מדרש אגדה, בראשית ב׳

1 ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. בצביונם נראו, שנאמר ולמן די יצבי יצבא יתננה דניאל ד יד:

2 ויכל אלהים ביום השביעי. מדת יום ומדת לילה צוה כיום השביעי:

3 ד"א ויכל אלהים. לשון כלילה ועטרה היא יום השביעי לשאר כל הימים:

4 ויברך אלהים את יום השביעי. במה ברכו, שכל מה שאדם מוציא לכבוד שבת הקב"ה משלם לו כפלים:

5 ד"א ברכו שאין הרשעים נידונים בגיהנם בשבת:

6 אשר ברא אלהים לעשות. יעשה אין כתיב כאן אלא לעשות, שהניח כח בהם לעשות, ולמה לא ברא הקב"ה למלאכים גופות, לפי שאם היה בהם גופין היו נראים, ולפי שיש להם צורות משונות, אם היה האדם רואה אותם היתה נפשו יוצאה מפחדם:

7 ד"א אשר ברא אלהים לעשות. הניח הקב"ה צפונית ולא השלימו, כדי לבייש כל האלילים ועובדים לעתיד לבוא, שאומר להם מי הוא אלוה יבוא וישלים זה שהנחתי במעשה בראשית:

8 אלה תולדות השמים. כל מקום שנאמר אלה, פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, וכאן אלה פסל תוהו ובהו:

9 בהבראם. בה' בראם באות אחת משמו, ולמה בראם בה' שכל האותיות יש להם הרגשת שפתים, אבל אות ה' יוצאת מן הפה בלא הרגשה, כך ברא הקב"ה את עולמו בלא יגיעה, שנאמר קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע וגו' ישעיה מ כח:

10 ד"א בהבראם. באברהם בראה, נסתכל הקב"ה במעשה אברהם וברא את העולם:

11 וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ. קודם שיצאו על הארץ אילנות ועשבים, למה לפי שאילנות ועשבים אין באים כי אם מכח מטר, והקב"ה לא המטיר על הארץ, לפי שעדיין לא נברא האדם שיעבוד את האדמה ומתפלל על הגשמים שירדו וגם אד לא היה שיעלה מן הארץ וישקה את האדמה עד שנברא אדם, ולכך כתיב וייצר ה' וגו' פסוק ז, ולמה בשני יודי"ן אוי לי מיוצרי או לי מיצרי:

12 ויהי האדם לנפש חיה. לפי שנפשו על אדם לא נבראת מן הארץ כשם שנפש שאר הבהמות נבראת, לכך היא נפש הבהמה פניה לעולם למטה, ונפש האדם פניו למעלה:

13 פישון. הוא נילוס, ולמה נקרא שמו פישון, על שם ופשו פרשיו חבקוק א ח:

14 חדקל. על שם חד וקל:

15 פרת. שהוא פרה ורבה:

16 ומעץ הדעת טוב ורע. לא אמר הקב"ה עץ הדעת אלא משה שכתב התורה קראו עץ הדעת, וגם האדם לא היה יודע שהוא עץ הדעת, שכן האשה אמרה אל הנחש ומפרי העץ אשר בתוך הגן בראשית ג ג, ולא אמרה ומפרי העץ הדעת:

17 לא טוב היות האדם לבדו. מיכן אמרו חכמים השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה:

18 אעשה לו עזר כנגדו. שהאשה עוזרת לאדם, מביא חטים טוחנת ואופה, ומביא פשתן וטווה ועושה בגדים ומלבישתו ומעמידתו על רגליו, זכה עזר, לא זכה כנגדו:

19 ויצר ה' אלהים. ביצירת הבהמה כתיב ביו"ד אחד, לפי שאין לה יצר טוב:

20 ויבא אל האדם. שביקש הקב"ה לראות מה יעשה האדם אם יקרא לאחד מהם שיהיה עוזרו, לכך הפיל עליו תרדמה, ולקח אחת מצלעותיו, כשלקח אחת מצלעותיו ובנה אחת והביאה אל האדם, וזה שאמר ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שקשט הקב"ה לחוה והביאה אל האדם, כדי שתהיה חביבה עליו. שאין אשה נאה לפני בעלה אלא בתכשיטה. ד"א ויבן. מלמד שנתן הקב"ה בינה לנקבה יותר מן הזכר, אבל הזכר לאחר שהוא גדול ויוצא לחוץ לומד בינה מבני אדם, לכך האיש כשהוא גדול הוא מבין יותר מן האשה:

21 ויאמר אדם זאת הפעם עצם מעצמי וגו'. מלמד שבא אדם על חיה ובהמה, ולא נתקררה דעתו, עד שנזדווג לחוה:

22 לזאת יקרה אשה. את מוצא זכר ונקבה נקראו אש, ולא היו יכולין לעמוד עד ששיתף הקב"ה שמו בהם, ה' באשה וי' באיש הרי י'ה', מלמד שהוא משותף על שניהם:

23 על כן יעזוב איש. לא אמר אדם אלא איש, והוא צווי מן הקב"ה שנקרא איש:

24 את אביו. זו אחות אביו:

25 ואת אמו. זו אחות אמו:

26 ודבק באשתו. ולא בזכר:

27 והיו לבשר אחד. למקום שנעשים בשר אחד, מיכן אמרו הבא על אשתו שלא כדרכה, והוציא זרע לבטלה חייב מיתה, שעבר על אזהרה שלהם:

28 ויהיו שניהם ערומים. מלמד שלא ברא להם הקב"ה לבושים והיו כבהמות, ולא היו מתביישים מראיית ערותן לפי שלא היה להם יצר הרע: