80 פ לכחול - עיניהם:

81 פא לטוח על פניה - ויש שנוהגין דבר איסור להחליק שערותיהם בחלב מהותך ומעורב במיני בשמים שקורין בלשוננו פומאד"ה וחוששני להם מחטאת דנראה שיש בזה משום ממרח וראוי להזהיר בני ביתו ע"ז מאמר מרדכי:

82 פב לקלוע - מדרבנן משום דדמי לבנין וכדדרשינן על הפסוק ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אל האדם ושכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא אבל הקולע נימין בתלוש חייב משום אורג כמ"ש הרמב"ם והכא בשער לא חשיב אריגה משום דהוא מחובר בראשו ועוד דאין סופה להתקיים שעומדת לסתירה מ"א וש"א בשם התוספות. והנה כ"ז במחובר והקולעת שער פאה נכרית שקורין פארוק אף דאין בזה משום בונה אסור עכ"פ משום אורג דאף אם נימא דאין סופה להתקיים עכ"פ מדרבנן מיהו אסור ומ"מ נראה דאין כדאי למחות במקום שלא ישמעו לנו:

83 פג ולא להתיר קליעתה - דדמי לסותר:

84 פד ויש אוסרין לחלוק שערה - משום חשש תלישה והדעה ראשונה דמקלת ס"ל כיון דאינה מתכוונת לזה ולאו פסיק רישא הוא:

85 פה אסור לסרוק - משום תלישת שער הגוף דהוי תולדה דגוזז:

86 פו שא"א וכו' - וע"כ אף אם אינו מכוין לתלישת השער ג"כ אסור דהוי פסיק רישא ובגמרא איתא דכל הסורק להשיר נימין המדולדלין היינו שנתלשו קצת ועדיין לא נעקרו לגמרי מתכוין כדי להפריד היטב שערותיו ונ"מ מזה דאפילו במסרק רך כגון בארש"ט רכה שאינו פסיק רישא ג"כ אסור אם לא באופן שאין מכוין להשיר הנימין הנ"ל. כתב בספר ישועות יעקב ראיתי אנשים מקילים לסרוק ראשם בשבת וכמעט נעשה הדבר כהיתר אצלם ואוי לעינים שכך רואות לעבור בשאט נפש לחלל שבת בידים ומהראוי לכל חכם בעירו להזהיר ע"ז אולי ישמעו ויקחו מוסר עכ"ד ומה שמשיבין שמוכרח לתקן שערותיו כדי שלא יתגנה בפני חבריו הלא יכול לעשות באופן ההיתר כנ"ל וגם כדלקמיה בסקפ"ז ומלבד כ"ז הלא יכול לחוף ולפספס שערותיו ביד ולמה יעבור איסור חמור כזה בידים:

87 פז שלא יעקרו שערות - ומ"מ מותר לתקן מעט את שער הראש בכלי העשוי משער חזיר דדוקא לסרוק אסור בו דמשיר שער אבל לתקן מעט שרי ובמסרק אסור אף בזה ונהגו שיהיה הכלי העשוי משער חזיר מיוחד לשבת כדי שלא יהיה מחזי כעובדין דחול:

88 פח ולפספס ביד - היינו שמבדיל בידיו שערותיו זו מזו. וברמב"ם איתא חופף על שערו בידו וחוכך בצפרניו ואף אם נפל שער עי"ז אינו חושש שהרי אין כונתו להשיר ואפשר שלא ישיר ועיין לקמן בסימן שכ"ו ס"ט ויו"ד ובמ"ב שם שלא יחוף בדבר שמשיר שער ודאי: