מקור חולין ד׳
1 דְּקוּרְיָא שֶׁל צִפֳּרִים, קוֹטֵעַ רֹאשׁוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וְנוֹתֵן לוֹ. אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
2 אַבָּיֵי דָּיֵיק מֵרֵישָׁא, רָבָא דָּיֵיק מִסֵּיפָא. אַבָּיֵי דָּיֵיק מֵרֵישָׁא: טַעְמָא דְּיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – לָא.
3 רָבָא דָּיֵיק מִסֵּיפָא, טַעְמָא דְּבָא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – שַׁפִּיר דָּמֵי.
4 וּלְאַבָּיֵי קַשְׁיָא סֵיפָא, אָמַר לָךְ: יוֹצֵא וְנִכְנָס נָמֵי ״בָּא וּמְצָאוֹ״ קָרֵי לֵיהּ. וּלְרָבָא קַשְׁיָא רֵישָׁא, אָמַר לָךְ: יוֹצֵא וְנִכְנָס נָמֵי כְּעוֹמֵד עַל גַּבָּיו דָּמֵי.
5 כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מָצָא בְּיָדוֹ דְּקוּרְיָא שֶׁל צִפֳּרִין, קוֹטֵעַ רֹאשׁוֹ כּוּ׳. אַמַּאי? לֵיחוּשׁ דִּלְמָא הַאי הוּא דַּהֲוָה שָׁחֵיט שַׁפִּיר!
6 אָמַר רַב מְנַשֶּׁה: סִימָן: מַכְנִיס, אִיזְמֵל, בִּזְכָרִים בְּמַכְנִיסָן תַּחַת כְּנָפָיו.
7 וְדִלְמָא סִימָנָא הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ? אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: דִּמְמַסְמֵס לֵיהּ מַסְמוֹסֵי.
8 וְדִלְמָא קָסָבְרִי כּוּתִים: אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה?
9 וּלְטַעְמָיךְ, שְׁהִיָּיה, דְּרָסָה, חֲלָדָה, הַגְרָמָה, וְעִיקּוּר – מִי כְּתִיבָן?
10 אֶלָּא, כֵּיוָן דְּאַחְזִיקוּ בְּהוּ – אַחְזִיקוּ בְּהוּ. הָכָא נָמֵי: כֵּיוָן דְּאַחְזִיקוּ – אַחְזִיקוּ.
11 וְאַחְזוּק וְלָא אַחְזוּק בִּדְלָא כְּתִיבָא, תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: מַצַּת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.
12 רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת כְּיִשְׂרָאֵל.
13 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים, הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל.
14 אָמַר מָר: מַצַּת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לָא בְּקִיאִי בְּשִׁימּוּר, קָא מַשְׁמַע לַן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת. קָסָבַר: לָא בְּקִיאִי בְּשִׁימּוּר.
15 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים, הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּכְתִיבָא וְלָא אַחְזִיקוּ בַּהּ, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: כֵּיוָן דִּכְתִיבָא, אַף עַל גַּב דְּלָא אַחְזִיקוּ בַּהּ, וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: אִי אַחְזוּק – אִין, אִי לָא אַחְזוּק – לָא.
16 אִי הָכִי, ״כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים״ – ״אִם הֶחְזִיקוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
17 אֶלָּא, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּלָא כְּתִיבָא וְאַחְזִיקוּ בַּהּ: תַּנָּא קַמָּא סָבַר, כֵּיוָן דְּלָא כְּתִיבָא, אַף עַל גַּב דְּאַחְזִיקוּ בַּהּ – נָמֵי לָא; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר, כֵּיוָן דְּאַחְזוּק – אַחְזוּק.
18 גּוּפָא אָמַר רָבָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד, אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן – בּוֹדֵק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, וּמוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
19 מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאִיכָּא הֶתֵּירָא וְאִיסּוּרָא, לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא.
20 אִי הָכִי, כִּי לָא בְּדַק נָמֵי, מִיטְרָח לָא טָרַח.
21 אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ, חֲמֵצָן שֶׁל עוֹבְרֵי עֲבֵירָה אַחַר הַפֶּסַח
22 מוּתָּר מִיָּד, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְלִיפִין.
23 סַבְרוּהָ, הָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: חָמֵץ אַחַר הַפֶּסַח דְּאוֹרָיְיתָא, וְקָתָנֵי: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְלִיפִין, אַלְמָא לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא.
24 מִמַּאי? דִּלְמָא רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: חָמֵץ אַחַר הַפֶּסַח דְּרַבָּנַן, וְכִי מְקִילִּינַן – בִּדְרַבָּנַן, בִּדְאוֹרָיְיתָא – לָא מְקִילִּינַן!
25 וְתִיהְוֵי נָמֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, מִי קָתָנֵי ״שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הֶחְלִיפוּ״? מִפְּנֵי שֶׁמַּחְלִיפִין קָתָנֵי, דְּוַדַּאי מַחְלִיפִין. וּמָה בִּדְרַבָּנַן לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא, בִּדְאוֹרָיְיתָא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
26 לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ, הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי, וַאֲפִילּוּ עָרֵל, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. הַאי עָרֵל הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא מֵתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָּה – הַאי יִשְׂרָאֵל מְעַלְּיָא הוּא! אֶלָּא פְּשִׁיטָא מְשׁוּמָּד לַעֲרֵלוּת, וְקָא סָבַר מְשׁוּמָּד לְדָבָר אֶחָד לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
27 אֵימָא סֵיפָא, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. הַאי מְשׁוּמָּד הֵיכִי דָמֵי? אִי מְשׁוּמָּד לְדָבָר אַחֵר – הַיְינוּ מְשׁוּמָּד לַעֲרֵלוּת, אֶלָּא לָאו מְשׁוּמָּד לְאוֹתוֹ דָּבָר, וְכִדְרָבָא.
28 לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: מְשׁוּמָּד לְאוֹתוֹ דָּבָר לָא, מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּדָשׁ בֵּיהּ – כְּהֶתֵּירָא דָּמֵי לֵיהּ. אֶלָּא מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְכִדְרַב עָנָן, דְּאָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
29 גּוּפָא, אָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִּיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁנֶּהֱנָה מִסְּעוּדַת אַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּזְבַּח לוֹ אַחְאָב צֹאן וּבָקָר לָרֹב וְלָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ וַיְסִיתֵהוּ לַעֲלוֹת אֶל רָמֹת גִּלְעָד״.
30 וְדִלְמָא מִיזְבָּח זְבַח, מֵיכַל לָא אֲכַל! ״וַיְסִיתֵהוּ״ כְּתִיב, וְדִלְמָא בִּדְבָרִים, אֵין הֲסָתָה בִּדְבָרִים.
31 וְלָא? וְהָכְתִיב: ״כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ״! בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה, וְהָכְתִיב: ״וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם״! לְמַעְלָה שָׁאנֵי.
32 וְדִלְמָא מִשְׁתָּא אִשְׁתִּי, מֵיכַל לָא אֲכַל? מַאי שְׁנָא שְׁתִיָּה – דְּאָמְרִינַן: מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, אֲכִילָה נָמֵי – מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
33 הָכִי הַשְׁתָּא? שְׁתִיָּה – סְתָם יֵינָן הוּא, וַעֲדַיִין לֹא נֶאֱסַר יֵינָן שֶׁל גּוֹיִם, אֲבָל אֲכִילָה – אֵימָא לָךְ: מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה הֲוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
34 אִיבָּעֵית אֵימָא: לָאו אוֹרְחֵיהּ דְּמַלְכָּא מִשְׁתְּיָא בְּלָא מֵיכְלָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: ״וַיִּזְבַּח … וַיְסִיתֵהוּ״ כְּתִיב, בַּמָּה הֱסִיתוֹ – בִּזְבִיחָה.
35 וְדִלְמָא עוֹבַדְיָה זְבַח? ״לָרוֹב״ כְּתִיב, עוֹבַדְיָה לָא הֲוָה סָפֵיק.
36 וְדִלְמָא שִׁבְעַת אֲלָפִים זְבוּח, דִּכְתִיב: ״וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כׇּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְגוֹ׳״, טַמּוֹרֵי הֲווֹ מִיטַּמְּרִי מֵאִיזֶבֶל.
37 וְדִלְמָא גַּבְרֵי דְאַחְאָב הֲווֹ מְעַלּוּ? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר כׇּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים״.
38 וְדִלְמָא גַּבְרֵי דִּיהוֹשָׁפָט נָמֵי לָא הֲווֹ מְעַלּוּ, זְבוּח גַּבְרֵי דְּאַחְאָב אֲכוּל גַּבְרֵי דִּיהוֹשָׁפָט, זְבוּח עוֹבַדְיָה אֲכַל יְהוֹשָׁפָט.
39 לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, מִדְּ״מוֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר כׇּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים״, הָא לִדְבַר אֱמֶת – מְשָׁרְתָיו צַדִּיקִים.
40 וְדִלְמָא זְבוּח גַּבְרֵי דְּאַחְאָב אֲכַל אַחְאָב וְגַבְרֵיהּ, זְבוּח גַּבְרֵי דִּיהוֹשָׁפָט אֲכַל יְהוֹשָׁפָט וְגַבְרֵיהּ?
פירוש מלחמת השם על חולין ד׳
1 ועוד נקיטין מהני שמעתתא דמיתאמרן בגמ' בהדין ענינא המבשל בשבת וכו' עד וכבר כתבנו בענין הזה במס' שבת בפ' כירה: אמר הכותב גם אנחנו כתבנו שם ופירשנו דברי רבינו הגדול וביררנו שהם נכונים בראיות נכונות וכך הסכימו הגאונים שהלכה כר' יהודה למדרש ולאורויי ומה שכתב בסתם השוחט לחולה בשבת מותר לבריא בו ביום באומצא ולא פירש דוקא בשהיה לו חולה מבע"י זה ודאי מספק עלינו את השמועה הזאת שאנו סבורים דכל מוקצה מחמת איסור לר"מ אית ליה כל מוקצה מחמת איסור וכ"ש לר' יהודה ואע"פ שלא דחאו בידים אסור כסבריה דרב דהא מסקנא דשמעתין וכיון דקי"ל כוותייהו במוקצה מחמת איסור בשבת וביו"ט אפי' במוקצה סתם ממילא שמעינן לשוחט לחולה שחלה בשבת שהוא אסור לבריא ורב דימי לא פליג מידי אלא בגזירה דשמא ירבה בשבילו איירי וכן מצינו כדעת הזה לראשונים כגון רב אחא ובעל הלכות אלא שנראה מדברי רבינו ז"ל שהוא סובר דרב דימי לית ליה מוקצה מחמת איסור אלא כשדחאו בידים כקושיין לעיל ולא סבירא לן כרב דלא שני ליה דאיהו מדאית ליה מוקצה אזיל ביה לחומרא וכבר ראינו לו ז"ל שהוא כותב בפירות שנשרו דאיסורן משום גזירה שמא יעלה ויתלוש וכן הוזכר בגמ' במס' ביצה ב' וג' פעמים ולא אמרו שהם מוקצים מחמת איסור דומיא דכוס וקערה ועששית שאפי' ר"ש מודה באיסורן אלא שאני התם דדחאה בידים וזה דבר ברור הוא לדעת ר"ש דאפי' במקום שהמוקצה מחמת איסור נוהג בו כגון שאין דעתו עליו אין איסורו אלא כשדחאו בידיה וכבר ביארנו זה בתחלת פ' אין צדין מיהו לר"מ דאית ליה כל מוקצה מחמת איסור וכ"ש לר' יהודה היה נראה לנו דאע"פ שלא דחאו בידים אסור כסבריה דרב אלא שהרב ז"ל סובר דרב לטעמיה דמחמיר במוקצה אבל אנן לית לן מוקצה אלא מאי דאשכחן ביה לתנאי דהיינו דחאו בידים והיינו סבריה דתנא דתני קמיה שוחט וסברא דגמ' דמקשי ודלמא שאני התם דדחיה בידים ורב דימי מנהרדעא כוותייהו פסק וזו הסברא מסתייעא מפשטי השמועות ממקומות אחרים שהרי אמרו בתחלת מס' ביצה לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה וביו"ט שחל להיות אחר השבת עסקינן וכו' ואקשינן אי הכי שבת דעלמא תשתרי ולא אמרו שהיא מוקצה מחמת איסור וכבר נשתבשו שם רובם בפירושה והוצרכו להעמידה בשבת שיש לו חולה עוד אמרו שם בגמ' ביצה ופסחים ובשבת השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן שמעת מינה שזו מוכנת לאדם היא בשבת אע"פ שאיסור שבת עליה והיינו סבריה דאביי בשמעתין וסוגיין דעלמא כוותיה זהו דעת רבינו וזהו קיצורו בהלכה זו וכ"כ תלמידו הרב ר' משה ז"ל ויש לנו פי' אחר לפי שדעתנו כשמועות שהזכרנו והוא כתוב בספר הזה בפ"ב ממס' ביצה:
2 ועוד קשיא דרבי אדרבי ל"ק כו' כאן בתלוש ולבסוף חיברו וכו' עד והרי"ף ז"ל לא כתב בזה כל הצורך: אמר הכותב קיצורו של רבינו ז"ל ולא אריכותם של אחרים דבעיא זו דרבא כבר נפשטה לקולא ממה ששנו בברייתא צור דומיא דקנה עולה מאליו אלמא במחובר מעיקרו הוא ש"מ הא בתלוש ולבסוף חיברו אפי' דומיא דמחובר מעיקרו דקאי מבטל ליה שחיטתו כשרה והיינו מסקנא דבעיין והא דאיתמר בתר הכי ת"ש פשטא בתר פשטא לומר מרישא נמי שמעת מינה דתלוש ולבסוף חיברו שחיטתו כשרה וסיפא במחובר מעיקרו וכדשנינן ודחי לה על דהך מההיא ליכא למשמע מינה דדלמא שאני לה סכין דלא מבטל ליה מיהו פשטיה מצור דומיא דקנה איתא ולפום האי סברא הוא דאוקימנא לעיל במחובר מעיקרו בתלוש ולבסוף חברו תדע שהרי על כרחנו רבא לית ליה הנהו אוקמתא דאוקמינהו גמ' לעיל מתני' ומתניתא דהא מתני' דקתני צור וצור בכותל דבר שאדם מבטל הוא ואינו דומה לסכין ואעפ"כ שחיטתו כשרה וכבר ראיתי מי שפי' דרבא מוקי לה בשחיברו חבור של עראי שלא כדרך בנין אבל חברו כדרך בנין היינו בעיין דהיינו נעיצת סכין בכותל אינו בנין וטעמא דלא מבטל ליה משום חשיבותיה דסכין ושאין אדם מניחו שם הא בצור דומיא דסכין שחיטתו פסולה לדעת בעיא זו ועוד קתני סיפא והצפורן במחובר ומדתני הכשרה בצור בתלוש ולבסוף חברו ורהיט ותני פסול בצפורן מחובר מעיקרו ש"מ כל תלוש ולבסוף חברו שחיטתו כשרה והיינו אוקמתא דמתני' בתר פשטא דבעיא כדפרישית תדע דהא מעיקרא כל תלוש ולבסוף חברו קס"ד דמיבעיא ליה לרבא מדקא איירי' סכין אלמא לית ליה אוקמתא דלעיל שאם לא היתה בעיא אלא בדבר שהוא מבטל אותו דוקא וכי לא היה להם להביא ראיה ממשנתינו ולדחות אותה ולהעמידה בכגון סכין כמו שהביאו מברייתא והיאך אמרו ת"ש נעץ סכין בכותל הרי כל עיקרה של שאלה לא באה אלא על דבר שהוא מבטל אותה אם הוא כסכין דבר שאינו מבטלו ששחיטה כשרה בו דהיינו תלוש ולבסוף חברו דמתני' אלא רבא לית ליה אוקמתא דלעיל אבל הוא מסתפק במשנתינו שמא ר' חייא היא ועד כאן לא מכשר ר' חייא אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא כדקס"ד מעיקרא ואפשר שהטעם גזירה שמא יאמרו שחיטה שאינה באה מכח אדם כשרה או שגזרו בה לכתחלה משום צואר בהמה למעלה שמא ידרוס והך ברייתא דקתני בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר בתלוש ולבסוף חברו דתלוש הוא ולא גזרינן והוא היה שואל לדברי רבי שפוסל במחובר מן התורה בתלוש ולבסוף חברו אם במחובר מעיקרו הוא או לא ואנן השתא אגמ' סמכינן ולסוגיא דשמעתין שמעינן ומסקנא דמאן בתר רבא אסיקנא כאוקמתא דלעיל דמכשר במתני' אפי' בצור תלוש ולבסוף חברו כשרה היה צור יוצא מאליו וקנה עולה מאליו פסולה עוד יש מוסיפין סיוע לזו הסברא ואומרין שלא היתה בעיא אלא לפי שהיה סובר בתלוש ולבסוף חברו לענין הכשר זרעים כתלוש ולענין עבודת כוכבים כתלוש ואע"פ שהיא להחמיר דברי תורה וכל לענין מעילה כתלוש הוא ולמדוה מעבודת כוכבים ובמס' מעילה הרי כל הדברים שוין כתלוש הוא ומאי שנא לענין שחיטה דליהוי כמחובר וכרב פפא קי"ל דמתרגם מתני' אליבא דחד תנא ומן הדרך הזה איני רואה בכאן פסק מחוור מפני שר"א ורבא רבים וסוגיין בעלמא כוותייהו דגרסי' בפ' המוכר את הבית בעי רב יוסף מי גשמים שחשב עליהן להדיח בהן את האצטרוביל מהו וזו הבעיא לדברי האומר כותל כמתובר אלא שיש לומר דטעמא דרב פפא מכולהו טבא חדא פלפלתא חריפא ממליא צנא דקרי דאיהו מתרגם מתני' אליבא דחד תנא ופשיטא ליה ואינהו משבשי ליה ותנו ומספקא להו ורב פפא בתרא הוא בתר דאיבעיא להו לקמן הדר פשטה וגם זה נכון ועכשיו לפי הדרך הזה יכולנו לפרש דרבא אית ליה אוקמתא במתני' דסוגיין דלעיל אלא שלא היה יכול לפשוט בעיא שלו להקל ממשנתינו לפי שיעמיד אותה לדברי תנא בתרא דזרעים ומ"מ אפי' לדבריו הו"ל סתם מתני' ומחלוקת דברייתא והלכתא כסתם וכ"ש דלא פשיטא ליה לרבא גופיה מחלוקת בשחיטה כלל: