8והמלך שב מגנת הביתן אל בית משתה היין והמן נפל על המטה אשר אסתר עליה ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו:9והמלך שב, והמן נופל וכו'. איתא בגמרא מגלה פ"ק נפל מבעי ליה א"ר אלעזר שבא מלאך והפילו עליה, פרש"י נופל משמע לשון הולך ועושה תמיד רוצה לזקוף ומלאך מפילו, ואינו רחוק כי בהיותו בגן כנז' שמה מעשה ושתי אשר סיבבה מיתתה ע"י הצר הזה, ועתה הנו מתעולל גם על זו להמיתה, וכמ"ש הוא קטל לושתי ואיקני בי ובעא למקטלי וכמו שקדם, ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית, פתוני המפרשים לדבריהם ואופת שרחוק הוא להאמין שיחשוב המלך שיעלה על דעת המן לבא עליה בעת ההיא עת רעה היא לו גם המתרגם רע בעיניו הדבר ותרגם בתוספתא הא ברם בקושנוא לא אתא המן אלהין למשכב עם מלכתא כד אנא שרי בביתא הנה שהסיב הדבר על אשר בא בשפרפרא כי אז היה בדעתו לשכב עם המלכה ועל זה בא וכי לא נעשית עצתו עתה קם עליה להרגה. וזהו לכבוש את המלכה עמי בבית, ועל כן עלה על דעתי לפרש תיבת לכבוש ע"ד קצת המפרשים שהיא כמו במדבר ל"ב כ"ט ונכבשה הארץ לפניכם ושתהיה כוונתו כי בבאו מהגן ונזכר לו דבר ושתי כמו שאמרנו אמר הגם לכבוש וגו' הנה בדבר ושתי יעצת בשת יען אמרת שהיה חלול כבוד המלך כי ברבים היו עמדי בעת ההיא וראו אשר מיאנה לבא על פי דברי פעמים כמו שבא שם, ושמזה יצא דבר המלכה וגו' ועתה מה יש הנה היא עמי בבית כי גם שתעשה אי זה דבר כנגד כבודי אין רואה ואין שומע, ואתה צודה את נפשה לקחת ואתה קם עליה להורגה כי עלה על דעתו שרצה להורגה ותהרג היא והוא כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך ומקצת ביארו כי מרוב שיחו וכעסו העליל עליו עלילות ברשע מה שלא עלה על לב שניהם, אבל ברבתי דאחשורוש פרשת ו' מצאתי הלשון הזה מה עשה מיכאל דחפו על אסתר והיא צועקת אדוני המלך הרי כבשני לפניך, ויאמר המלך הגם לכבוש המלכה עמי בבית ושמע המן הדבר הזה ונפלו פניו ע"כ. הנה שביארו דברי הגם לכבוש את המלכה דברים כפשטן והמעלה אותו עליה העלה על לב אחשורוש להאמין מה שלא היה ראוי להאמין כפי העת ולמראה עיניו ישפוט. הדבר יצא מפי המלך קרובים דברי הה"ר יהודה ן' שושן ז"ל גם שלא היה ראוי להאמין כבר יצא הדבר מפי המלך בדעת או שלא בדעת והעומדים לפניו מיהרו לעשות המשפט כפי מנהגם כי חפו פני המן כדי שלא יראה עוד פני המלך וכמו שקדם בפסוק אבל וחפוי ראש. וכמ"ש הראב"ע שהוא מנהג פרס והדין עמהם כי באור פני מלך חיים כתוב. ובמדרש קצתם העתיק הה"ר יהודה ז"ל בסוף ביאורו כתוב לשון זה ומנהגם כשכועס המלך על אי זה אדם להחזירו לאחוריו ולכסות פניו, אבל היה נופל על מטת אסתר לבקש על נפשו וכששב המלך וראהו אמר זדון גדול הוא זה שנוגע במלכה לפני אז החזירו שוליו על פניו וסחבוהו לחוץ. ובשערי בינה לה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל כתוב ופני המן חפו בצרעת ע"כ אפשר כי בתחלה הצרעת זרחה במצחו כעזיהו כנדרש ממדרש והמן נדחף, ד"ה ב' כ"ד י"ח וגם הוא כדחף לצאת לחוץ כי נגעו ה' דעזיהו, ועתה פשתה הצרעת בכל פניו עד שחפו פניו ממנו ואפשר שהיו מיני צרעת משונים זה מזה ועל כן כתוב חפו לשון רבים:
