מנחת חינוך, מנחת עני ה׳

מהדורה: מנחת חינוך, פיוטרקוב, תרס"ב

5 יבמות פתח ↗

כִּי הָא דְּיָתֵיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָדָרֵישׁ: נוֹתָר, בִּזְמַנּוֹ — אֵינוֹ נִשְׂרָף אֶלָּא בַּיּוֹם, שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ — נִשְׂרָף בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה.

5 פסחים פתח ↗

הֵזִיד בִּמְעִילָה בְּמִיתָה — רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא: הֵזִיד בִּמְעִילָה, רַבִּי אוֹמֵר: בְּמִיתָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בָּאַזְהָרָה. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: גָּמַר ״חֵטְא״ ״חֵטְא״ מִתְּרוּמָה. מָה תְּרוּמָה בְּמִיתָה — אַף מְעִילָה בְּמִיתָה. וּמִינַּהּ: מָה תְּרוּמָה בִּכְזַיִת אַף מְעִילָה בִּכְזַיִת! וּמַתְקִיף לַהּ רַב פָּפָּא: מִמַּאי דְּרַבִּי כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ? דִּילְמָא כְּאַבָּא שָׁאוּל סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: יֵשׁ בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה — אַף עַל גַּב דְּלֵית בַּהּ כְּזַיִת. וְהָא רַב פָּפָּא הוּא דְּאָמַר דְּאַבָּא שָׁאוּל תַּרְתֵּי בָּעֵי, אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: הֲדַר בֵּיהּ. מָר בְּרֵיהּ דְּרַבְנָא אָמַר, הָכִי קָאָמַר: לֹא! אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁאָר מִצְוֹת — שֶׁלֹּא עָשָׂה בָּהֶן שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין כְּמִתְכַּוֵּין, שֶׁאִם נִתְכַּוֵּין לַחְתּוֹךְ אֶת הַתָּלוּשׁ וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר — שֶׁפָּטוּר, תֹּאמַר בִּמְעִילָה, שֶׁאִם נִתְכַּוֵּין לְהִתְחַמֵּם בְּגִיזֵּי חוּלִּין וְנִתְחַמֵּם בְּגִיזֵּי עוֹלָה — שֶׁמָּעַל. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, הָכִי קָאָמַר: לֹא! אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁאָר מִצְוֹת, שֶׁכֵּן לֹא מִתְחַיֵּיב בָּהֶן שֶׁאֵין מִתְעַסֵּק כְּמִתְעַסֵּק, שֶׁאִם נִתְכַּוֵּין לְהַגְבִּיהַּ אֶת הַתָּלוּשׁ, וְחָתַךְ אֶת הַמְחוּבָּר — שֶׁפָּטוּר. תֹּאמַר בִּמְעִילָה, שֶׁאִם הוֹשִׁיט יָדוֹ לִכְלִי לִיטּוֹל חֵפֶץ וְסָךְ יָדוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל קוֹדֶשׁ — שֶׁמָּעַל. אָמַר מָר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמַפְרִישׁ תְּרוּמָה וְהֶחְמִיצָה, אֲבָל הִפְרִישׁ חָמֵץ תְּרוּמָה — דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינָהּ קְדוֹשָׁה. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אָמַר קְרָא: ״תִּתֵּן לוֹ״ — וְלֹא לְאוּרוֹ. מֵתִיב רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: אֵין תּוֹרְמִין מִן הַטְּמֵאָה לַטְּהוֹרָה, וְאִם תָּרַם בְּשׁוֹגֵג — תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְאַמַּאי? לֵימָא: ״לוֹ״ וְלֹא לְאוּרוֹ! לָא קַשְׁיָא: הָתָם הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, הָכָא לֹא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר. וּדְלֹא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דְּאַחְמֵיץ בִּמְחוּבָּר. אֲבָל אַחְמֵיץ בְּתָלוּשׁ — הָכִי נָמֵי דְּקָדְשָׁה? אֲמַר לֵיהּ: אִין, ״בִּגְזֵירַת עִירִין פִּתְגָמָא וּבְמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵילְתָא״, וְכֵן מוֹרִין בְּבֵי מִדְרְשָׁא כְּווֹתִי. כִּי אֲתָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר: אָמַר קְרָא ״רֵאשִׁית״ — שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין לְיִשְׂרָאֵל, יָצְתָה זוֹ שֶׁאֵין שְׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין. יָתֵיב רַב אַחָא בַּר רַב עַוְיָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וְיָתֵיב וְאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: עֲנָבִים שֶׁנִּטְמְאוּ — דּוֹרְכָן פָּחוֹת פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה, וְיֵינָן כָּשֵׁר לִנְסָכִין. אַלְמָא קָסָבַר: מַשְׁקִין מִיפְקָד פְּקִידִי, לְאֵימַת קָא מִיטַּמְּאִי — לְכִי סָחֵיט לְהוּ. לְכִי סָחֵיט לְהוּ לֵיתֵיהּ לְשִׁיעוּרֵיהּ. אִי הָכִי, כְּבֵיצָה נָמֵי? דְּהָתְנַן: טְמֵא מֵת שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים כְּבֵיצָה מְכֻוֶּונֶת — טְהוֹרִין! הָתָם — דְּאִי עֲבַד, הָכָא — לְכַתְּחִלָּה. גְּזֵירָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֶיעְבַּד יוֹתֵר מִכְּבֵיצָה. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: מַאן צָיֵית לָךְ וּלְרַבִּי יוֹחָנָן רַבָּךְ? וְכִי טוּמְאָה שֶׁבָּהֶן לְהֵיכָן הָלְכָה? אַלְמָא קָא סָבַר: מַשְׁקִין מִיבְלָע בְּלִיעִי. וְכֵיוָן דְּאִיטַּמּוֹ לֵיהּ אוּכְלָא, אִיטַּמּוֹ לֵיהּ מַשְׁקִין. אֲמַר לֵיהּ: וְאַתְּ לָא תִּיסְבְּרָא דְּמַשְׁקִין מִיפְקָד פְּקִידִי? וְהָתְנַן: טְמֵא מֵת שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים מְכֻוֶּונֶת כְּבֵיצָה — טְהוֹרִין. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מִיפְקָד פְּקִידִי — מִשּׁוּם הָכִי טְהוֹרִין, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִיבְלָע בְּלִיעִי — אַמַּאי טְהוֹרִין? אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, בַּעֲנָבִים שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ. לְאֵימַת מִתַּכְשְׁרִי? לְכִי סָחֵיט לְהוּ. כִּי סָחֵיט לְהוּ — בְּצִיר לְהוּ שִׁיעוּרָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּתַנְיָא: הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה — לִתְרוּמַת תּוּתִין זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁנִּטְמְאָה, שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ לֹא הֶיתֵּר אֲכִילָה וְלֹא הֶיתֵּר הַסָּקָה. הָא הֶיתֵּר אֲכִילָה נָמֵי אִית בֵּיהּ, דְּאִי בָּעֵי דָּרֵיךְ לְהוּ פָּחוֹת פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה. אָמַר רָבָא: גְּזֵירָה דִּילְמָא אָתֵי בְּהוּ לִידֵי תַקָּלָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּמִי חָיְישִׁינַן לְתַקָּלָה? וְהָא תַּנְיָא: מַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת. אֲמַר לֵיהּ: פַּת — זָרֵיק לֵיהּ בֵּין הָעֵצִים. שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה — רָמֵי לֵיהּ בִּכְלִי מָאוּס. גּוּפָא: מַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת. אַבָּיֵי אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה, וְרָבָא אָמַר דְּבֵי רַבִּי יִצְחָק בַּר מָרְתָא אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא פַּת, אֲבָל חִיטֵּי — לֹא, שֶׁמָּא יָבֹא בָּהֶן לִידֵי תַּקָּלָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ חִיטֵּי. וְאַמַּאי? נֵיחוּשׁ דִּילְמָא אָתֵי בָּהֶן לִידֵי תַּקָּלָה! כִּדְאָמַר רַב אָשֵׁי:

1 ואמנם דברי הרמב"ם אכתי יש מקום לפרש על קוטב זה באופן אחר דהא נותר אין נשרף בלילה מגזה"כ דכתיב בי' ביום השלישי באש ישרף ע' רמב"ם בה' פסהמ"ק שם והטב"י מהדו"ת או"ח סי' צ"ו ובשער המלך שם הוכיחו מדברי הרמב"ם גופא שם דסובר דדוקא נותר דצריך שריפה מקרא הנזכר צריך להיות ביום דוקא ואין נשרף בלילה משא"כ אינך פסהמ"ק דצריכי שריפה רק מכח הלכה דגמרא גמירי לה דבשריפה כמבואר בפסחים דף פ"ב מותר לשורפם בלילה רק שתמהו ע"ז מדברי הת"כ פ' צו שאמרו שם ביום הג' באש ישרף זה בנה אבל כל הנשרפין שלא יהיו נשרפין אלא ביום והנוב"י שם מדחיק מאוד ליישב מדוע דחה הרמב"ם דברי הת"כ ע"ש והשעה"מ כ' דהרמב"ם דחה להת"כ מכח סוגית הש"ס במנחות דף מ"ו דקאמר בברייתא שתי הלחם הבאות בפ"ע יונפו ותיעבר צורתן ויצאו לבית השריפה ופריך אי לשריפה קאתי ישרפו לאלתר ומשני רב יוסף גזירה שמא יזדמנו להם כבשים כו' והק' אביי תינח זמן הקרבת' לבתר הכי לשרפינהו ואמאי תיעבר צורתן ומשני צורת הקרבת' והתוס' שם כתבו דזמן הקרבת' הוא עד הלילה וא"כ למה צריך לשנויא צורת הקרבת' דהא גם בלילה א"א לשורפ' וע"כ דהש"ס סובר דלא ילפינן שאר פסהמ"ק מנותר דבעי שריפה ביום דוקא וכ"כ התוס' שם ולהכי דחי הרמב"ם להת"כ מכח ש"ס שלנו והדר מקשה ע"ז דהרי הרמב"ם פ"ג מה' קה"ח סובר דאפי' קרבנות צבור לא דחי עשה דהשלמה וממילא דזמן הקרבת' דהכא הוא עד קריבת התמיד וא"כ שוב בלאו הכי הוכרח הש"ס לומר צורת הקרבת' דהא אפשר לשרפם ביום אחר התמיד דלאו זמן הקרבת' הוא והתוס' לשיטתייהו אזלו וע"ש בדבריו. ואמנם הם תמוהים מאוד דמה הוכחה מהא דמותר לשרוף שתי הלחם הבאות בפ"ע בלילה דה"ה לכל פסהמ"ק דהא הש"ס גופא קאמר לעיל על הא דאין שורפין אותם ביום טוב משום דאסור שריפת קדשים ביום טוב ופריך אביי מי דמי התם לאו מצותן בכך הכא דמצותן בכך לשרפינהו מידי דהוה אפר ושעיר של יום הכפורים כו' ע"ש בפרש"י וא"כ כיון דמצותן בכך להכי נשרפין ג"כ בלילה מידי דהוה אכל פרים ושעירים הנשרפין שמותר לשורפן בלילה וע' רמב"ם פ"ז מה' מעה"ק ה' ה' שכתב כל הנשרפין כשרים בזר ובלילה וקאי לענין פרים ושעירים הנשרפים דמיירי בהו בהאי פירקא והכ"מ לא הראה מקורו ואמנם דבריו נובעים מן הירושלמי ס"פ שני שעירים ביומא ה' ז' דתנא רב זכיי דפרים הנשרפין ושעירים הנשרפין כשרים בזר בלילה משום דמצותן בכך ויליף לה לענין לילה מהקטרת אימורין וע"ש ובק"ע שכ' ג"כ שהמקור לדברי הרמב"ם הוא משם הרי מה דהוה מצותו בכך נשרף בלילה ג"כ וא"כ אין ראיה מזה לשאר פסהמ"ק גם לפי שיטת התוס' וגם בדבריהם יש לפקפק מכח זה. ושוב ראיתי בטורי אבן ר"ה דף ל' רצה להשיג על התוס' שסברו שם דקרבן ציבור דוחה עשה דהשלמה מכח סוגיא זאת דמנחות דקאמר צורת הקרבתם ותפס במושלם דאסור לשרפם בלילה כמו נותר וכן כל פסהמ"ק ע"ש ומלבד שדבריו תמוהים מכח מ"ש תמוה ביותר מכח דברי התוס' בעצמם ד"ה אין שורפין ביום טוב שכ' דע"כ לאו מנותר יליף להו והרגישו בעצמם בקו' וצ"ע וע"ש ועכ"פ אין ענין הך דהת"כ להך סוגיא דמנחות כלל. ואמנם הטעם שדחה הרמב"ם להת"כ י"ל משום דע"כ אין זה בנין אב גמור ולאו דכ"ע הוא דא"כ יקשה לתנא דרבה בר אבוה בפסחים דף ל"ג ובכ"מ דסובר דאפי' פסול הגוף בעי עיבור צולה משום דיליף גז"ש עון עון מנותר למה צריך להב"א ולקרא מיותר כיון דמנותר קא יליף להו ודאי בעי שריפה ביום כנותר ואפי' לר"י ביבמות דף ע"ב ור' ישמעאל בירושלמי דסובר דנותר שלא בזמנו נשרף גם בלילה הרי הגז"ש מנותר בזמנו ילפינן וגם בלאו הכי אפשר כיון דבעי עיבור צורה הוה על כולם דין נותר בזמנו ויבואר לפנינו בעזה"י וצריך לשרפם ביום דוקא וא"כ א"צ לקרא מיותר כלל לדרוש ממנו ב"א וע"כ דאין זה מוסכם ולאו ד"ה הוא. יהיה איך שיהיה על כל פנים מדברי הרמב"ם גופא בה' פסהמ"ק מוכח להדיא דבשאר פסהמ"מ נשרפין בין ביום ובין בלילה וכמ"ש הנו"ב והשעה"מ שם. ולפ"ז נראה דלא עדיפי עצמות ששימשו נותר משאר פסהמ"ק דבעי שריפה מה"ת ואפ"ה נשרפין בלילה ה"ה עצמות ששימשו נותר דהוה שריפה דידהו רק מדרבנן ודאי דמותר לשרפם בלילה ורק ביש בהם מוח עדיין אין שורפין אותם רק ביום משום המוח שבהם שהוא נותר וצריך שריפה ביום דוקא ולזה שפיר דקדק הרמב"ם לפיכך הואיל ויש ש"ע בפסח שניתותר שורפין העצמות בכלל הנותר מבשרו היינו ביום ולא תיכף בלילה כיון דא"א להוציא המוח מהם ע"י גומרתא משום תקלה דפקע כנזכר וא"ש. ואמנם מ"מ לא נחה דעתי בזה כיון דלכאורה יש מקום לומר הואיל וגזרו על שימוש נותר ואמרינן דהוה מלתא לענין שריפה וטומאת ידים כמו נותר עצמו אפשר דה"ה לשאר דברים נתנו עליו דין נותר לגמרי בשימוש נותר וכל כי האי הו"ל להרמב"ם לפרש ולא לסתום לגמרי:

5 משנה תורה, הלכות קידוש החודש פתח ↗

עֵדִים שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ אִם הָיָה בֵּינֵיהֶם וּבֵין מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין מַהֲלַךְ לַיְלָה וָיוֹם אוֹ פָּחוֹת הוֹלְכִין וּמְעִידִין. וְאִם הָיָה בֵּינֵיהֶן יֶתֶר עַל כֵּן לֹא יֵלְכוּ שֶׁאֵין עֵדוּתָן אַחַר יוֹם שְׁלֹשִׁים מוֹעֶלֶת שֶׁכְּבָר נִתְעַבֵּר הַחֹדֶשׁ: עֵדִים שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הֲרֵי אֵלּוּ הוֹלְכִין לְבֵית דִּין לְהָעִיד וַאֲפִלּוּ הָיָה שַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כג ד "אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר מוֹעֵד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. לְפִיכָךְ אֵין מְחַלְּלִין אֶלָּא עַל רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן וְעַל רֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי בִּלְבַד מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת. וּבִזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מְחַלְּלִין עַל כֻּלָּן מִפְּנֵי קָרְבַּן מוּסָף שֶׁבְּכָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ שֶׁהוּא דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת: כְּשֵׁם שֶׁמְּחַלְּלִין הָעֵדִים שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ אֶת הַשַּׁבָּת כָּךְ מְחַלְּלִין עִמָּהֶן הָעֵדִים שֶׁמְּזַכִּין אוֹתָן בְּבֵית דִּין אִם לֹא הָיוּ בֵּית דִּין מַכִּירִין אֶת הָרוֹאִין. וַאֲפִלּוּ הָיָה זֶה שֶׁמּוֹדִיעַ אוֹתָן לְבֵית דִּין עֵד אֶחָד הֲרֵי זֶה הוֹלֵךְ עִמָּהֶן וּמְחַלֵּל מִסָּפֵק שֶׁמָּא יִמָּצֵא אַחֵר וְיִצְטָרֵף עִמּוֹ: הָיָה הָעֵד שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ בְּלֵיל הַשַּׁבָּת חוֹלֶה מַרְכִּיבִין אוֹתוֹ עַל הַחֲמוֹר וַאֲפִלּוּ בַּמִּטָּה. וְאִם יֵשׁ לָהֶן אוֹרֵב בַּדֶּרֶךְ לוֹקְחִין הָעֵדִים בְּיָדָן כְּלֵי זַיִן. וְאִם הָיָה דֶּרֶךְ רְחוֹקָה לוֹקְחִים בְּיָדָם מְזוֹנוֹת. וַאֲפִלּוּ רָאוּהוּ גָּדוֹל וְנִרְאֶה לַכּל לֹא יֹאמְרוּ כְּשֵׁם שֶׁרְאִינוּהוּ אֲנַחְנוּ רָאוּהוּ אֲחֵרִים וְאֵין אָנוּ צְרִיכִין לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת אֶלָּא כָּל מִי שֶׁיִּרְאֶה הַחֹדֶשׁ וְיִהְיֶה רָאוּי לְהָעִיד וְיִהְיֶה בֵּינוֹ וּבֵין הַמָּקוֹם שֶׁקָּבוּעַ בּוֹ בֵּית דִּין לַיְלָה וָיוֹם אוֹ פָּחוֹת מִצְוָה עָלָיו לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת וְלֵילֵךְ וּלְהָעִיד: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ בְּכָל יוֹם שְׁלֹשִׁים. פַּעַם אַחַת נִשְׁתַּהוּ הָעֵדִים מִלָּבוֹא עַד בֵּין הָעַרְבַּיִם וְנִתְקַלְקְלוּ בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא יָדְעוּ מַה יַּעֲשׂוּ אִם יַעֲשׂוּ עוֹלָה שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁמָּא יָבוֹאוּ הָעֵדִים וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּקְרִיבוּ מוּסַף הַיּוֹם אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. עָמְדוּ בֵּית דִּין וְהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְקַבְּלִים עֵדוּת הַחֹדֶשׁ אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁהוּת בַּיּוֹם לְהַקְרִיב מוּסָפִין וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וְנִסְכֵּיהֶם: וְאִם הִגִּיעַ מִנְחָה וְלֹא בָּאוּ עֵדִים עוֹשִׂין תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ וּמַקְרִיבִין מוּסָף לְמָחָר לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ אַחַר מִנְחָה. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי וּבֵית דִּינוֹ שֶׁיִּהְיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ וַאֲפִלּוּ בָּאוּ עֵדִים יוֹם שְׁלֹשִׁים בְּסוֹף הַיּוֹם סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה מְקַבְּלִין עֵדוּתָן וּמְקַדְּשִׁין יוֹם שְׁלֹשִׁים בִּלְבַד: כְּשֶׁמְּעַבְּרִין בֵּית דִּין אֶת הַחֹדֶשׁ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּאוּ עֵדִים כָּל יוֹם שְׁלֹשִׁים הָיוּ עוֹלִין לְמָקוֹם מוּכָן וְעוֹשִׂין בּוֹ סְעֻדָּה בְּיוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים שֶׁהוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְאֵין עוֹלִין לְשָׁם בַּלַּיְלָה אֶלָּא בַּנֶּשֶׁף קֹדֶם עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ. וְאֵין עוֹלִין לִסְעֻדָּה זוֹ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. וְאֵין עוֹלִין לָהּ אֶלָּא בְּפַת דָּגָן וְקִטְנִית. וְאוֹכְלִין בְּעֵת הַסְּעֻדָּה. וְזוֹ הִיא סְעֻדַּת מִצְוָה שֶׁל עִבּוּר הַחֹדֶשׁ הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם: בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁהָיוּ בֵּית דִּין מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הָרְחוֹקִים. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַכּוּתִים שֶׁהָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת כְּדֵי לְהַטְעוֹת אֶת הָעָם הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ שְׁלוּחִים יוֹצְאִין וּמוֹדִיעִין לָרַבִּים. וּשְׁלוּחִים אֵלּוּ אֵינָן מְחַלְּלִין אֶת יוֹם טוֹב וְלֹא אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שַׁבָּת שֶׁאֵין מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת לְקַיְּמוֹ אֶלָּא לְקַדְּשׁוֹ בִּלְבַד: עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הָיוּ שְׁלוּחִים יוֹצְאִין. עַל נִיסָן מִפְּנֵי הַפֶּסַח. וְעַל אָב מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית. וְעַל אֱלוּל מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. כְּדֵי שֶׁיֵּשְׁבוּ מְצַפִּין בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים לֶאֱלוּל אִם נוֹדַע לָהֶם שֶׁקִּדְּשׁוּ בֵּית דִּין יוֹם שְׁלֹשִׁים נוֹהֲגִים אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ בִּלְבַד. וְאִם לֹא נוֹדַע לָהֶם נוֹהֲגִים יוֹם שְׁלֹשִׁים קֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים קֹדֶשׁ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ לָהֶם שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי. וְעַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת. וְעַל כִּסְלֵו מִפְּנֵי חֲנֻכָּה. וְעַל אֲדָר מִפְּנֵי הַפּוּרִים. וּבִזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם יוֹצְאִין אַף עַל אִיָּר מִפְּנֵי פֶּסַח קָטָן: שְׁלוּחֵי נִיסָן וּשְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי אֵין יוֹצְאִין אֶלָּא בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ אַחַר שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי בֵּית דִּין מְקֻדָּשׁ. וְאִם קִדְּשׁוּ בֵּית דִּין בְּסוֹף יוֹם תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ וְשָׁמְעוּ מִפִּי בֵּית דִּין מְקֻדָּשׁ יוֹצְאִין מִבָּעֶרֶב. וּשְׁלוּחֵי שְׁאָר הַשִּׁשָּׁה חֳדָשִׁים יֵשׁ לָהֶם לָצֵאת מִבָּעֶרֶב אַחַר שֶׁנִּרְאָה הַיָּרֵחַ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא קִדְּשׁוּ בֵּית דִּין אֶת הַחֹדֶשׁ הוֹאִיל וְנִרְאֶה הַחֹדֶשׁ יָצְאוּ שֶׁהֲרֵי לְמָחָר בְּוַדַּאי מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ בֵּית דִּין: כָּל מָקוֹם שֶׁהָיוּ הַשְּׁלוּחִין מַגִּיעִין הָיוּ עוֹשִׂין אֶת הַמּוֹעֲדוֹת יוֹם טוֹב אֶחָד כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וּמְקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים שֶׁאֵין הַשְּׁלוּחִים מַגִּיעִין אֲלֵיהֶם הָיוּ עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים מִפְּנֵי הַסָּפֵק לְפִי שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים יוֹם שֶׁקָּבְעוּ בּוֹ בֵּית דִּין אֶת הַחֹדֶשׁ אֵי זֶה יוֹם הוּא: יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁהָיוּ מַגִּיעִין אֲלֵיהֶם שְׁלוּחֵי נִיסָן וְלֹא הָיוּ מַגִּיעִין לָהֶן שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי. וּמִן הַדִּין הָיָה שֶׁיַּעֲשׂוּ פֶּסַח יוֹם אֶחָד שֶׁהֲרֵי הִגִּיעוּ לָהֶן שְׁלוּחִין וְיָדְעוּ בְּאֵי זֶה יוֹם נִקְבַּע רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְיַעֲשׂוּ יוֹם טוֹב שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת שְׁנֵי יָמִים שֶׁהֲרֵי לֹא הִגִּיעוּ אֲלֵיהֶן הַשְּׁלוּחִין. וּכְדֵי שֶׁלֹּא לַחֲלֹק בַּמּוֹעֲדוֹת הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאֵין שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי מַגִּיעִין שָׁם עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים אֲפִלּוּ יוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת: וְכַמָּה בֵּין שְׁלוּחֵי נִיסָן לִשְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי. שְׁנֵי יָמִים. שֶׁשְּׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי אֵינָן מְהַלְּכִין בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב וְלֹא בַּעֲשִׂירִי בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם כִּפּוּר: אֵין הַשְּׁלוּחִין צְרִיכִין לִהְיוֹתָן שְׁנַיִם אֶלָּא אֲפִלּוּ אֶחָד נֶאֱמָן. וְלֹא שָׁלִיחַ בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ תַּגָּר מִשְּׁאָר הָעָם שֶׁבָּא כְּדַרְכּוֹ וְאָמַר אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי בֵּית דִּין שֶׁקִּדְּשׁוּ אֶת הַחֹדֶשׁ בְּיוֹם פְּלוֹנִי נֶאֱמָן וּמְתַקְּנִין אֶת הַמּוֹעֲדוֹת עַל פִּיו. שֶׁדָּבָר זֶה דָּבָר הֶעָשׂוּי לְהִגָּלוֹת הוּא וְעֵד אֶחָד כָּשֵׁר נֶאֱמָן עָלָיו: בֵּית דִּין שֶׁיָּשְׁבוּ כָּל יוֹם שְׁלֹשִׁים וְלֹא בָּאוּ עֵדִים וְהִשְׁכִּימוּ בַּנֶּשֶׁף וְעִבְּרוּ אֶת הַחֹדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק זֶה. וְאַחַר אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה יָמִים בָּאוּ עֵדִים רְחוֹקִים וְהֵעִידוּ שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ שֶׁהוּא לֵיל שְׁלֹשִׁים. וַאֲפִלּוּ בָּאוּ בְּסוֹף הַחֹדֶשׁ. מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן אִיּוּם גָּדוֹל וּמַטְרִיפִים אוֹתָם בִּשְׁאֵלוֹת וּמַטְרִיחִין עֲלֵיהֶן בִּבְדִיקוֹת וּמְדַקְדְּקִין בְּעֵדוּת וּמִשְׁתַּדְּלִין בֵּית דִּין שֶׁלֹּא יְקַדְּשׁוּ חֹדֶשׁ זֶה הוֹאִיל וְיָצָא שְׁמוֹ מְעֻבָּר: וְאִם עָמְדוּ הָעֵדִים בְּעֵדוּתָן וְנִמְצֵאת מְכֻוֶּנֶת וַהֲרֵי הָעֵדִים אֲנָשִׁים יְדוּעִים וּנְבוֹנִים וְנֶחְקְרָה הָעֵדוּת כָּרָאוּי. מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ וְחוֹזְרִין וּמוֹנִין לְאוֹתוֹ הַחֹדֶשׁ מִיּוֹם שְׁלֹשִׁים הוֹאִיל וְנִרְאֶה הַיָּרֵחַ בְּלֵילוֹ: וְאִם הֻצְרְכוּ בֵּית דִּין לְהַנִּיחַ חֹדֶשׁ זֶה מְעֻבָּר כְּשֶׁהָיָה קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ הָעֵדִים אֵלּוּ מַנִּיחִין. וְזֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ מְעַבְּרִין אֶת הַחֹדֶשׁ לְצֹרֶךְ. וְיֵשׁ מִן הַחֲכָמִים הַגְּדוֹלִים מִי שֶׁחוֹלֵק בְּדָבָר זֶה וְאוֹמֵר לְעוֹלָם אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַחֹדֶשׁ לְצֹרֶךְ. הוֹאִיל וּבָאוּ עֵדִים מְקַדְּשִׁין וְאֵין מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן: יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין מַחֲלֹקֶת הַחֲכָמִים בְּדָבָר זֶה אֶלָּא בִּשְׁאָר הֶחֳדָשִׁים חוּץ מִן נִיסָן וְתִשְׁרֵי. אוֹ בְּעֵדֵי נִיסָן וְתִשְׁרֵי שֶׁבָּאוּ אַחַר שֶׁעָבְרוּ הָרְגָלִים. שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה וְעָבַר זְמַן הַקָּרְבָּנוֹת וּזְמַן הַמּוֹעֲדוֹת. אֲבָל אִם בָּאוּ הָעֵדִים בְּנִיסָן וְתִשְׁרֵי קֹדֶם חֲצִי הַחֹדֶשׁ מְקַבְּלִין עֵדוּתָן וְאֵין מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן כְּלָל. שֶׁאֵין מְאַיְּמִין עַל עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁרָאוּהוּ בִּזְמַנּוֹ כְּדֵי לְעַבְּרוֹ: אֲבָל מְאַיְּמִין עַל עֵדִים שֶׁנִּתְקַלְקְלָה עֵדוּתָן וַהֲרֵי הַדָּבָר נוֹטֶה וּגְנַאי שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּם הָעֵדוּת וְיִתְעַבֵּר הַחֹדֶשׁ. מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן כְּדֵי שֶׁתִּתְקַיֵּם הָעֵדוּת וְיִתְקַיֵּם הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ. וְכֵן אִם בָּאוּ עֵדִים לְהָזִים אֶת הָעֵדִים שֶׁרָאוּהוּ בִּזְמַנּוֹ קֹדֶם שֶׁקִּדְּשׁוּהוּ בֵּית דִּין הֲרֵי אֵלּוּ מְאַיְּמִין עַל הַמְּזִימִין עַד שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּם הַהֲזָמָה וְיִתְקַדֵּשׁ הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ:

5 מנחות פתח ↗

אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִזְדַּמְּנוּ לָהֶם כְּבָשִׂים לְאַחַר מִכָּאן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: תִּינַח כׇּל זְמַן הַקְרָבָתָם, לְבָתַר הָכִי לִשְׂרְפִינְהוּ! מַאי ״תְּעוּבַּר צוּרָתָן״ נָמֵי דְּקָתָנֵי? – צוּרַת הַקְרָבָתָם.

« מנחת חינוך Kometz Mincha 613