מנות הלוי על אסתר ג׳:ח׳

8 ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עשים ולמלך אין שוה להניחם:

9 ויאמר המן למלך וגו'. הן אמת כי זרות הדבר הזה רב ועצום כמוכר כקונה, עד שהרב ר' יצחק עראמה ז"ל החליט המאמר בהכחיש המפורסם בזה ואמר שהמלך לא ידע היות עם בני ישראל הנדרשים מעמו כי המן לא אמר רק ישנו עם אחד וגו' ולא הזכיר מי הם, ואחריו החזיק בדבר הרב ר' יהודה ן' שושן ז"ל ועשה לו כמה סמוכות, ולכן אעתיק דברי האחרון אשר האריך מן הראשון, וכה אמר. כתב א' מחכמי הדור, כל עבדי המלך וכל עמו יודעים כי עם בני ישר' רב ועצום בחכמה ובמנין בעיני המלך והשרים כי כל מלכי בבל ומדי ופרס מנשאים אותם לחכמתם ומעלתם כי רוח הקדש בם וכ"ש אם היה נודע לכל שהמלכה היתה מישראל כדעת החכם שבחר בזה, ואיך ימלאנו לבו לשלוח יד, וכ"ש להשמיד להרוג ולאבד וכמאמר המלך לבסוף וכ"ש שלא יאות לו המלך כלל לשאלה כזאת, אך המן הרע הזה. עם עוצם גאותו גם כי עבדי המלך הסיתוהו לבלעו זדון לבו השיאו להכניס עצמו בסכנה עצומה כי בטח על גדולתו והיד הגדולה אשר לו במלך כי לסוף יעשה חפצו וחשב מחשבת רעה לשאול מן המלך על עם סתם יתארהו בתוארי הפחיתות וההזק כאלו אין בו ממש וכשיודה אליו המלך בזה ימהר לכתוב ספרים לכל המדינות כרצונו בהיות מבטחו באהב' המלך אליו כי מעט מעט יגלה הדבר ויפק רצון מיום ליום ומחדש לחדש צו לצו קו לקו יגלה אזנו איזה עם הוא גם המלך זעיר שם זעיר שם יתפתה ויתרצה אליו כי כיון שהתחיל להודות לא ימנע ממנו, וכ"ש כי כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אין להשיב, ולא שת לבו אל אסתר אף כי יהיה נודע בשערי' שהוא יהודית כי אחר שיצאה מכללם והמירה דתה לדעתו תהיה קשה לישראל גם כי כוס הפתוי וההסתה יעבור עליה במשך הזמן ההוא, ולפי שהדבר מסופק ומסוכן מאד שאם לא יתרצה המלך יהיה במרד במלכותו כי גנב לבבו, לכן הלך לקראת נחשים לדעת לאי זה יום וחדש מהשנה יהיה עת מציא חפצו מהמלך כי הוא הזמן המחוייב שיכתב בספרים וסימן רע לו כי הגורל דוחה אותו עד החדש האחרון כי אין רחוק ממנו והוא המעיד כי קשה למצא שאלתו והשנאה והגאוה קלקלו השורה והרצים היוצאים דחופים והדת הנתנה בשושן הכל היה נעלם מן המלך כי המלכים ההם כמלכי בית תוגרמה שהם בחדרי בתי מלכותם יושבים על כסאותם לפנים ולפני לפנים רואים ואינם נראים כי אין נכנסים לפניהם רק השרים הגדולים רואי פני המלך ואף לא בכל עת רק לעתים מזומנים ומרוחקים, והנה כל איש ואש' אשר יבא אל המלך אל החצר הפנימי' למקטון ועד גדול יומת, גם המלכה כלם בבל יבא, ולכן איננו רחוק שיכתבו הספרים ולא ידע המלך דבר רק ככל אשר צוה המן וכמו שנאמר שם, ואם הדבר גלוי ברחובות קריה מי יגיענו אל המלך והנקראים למלך ונכנסים ביישות אינם כי אם המן ובניו ואנשי עצתו, גם כי כל זה ההסתר ביום הראשון התחיל וביום הג' כלה כי ברביעי נתלה. ובזה הדרך לא יחשבו האנשים האלה לשוטים. אמנם עינו הטעתו כי הפיל פור על הזמן שיקל לו המעשה לא על המעשה בעצמו, והיה לו להקדים אם יצא פעלו לאור אם אין, ואח"כ זמן הפעל, וכדומה לזה מי יעלה לנו בתחלה כי לא שיערו העדר נצחונם וגם שם לא ינוח להם ולא נפל הגורל בז' באדר כי גם בו נולד, גם כי בכל ז' ימי אבלו עדיין הוא כחי עמהם, וכל זה כפי מה שדרשו כי נפל באדר לפי שבו מת אבי התעודה, ועכ"פ הגורל יצא לו בחדש אדר כדי שיכינו עצמם בהמשך כל הזמן ההוא לתשובה שלא כדעת המפרש כי הוא הבוחר בחדש אדר להשמידם אם לפי שמת משה באדר ואם בעבור חבור העליונים במזל גדי שהוא י"ב למזל דלי שהוא מזל ישראל, כי האמת והנכון שיצא כן בגורלו. ויאמר המן למלך ספור הכתוב הזה ינצור ויעזור למה שהקדמנו, כי לא גלה אזן המלך המן הרשע בדברו אליו:

10 ואציע ואומר כי מה שהוא חק ונימוס בדתי מדי ופרס כי מה שנכתב ונחתם בטבעת המלך אין להשיב הוא להוסיף חוזק ואומץ על הדברים והנימוסים היוצאים מהם וממועצותיהם שאי אפשר שימצא אחריהם שום דופי כפי העיון אשר הושם בהם טרם באו לכלל פסק דין וכמ"ש למעלה כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין ואלו היה איזה מקים להשיב פסקי דינם הנה זה בעיניהם זלזול הב"ד הקודם והוצאת לעז על חכמתם, וז"ט אומרם דבר המלך ודתו כי הענין ההוא יצא מעויין כפי הדת ואלו היה המן מגלה למלך כי על עם ישראל העצום בחכמה ובמנין הוא מדבר יקשה מכמה פנים:

11 הא' כי איך תצא זאת מלפניו ואיה איפה המשפט הישר מבלי הזמין הכת המתחייבת להשמיד להרוג ולאבד זקנים עם נערים טף ונשים הבמחנים אם במבצרים הם נשגבים למרוד במלכם:

12 הב' כי מי היא זה הסכל. המקבל דברי עבדו האומר לו הניחני לשרוף נחלה זו השוה אלף אלפי דינרי זהב ואתנה לך אלף דינרי זהב הלא זה דבר אשר אמר יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככרי כסף אשקול.

13 הג' כי כשאמרה אסתר כי נמכרנו אני ועמי השיב המלך מי הוא זה ואי זה הוא והנו נצב. ואף אם נאמר שלא היה נודע שאסתר היא יהודית, והוא אמר מי היא זה בחשבו שהעם הנמכר שהוא ישראל אינם נוגעים לה. הנה היה זה קל ההתבוננות בשמעו דבריה אשר היא אומרת כי נמכרנו אני ועמי, גם לא היה לו להשיב אלא שלא ידע שהיו ישראל עמה.

14 הד' כי מרדכי היודע שהסכים המלך על ככה איך לא נתירא מלצאת אל רחוב העיר לקרא תגר כנגד המלך ולא זה הדרך לבטל את הנגזר כי אם פיוס ובקשה.

15 הה' כי מה הוא אומרו והעיר שושן נבוכה, כי המבוכה היא בדבר שאין האדם נצב קיים ומוסכם בו, כי לא ידע לבחור איזה מהחלקים, ובין שיהיה ענין מבוכה זו בכל אנשי העיר בכלל גרים ואזרחים, ובין שיהיה על הגרים הנמצאים שם, ואם היהודים מה שאינו במשמע. אין לומר לשון מבוכה כי אם לשון עצבון ומהומה כי הנה נימוס המלך אשר צוה על ככה ואין להשיב יסלק מבוכתם. אמנם הדרך הנכון בפשוטו של ספור כי הוא נזהר מהזכיר' בשמם ולא יזכר שם ישראל בפיו כי ירא מלשאול מהמלך להרוג עם גדול אשר תחת ממשלתו ואיך לא יירא מלדבר אל המלך על שטף אף ואכזריות כזה שלא להשאיר שריד ופליט מישראל אשר גם תמול גם היום נעשים נסים גדולים בארץ על ידי גדוליהם וזה נודע מאד בשעריהם ובספרי זכרוניהם גם כפי קירוב ענייני דניאל וחביריו לא זזו הדברי' מפי עולליהם, גם נזהר מלהזכיר הריגה, וכה אמר בדברו ודתיהם שונות ואת דתי המלך אינם עושים וגו' יכתב לאבדם, שאם ישיב המלך שאיננו מסכים בביעורם מן העולם ושילכו לאבוד. הנה גם הוא אחריו להליץ ולומר כי גם הוא אינו אומר אלא שיכתב לאבד דתותם ומנהגם ושאין תועלת בהנחת דתותיהם ונימוסיהם עמם רק שינהגו בנימוסי המלך אשר הם תחתיו, וזה קרוב ונכון בעיני המלך, וכשהמלך שתק ולא הקפיד כלל כי לא עלה על לבו שעל עם עצום ערך מנחמתו וריב לשונו צוה המן עצמו לכתוב בספרים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים כי הוא מבאר מלת לאבדם שיהיה להשמיד להרוג ולאבד, ובטח באהבת המלך המשיב לו ואומר הכסף נתון לך והעם וגו' והמלך לא שיער על ככה על עם גדול ורב בישראל, גם לפי דרכנו לא יקשה כלל הענין השני והוא אומרו הניחני לשרוף נחלתך ואעבדך בדבר מיעט כי באהבתו אותו לא ישער הפסד שכר העם ההוא הבלתי נודע ומתנתו היא המעידה על כי לא ידע המלך רשע מה הוא אומר. גם הענין הג' והוא אומרו מי הוא זה וגו' מיושב מעצמו כי הרגיש שהם הנמכרים לאבדם והוא לא צוה מעולם על עם כזה ולא על עם אחר בזוי ושסוי להורגם כי אם לאבד נימוסיהם בענין נימוסי המלוכה וחקיו הנגזרים מיום אל יום לא להשמיד להרוג ולאבד, ולכן צעק מרדכי ברחוב העיר כנגד המזייף כי המלך לא ידו נגעה בכל אלה, ולא על המלך הוא צועק וכועס, אלא על המגלגל. וג"כ נתישב הענין הד' מזעקת מרדכי, וזה נועם המבוכה אשר בשושן העיר לבד לא בזולתה והוא כי בשושן המדינה אשר היא קרובה אל שושן הבירה נבוכה מאד להיותם מרגישים כי יש בדבר זיוף ומרמה כי משטמת המן למרדכי נשמעת ומצד אחר ראו כי המלך והמן ישבו לשתות אחר שהדת נתנה לכך היה ענין מבוכתם, אבל בכל שאר מדינות המלך שאין העם יודעים ומרגישים ענייני הזיוף כי אינם קרובים לעיר המלוכה לא נזכר בהם מבוכה, זהו דרך ישוב ה' התמיהות הנזכרות עכ"ל, זהו מה שכתב הה"ר יהודה ז"ל כמעתיק דברי הה"ר יצחק וכמבאר ומוסיף על דבריו. ושניהם שוים בהכחיש המפורסם. והנה הה"ר יהודה ז"ל כאשר בא לבאר דברי רז"ל בסוף הביאור לחצו טבע האמת וחסידותו פגעה בו והשיבו אל הדרך הישרה במאמר ישנו עם אחד. אמר רבה ליכא דידע לאשתעויי לישנא בישא כהמן אמר ליה תא ניכלינהו א"ל מסתפינא מאלההון דילמא עביד בההוא גברא כדעבד בקדמאי וכו', כתב לשון זה, אין ספק שפשוטו של סיפור יורה בכמה מקומות שלא ידע אחשורוש על איזה עם היה המן מטיל הרעה ומדקדוק מאמריו ועקשות דבריו יש ידים מוכיחות לזה, וכמו שפירשתי גם אני בחלק הראשון, אבל אחר שהוא מוסכם לחכמים שידע ושמח ורצה בקיומו של איסור, מי משלנו יקל ראשו לפרש הפך הסכמתם בכתובים, ואין מקום לומר אין מקרא יוצא מידי פשוטו והדרשה תדרש, כיון שפשוטו הפך מדרשו, ואני חוכך למצא לאחוז זכות למה שאחזנו כפי פשוטן של כתובים כי גם רז"ל במדרשים לא יכחישוהו כי כל מה שאמרו הם בזה הוא ע"פ דרכם שתולים הקלקלה במקולקל שאף אם היה מגלה לו המן הדבר על בוריו יש בכלל דבריו כל אלו הטענות האפשריות ע"ד שואל ומשיב עכ"ל, לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו פלצות בעתתני כי אראה שלומי אמוני ישראל בורחים מדברי רז"ל פעם בורחי' פעם מעלימים עין פעם מצדדים דבריהם למה שירצוהו. כאשר ראית מדברי הה"ר יהודה ז"ל כי אחר אשר הודה, חזר לצדד צדדים להעמיד מה שקראו פשוטן של דברים, וכאשר בא להעתיק מאמרי מדרש רבתי דאחשורוש פרשת ו' בפגעו במאמר גדול הכמות והאיכות בפסוק ישנו עם אחד וגו' אשר חכמי' יגידו עוצם הויכוח אשר בין אחשורוש והמן כי אחשורוש מרחיק הדבר והמן מקרבו עד שקבץ כל חכמי נכרים כלם להתיעץ על הדבר וכלם הסכימו שלא לעשות דבר זה והפליגו בשבחן של ישראל כדאיתא התם. הנה החכם הנז' העלים עין ממנו ועבר עליו הקולמוס ולא העתיקו בכלל המאמרים האחרים ביען הוא קטיגוריא רבה לדבריו. לכן ראיתי ונתון אל לבי לבור הדברים להורות כי דברי חכמים ז"ל דברים צדיקים, לא כי דבריהם צריכים חזוק אף כי אנכי אעננו, רק נעויתי משמוע נבהלתי מראות חכמים צדיקים כאלה מצדיקי רשע הוא אחשורוש ומהפכי' בזכותו עקב שוחד דברים קלים ערבי' לחכם אשר אם היו רוצים לחפש במאמרי רז"ל ושותים בצמא את דבריה' היו מרגישים בקלות הדברי' ההם והיה מחשך לפניה' לאור ומעקשים למישור, מי יתן ידעתי ואמצאם ואזכה לראותם בע"ה ואדון לפניהם בקרקע ואשאלה מהם אשר למה לא יראו כי הנם מסירים צדקת צדיקו של עולם בנס גדול כזה אשר הובטחנו בקיומו לעד כי לפי מעוט אשמת אחשורוש ימעיטו בגדולת הנסים וזה כי אם אחשורוש לא צוה להשמיד להרוג ולאבד למה לא יתלה להמן ויהרוג כל זרעו אחרי אשר הרים יד במלך ויגנוב את לבבו וכתוב וחתום שקרים ואין בדתי מדי ופרס כי הכתב אשר יכתב בזיוף אין להשיב זה ודאי לא נתן ליאמן, שא עיניך וראה כי בדבר שרי דריוש רתת על דניאל והמלך אהבו ושם בל לשזבותיה ועד מעלי שמשא וגו' וכתב רש"י ז"ל ועד מעלי שמשא ועד בא השמש היה משתדל להצילו אבל כשהגיע זמן תפלתו כרע להב"ה על ברכיו. והתפלל תפלתו ושוב לא היה לו פתחון פה להצילו ע"כ, ודבריו בלי ספק דברי קבלה מדרש או הגדה. הנה שלולא שהתפלל מנחת ערב היה מצילו כי לא כל דבר שיאמר יאמן כ"ש בשקר מפורסם ולפי דבריהם לא יהיה עקר הנס הצלת בני ישראל. וממקום שרצה הראב"ע להביא ראיה כי כתב אשר נכתב בשם המלך אמת או שקר אין להשיב הבאתי אני ראיה להפך ונכרין דברי אמת ומה שיעידך על אימות זה, הוא השתדלות מרדכי והתעצמותו עם אסתר לבא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה, ואם דת למדי ופרס כי כתב אשר נכתב ונחת' בטבעת המלך אין להשיב אמת היה או שקר צדק או עול מה ענין בקשה זו. ואסתר למה לא אמרה להשיב אל מרדכי כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים כי כתב אשר נכתב בשם המלך וגו' אין להשיב. אלא הובררו הדברים כי יש באפשרות להשיבם, וכל זה אני אומר לפי דעתם, אבל מה שאאמינהו אני כי צדיקים מרדכי ואסתר ככפיר יבטחו כי לא יטוש ה' את עמו והיו מבקשים דרך להצלה זו כי כל דבר עליון צריך התעוררות תחתון, וכמו שאני עתיד להאריך בזה בס"ד, ועוד אני תמה מהם ומכיוצא בהם מי נתן להם רשות להקל ראשם בדברי חז"ל ומי נתן להם כח לברור ולומר הגדה זו נאה והגדה זו אינה נאה. והנה מצאתי במדרש לקח עוב דברים נפלאים מורים על מעלת תהלת המגלה הזאת ראיתי להעתיקם פה מפני כבוד שמים וכבוד רבותנו הקדושים ותכתוב אסתר וגו' את כל תוקף כל עיקר ענין המעשה, לימד שיש דרשה למגלה הזאת שנאמר ותכתוב אסתר את כל תוקף, כלומר תוקף המעשה בלבד נכתב, אבל רב דברי' שהיו באותו הזמן לא נכתבו כענין ההגדות שבמדרש מגלת אסתר עכ"ל, ובשערי בינה להה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל כתוב, ועוד תחלה קיימו וקבלו להזכיר תקפו של נס ושל אסתר זהו שנאמר כל תוקף, ולבסוף קבלו עליהם לדרוש על המגלה שצריכה מדרש כדברי תורה עד כאן לשונו, ראו דברי קדושים הללו מה טובו מה נעמו כי אחרי דאמרינן בירושלמי דמגילת אסתר הרי היא כחמשה חומשי תורה שאינם בטלי' לעולם, וכמו שיבא בפסוק והימים האלה וגו' בס"ד, שורת הדין שתהיה ככל דברי התורה למדרש ולמעשה ומינה ובה יש לדרוש ומדברי רז"ל לא מסבר' דנפשיה כשהסברא חולקת על דבריהם ז"ל. וכמה שמח לבי ויגל כבודי בדברי החסיד הקדוש הה"ר אליעזר מגרמיזה זצ"ל שהפליא לכתוב גימטריאות ורשומות להעמיד דברי רבותנו וראו עד היכן הגיעה מדת חסידותו לדרוש חסרים ומלאים וטעמים ונקודות ומספרים ומניינים, וכתב בסוף המגלה ז"ל, קס"ו פסוקים במגלה, קס"ו תיבות בפרשת ויבא עמלק ובפרשת זכור את אשר עשה לך עמלק, קס"ו תיבות בהלל הגדול דכתיב ביה ויפרקנו מצרינו זה המן איש צר ואויב, וסמיך ליה נותן לחם לכל בשר רמז לסעודת פורים. קורין המגלה בשמחה שיש בה קס"ו פסוקים כמנין יעלזו חסידים בכבוד. אמר המר משה רז"ל אמרו מנין להמן מן התורה שנא' המן העץ. העץ עם התיבה קס"ו. זה הספר מתחיל ויהי, ומסיים זרעו, ויה"י זרע"ו גימטריא מרדכי היהוד"י ואני אומר מרדכ"י היהוד"י גימטרי' שד"י, וכן ויהי זרעו כי ע"י מרדכי היהודי אמר הב"ה די לצרת' והמגלה הזאת סוף הניסים שנתנו ליכתב כמה דאמרינן בגמ' יומא ג' ולכן נרמז שם זה בתחלתה וסופה שאין לכתוב עוד וזה די, עוד כתב ושים באזני יהושע כ"י מח"ה אמח"ה עולה תתקנ"ד. כך שנים יש מיום שנאמר אל משה כתוב זאת זכרון עד שנה שנלקחת אסתר אל אחשורוש כיצד מ' של מדבר, תת"ן שנים היו בארץ הרי תת"ץ נ"ב שנים לא עבר איש ביהודה, א' מדריוש המדי ה' של כורש הפרסי' ז' עד שלקח אחשורוש את אסתר הרי תתקנ"ה שנים עכ"ד, וכאלה כתבנו למעלה וכזה וכזה נכתוב עוד בס"ד להורות כמה מעלות טובות למגלה הזאת ושהכל רמוז בתורה, ושדרכה דרך התורה לקצר במקו' ולהאריך במקום אחר וכדאמרינן בב"ר פר' חיי א"ר אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפים הוא אומרה ושנה, והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מרבוי המקרא. וככה במגלה הזאת תראה כמה דברי' נלמדים מרבוי ומיתיר ומחסרי' ומשלמים באופן שאין לפרוש מדברי חז"ל, וכל הפורש מדבריה' כפורש מן החיים, ומעתה הנני בא להודיע רשעת הרשעים המן ואחשורוש ופרשת גדולת הנס וראשונה אהרוס הסמוכות אשר סמך הה"ר יהודה אל הדעת הזה אשר בתחלת העיון יראי דברי' גדולי' וכל זה בהכרת ערך החכמי' השלמים האלה אשר קטנם עבה ממתני. רק לכבוד השם וכבוד רבותנו הקדושים ז"ל:

16 ואציע ראשונה, כי דעת חכמינו ז"ל, היות אחשורוש מלך חנף אויב לישראל ומפחד מהרע להם מפחדו ממה שנעשה לראשונים, וכאשר קרבו רודפי זמה אחשורוש והמן נתיעצו עליה' עצה רעה. והוא כי נודע להם אהבת ה' את עמו, וכי הנוגע בהם כנוגע בבת עינו, ולכן העצה הנכונה הוא להכשילם בכל מה שאפשר להכשיל' באופן ינתק חוט החורז ביניהם וכך היתה עצת פרעה הרשע שבטל מהם ברית מילה, כדאיתא בפרקי ר' אליעזר פרק מ' ועל דעתי זאת היא כוונת דברי' כ"ו ז' וירעו אותנו המצרים ויענונו, אשר אם היתה הכוונה שעשו עמנו רעה היל"ל וירעו לנו כי אין תיבת רעה נסמכת עם תיבת את שתיבת את מורה על עצם הדבר וכן היא אומר עתה נרע לך מהם. למה הרעות לעם הזה. למה הרעות לעבדך. ובפרשת חקת כתוב וירעו לנו מצרי' ולאבותינו, ומזה הובררו הדברי' שוירעו אותנו המצרי' ביאורו עשו אותנו רעים וחטאי' שבטלו ממנו המילה ובזה יכלו לנו ויענונו שאלמלא כן לא היו יכולי' ולא נדחוק כמו שנדחק הרד"ק בספר השרשים שכתב בשרש את, במקו' למ"ד השמוש כמו וירעו אותנו כמו לנו, ונחזור לענין כי המן הרע הזה יעץ עלינו רעה, ובכל זאת אחשורוש היה מפחד אף אם היה הוא חפץ ברעתנו כהמן ויותר, עד שברב הימי' נעתר ונתפצר לו ושניה' שוים לרעה יודעי' בעם בני ישראל ומבקשי' רעתם. והא לכם ראיה על כל דברי אלה אמרו במדרש רבתי דאחשורוש פרשת ו' ובילקוט סימן תתרנ"ג ממלוך אדם חנף, זה אחשורוש שהיה חנף. שהרג את אשתו מפני אוהבו, ופעם אחרת הרג את אוהבו מפני אשתו, ע"כ הראיתם כמה ברחו רז"ל מהצדיק רשע עד שזה וזה תלו בחנופה. עוד בגמרא מגילה פ"ק הכסף נתון לך. א"ר אבא בר כהנא, משל דאחשורוש והמן למה הוא דומה לשני בני אדם, לאחד היה לו תל בתוך שדהו ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו, בעל התל אומר מי יתן לי חריץ זה בדמים, ובעל החריץ אומר מי יתן לי תל זה בדמים, לימים נזדווגו זה אצל זה, א"ל בעל החריץ לבעל התל מכור לי תלך. א"ל בעל התל טול בחנם ולואי ע"כ. ופרש"י משל דאחשורוש והמן כלומר יש ללמוד מאחשורוש שבדעתו היה להשמידם ע"כ. וביאור המאמר לפי דבריו הוקשה לו צורך המשל ועניינו ואמר דהוי כאלו שאל מה ראה אחשורוש למאן בכסף הנתון לו, ולכן המשיל משל להורות כי הוא היה חפץ בדבר יותר מהמן. ואני אומר בדבר המשל כי אחשורוש היה מפחד שמא יטלו את שלהם מתחת ידו כפרעה וחבריו באופן שלא היה יכול לשלוט בהם בעצם והוא משל התל שלא יוכל לדרוך הדורך עליו, וראה אימות זה ממ"ש בגמרא שם בימים ההם כשבת, וכתיב בשנת שלש, אמר רבא מאי כשבת כשנתישבה דעתו אמר בלשצאר מנה וטעה אנא מנינא ולא טעינא ופרש"י כשבת המלך משמע בתחלת מלכותו והא כתיב בשנת שלש ע"כ. הנה פחדתו בתחלה רב ועצום וגם אא"כ מה המונע שלא יהיה פחד אלהים לנגד עיניו, והמן היה דואג על העבר כי הגידו לו את עם מרדכי כדברי המתרגם ארום חויאו ליה שמרדכי אתי מן יעקב דשקל מן עשו אבא דאבוי דהמן ית בכירתא וית ברכתא ויהודאי אינון עמא דמרדכי באופן כי באובדן עם זו זה השוה חצרו ולא יפחד וזה ישוה חצרו ותמלא נפשו מהם ואתם עדת המעיינים ראו אם נשאר שרש וענף לב' התמיהות הנז' כדברי הה"ר יהודה האם יש לשאול טעם למה לא הזמינם לדין ולמה לא הרבה במחיריהם בהיותו חפץ ותאב להשמידם:

17 ולי משה בנו נראה הוקשה לרב בחדש הראשון היל"ל משל דהמן ואחשורוש, כי המן פתח וכו', לז"א יש ללמוד מתשוב' אחשורוש הכסף נתון לך שבדעתו היה להשמיד' רק שלא היה לו פתחון פה, ועתה שהשר הגדול שבשריו נתן לו כ"כ טענות ישנו עם אחד וכו', היה לו פתחון פה, ולזה התחיל באחשורו' בעל התל. ואמר בתוך בתוך, כי אם היה בקצה השדה לא היה כ"כ הזק וכמו שטען א"א ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו, וכנה אותו בתל כמ"ש מר אבא נר"ו בפנים, שלא יוכל לדרוך הדורך עליו, וכינה אותו בחריץ כי פחד המן פן יטבע בתוכו כמו שקרה לאבותיו, ורואה אני הגירסא נכונה שאומרת מי יתן לי חריץ זה בתוך שדי, מי יתן לי תל זה בתוך שדי, אמנם לגירסת אבא נר"ו בנמשל הכל מתוקן אמנם במשל קשה בשלמא תל היה מתאוה שיהיה לו. אמנם אומרו מי יתן לי חריץ וכו' יחפור ויהיה לו חריץ, לאחד היה לו לומר תל בתוך שדהו. כי היה מלך ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו כי מן השמים נתנו לישראל בידו, ואמר בדמים בדמי'. כי המן אמר ועשרת אלפים והמלך מאחר שהממון היה שלו, ואמר הכסף נתון לך. א"כ הוא נתן דמים. לימים נזדווגו זה אצל זה כלומר כי פתח המן ואז היה לו פתחון פה למלך והתחיל המן לומר כו' בעל החריץ לבעל התל מכור לי תלך א"ל בעל התל טול בחנם בערך מה שאתה רוצה לתת לי והלואי. כלומר בערך שהממון כבר הוא לי ואני חוזר ונותנו לך אם אני קונה ממך החריץ. עוד איתא בילקוט סימן תתרנ"ד א"ר יצחק בר נפחא, בעלילה גדולה בא המן על ישראל שנאמר ובמלאת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאי' בשושן, אין העם האמור כאן אלא ישראל, אמר המן לאחשורוש אלהיהן שונא זמה הוא העמד להם זונות ועשה להם משתה וגזור שיבאו ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם שנאמר לעשות כרצון איש ואיש מי שירצה יבא ומי שלא ירצה לא יבא. כדי שלא יהיה פתחון פה למדת הדין לומר בעל כרחם הביאום. עמד מרדכי ומיחה בידם הניחו דברי מרדכי והלכו לאותו משתה י"ח אלף ות"ק, מיד עמד השטן והשטין עליהם וכו'. ובמדרש רבתי דאחשורוש פרשה א' כתוב כלשון הזה, כיון שראה מרדכי כך עמד והכריז עליהם ואמר להם לא תלכו לאכול מסעודתו של אחשורוש שלא הזמין לכם אלא ללמד עליכם קטיגוריא כדי שיהיה פתחון פה למ"ה לקטרג עליכם לפני הב"ה ולא שמעו לדברי מרדכי והלכו כלם לבית המשתה. א"ר ישמעאל י"ח אלף ות"ק הלכו לבית המשתה והלכו ושתו ונשתכרו ונתקלקלו וכו' ע"כ, הנה דבר העצה אשר אמרנו שיעץ המן על עם ישר' על דרך וירעו אותנו מצרים כמו שקדם ומזה נסתלקה תלונת חכמי' האלה למה לא הפיל פור על המעשה בעצמו כי אין צורך אל זה כלל אחרי שעם בני ישראל סרו מני דרך ה' ואין צורך רק לראות הזמן פן יהיה להם זכות תולה, וראית אתה המעיין כי אחשורוש אותה הוא מבקש להאבידם כי כן אמרו אמר המן לאחשורוש אלהיהן של אלו שונא זמה הוא, וכמה דקדקו חז"ל במנין הפושעים ומורדים באזהרת מרדכי אשר זה מורה באצבע כי כל דבריה' דברי קבלה ואין לנטות מהם ימין ושמאל וכן יראה ממה שדקדקו בנוסח הכתב אשר שלח אחשורוש לכל העמים כמו שיבא בסמוך בס"ד. והנה ר' יצחק בר נפחא ור' ישמעאל חולקי' בדבר כי ר' יצחק אמר והלכו כלם לבית המשתה, ור' ישמעאל אמר י"ח אלף ות"ק הלכו לא כלם ואתיא הך כהך דכתיב בשערי בינה לר' אליעזר מגרמישא ז"ל לפי שהיו ב' חצרות חצר החיצונה וחצר הפנימית והיו ישראל אוכלי' שם ששה ימים בששה חדשי' שאין גשמים יורדי' בהם והיו יכולי' לשבת בחצר גנת אבל בשבת לא ישבו לפי שהיו יראים פן יתלשו מן המחובר את העשבי' ע"כ, וכבר הקדמנו בפסוק ובמלאת הימים האלה מדברי מדרש לקח טוב שכיון שראו ישראל שנמצאו שם כלי בית ה' לא רצו להסב עם שאר שרי המדינות ועשה להם מסיבה לעצמן, ומהו לכל העם הנמצאי' מלמד שגדולי הדור ברחו להם ולא אכלו שם מפני בישולי נכרים, ושם במקו' הנז' עשיתי סמך לדבריו, ובילקוט סימן תתרנ"ו א"ר חנינא בר פפא מלמד ששמעו גדולי ישראל וברחו, ארשב"י מכאן שאכלו בישולי נכרי' בעל כרחם ע"כ. ומדבריה' למדנו כי ד' כתות היו כת שברחו מפני בישולי נכרים, כת שאכלו ונתקלקלו, וכת שאכלו שם מאכל יהודי על דרך לעשות כרצון איש ואיש כמו שיבא בס"ד, וכת שלא הלכו שם, ולכן פליג ר' ישמעאל אדר' יצחק ואמר שלא הלכו כלם רק י"ח אלף ות"ק, הנה אלה רשעים. וכת שאכלו מאכל יהודי עברו שמות ל"ד ט"ו אוקרא לך ואכלת מזבחו כמו שכתבנו בהקדמת הביאור במאמר שאלו תלמידיו לרשב"י ויצא שכר שבת בהפסד ששת ימים וכן הבורחים יצא שכר הבריחה בהפסד שלא עמדו בנסיון, נמצאו כלם חייבי' רק מרדכי הצדיק, והתמיה' הג' אשר ממנה עשה סמיכה גדולה לדברי הה"ר יצחק ולדעתו. ולפום ריהטא גדולה ונפלאה היא מאד, והיא בעתת המן כאשר אמר המלך מי הוא זה וגו' והנו נצב כנגדו ואיך נאלם ולא אמר ברצונך וברשותך ובדברך עשיתי את כל אלה, אשר מכל זה יראה שגנב לב המלך עד בלתי הגיד לו מי הוא עם זו אשר שאל עליה' ולכן נתפש כגנב ונפעם ולא דבר, הלא כה דברי כי אינם רוצים לחפש לאור נר שכלם ולנוגה ברק דעתם בדברי רבותנו ז"ל המאירי' ומזהירי' ואתה המעיין העבר האפר מעלי עיניך וראה אמרי רז"ל בגמרא מגילה פ"ק כי אין הצר שוה בנזק המלך, אמרה לו צר זה אינו שוה בנזק המלך. קטיל לושתי ואיקנא בדידי בעי למיקטלי ע"כ, למדונו עוצם טענת אסתר וטוב טעמה בהודיעה כי כוונתו העצמית לסבב הריגת אסתר כאשר סבב הריג' ושתי, האמנה ביען ידע מהשמעותה והשתעבדותה אל המלך וכי נאמנה בבריתו כי לא תמרה את פיו ולא תסרב ולא תמאן כקטן וכגדול מכל אשר תצווה מאת המלך סבב פני הדבר להרוג את כל היהודים כדי שתהרג היא כי גם היא יהודית. ולכן פיה פתחה בחכמה תנתן לי נפשי בשאלתי כי היא עקר הכוונה כי כאשר הוא למוד להרוג את ושתי כמו כן עתה רצה להרוג אותה, והריגת עמה לכסות עינים ולכן חרה אפו ואמר מי הוא זה וגו' אשר מלאו לבו לעשות כי על מחשבת הלב הוא כועס וביען הדבר אינו סובל ברור וממה שכבר היה מדב' ושתי קרוב הדבר ליאמן לכן נבעת ולא ענה. ובמקומו נאריך עוד בזה בטוב טעם ודעת מדקדוקי הכתובי' וממאמר אחר לרז"ל במדרש בס"ד, ועל התמיה' הד' שכתב ממה שצעק מרדכי כנגד המלך, ועל כן גזר שלא על המלך הוא צועק אלא על המזייף, בראשונה עלה על לבי דאישתמיטתיה למר מאי דאמרינן בגמרא מגילה פ"ק בפסוק ויזעק זעקה גדולה ומרה. מאי אמר גבה המן מאחשורוש רב שימי בר חייא אמר גבה מלכא עילאה ממלכא תתאה ופרש"י כשצעק צעקה גדולה ומרה מה היה אומר בצעקתו, רב אמר כך היה צועק ראו שגבה המן מאחשורוש שמלאו לבו לדבר מה שלא עלה בלב המלך. גבה מלכא עילאה כנוי הוא להפך בלשון נקייה ע"כ, הנה שלא היה צועק על המלך לפי דברי רב, אלא שמצאתי אל הה"ר יהודה הנז' בחלק המאמרי' לשון זה הנה זה יור' על מה שכתבתי שלא גלה המן לאחשורו' על איזה עם מטיל דעתו ואף רב שימי דבסמוך אפשר שיפורשו דבריו ע"ד שכתבתי שמלבו ומדעתו יסכים בדבר, או שחולקי' בדבר עכ"ל ואין דעתי נוחה בביאור זה אמנם ביאורו שמלאו לבו לדבר מה שלא עלה בלב המלך. הלא הוא כי עם היות המלך שונא היהודי' וחפץ ברעתם עד שבתחל' מלכותו כתבו שטנה עליה' ובטל בנין בית ה' אף גם זאת לא מלאו לבו והמן מלאו לבו להשתדל עמו ולהפציר בו על הדבר, והנה זה הדבר היה בשנת שתים עשרה למלכותו וכל אלו השנים לא מלאו לבו לעשות כן אעפ"י שחפץ בדבר יותר, אמנם ביאור המאמר בשלמות, וכי יש בו גרסא אחרת נכונה עד מאד במקומו אכתבנו בס"ד. ועוד אני משמיע אמרות טהורות לרז"ל בענין פסוק זה והיו למאורו' לפקוח עינים עוורות כי לא בצער ודאגה מהגזרה הרעה קרע וזעק אבל לתכליות גדולות ונפלאות בב"ר פרשת ד' ויקרע יעקב שמלותיו, ר' פנחס בשם ר' הושעיא אמר שבטים גרמו לאביהם לקרוע, והיכן נפרע להם במצרים שנא' בראשית מ"ד י"ג ויקרעו שמלותם, יוסף גרם לשבטי' לקרוע, עמד בן בנו ונפרע לו שנאמר יהושע ז' ו' ויקרע יהושע שמלותיו, בנימין גרם לשבטים לקרוע והיכן נפרע לו בשושן הבירה שנאמר ויקרע מרדכי את בגדיו וגו' וישם שק במתניו, א"ר איבו לפי שתפש אבינו יעקב את השק לפיכך אינו זז לא ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות. ואינו נוהג אלא בבני אדם גדולים, דוד שנאמר ד"ה א' כ"א י"ו ויפול דוד והזקנים מכוסי' בשקי' על פניה', אחאב מלכים א' כ"א נ"ז וישם שק על בשרו, יהורם שם ב' ל"ו וירא העם והנה השק על בשרו ע"כ, עוד בב"ר פרשת ס"ז כשמוע עשו דברי אביו ויזעק, א"ר חנינא כל מי שהוא אומר שהב"ה וותרן הוא יוותרון מעוהי. אלא מאריך אפיה וגבי דיליה, זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב בראשית כ"ד ל"ד כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד, והיכן נפרע לו בשושן הבירה שנאמר ויזעק זעקה גדולה ומרה ע"כ, ובילקוט אחשורוש סימן תתרמ"ח אמרו ויזעק זעקה וכו' וכי הדיוט היה מרדכי שהיה צווח וכי אין הב"ה שומע לחישות, אלא לצווחות. חנה הרהרה בלבה. ושמע הב"ה לחישתה שכן כתוב הוא אומר שמואל א', א' י"ג וחנה היא מדברת על לבה, מה כתיב ואלהי ישראל יתן את שלתך, אלא מרדכי היה צווח ואומר יצחק אבי מה עשית לך הצווחה שצווח עשו לפניך ושמעת קולו וברכת אותו והרי אנו מכורים להריגת חרב לפיכך ויזעק ע"כ, כמה מעלות טובות למאמרים האלה וכמה למודים נפלאים נלמוד מהם אשר אם אמרנו להרחיב הדבור בהם יאריך הענין ויהיה לטורח בעיני רואיו ולכן נעיר אזן המתבונן בקיצור נמרץ, ראשונה למדנו כמה יברח האד' מחטא ושלא יבא חטא על ידו ואפי' בדרך רחוקה כי הכל ספור וגנוז כי חטא השבטים הנעשה בבחירת' רעה ודבר יוסף אשר ע"י קרעו בגדיהם השבטי' ודבר בנימין הקשה מכלם אשר לא ידו נגעה בשום דבר קטן או גדול, הכל בא לידי חשבון ולידי פרעון. ומזה למדנו מה שזכרנו בשכבר כי מרדכי ידע את כל אשר נעשה כי אחרי אשר ראה קריעת יהושע בגדיו לכפר על היות יוסף אביו סבת קריעת בגדי השבטי'. ידע בודאי כי קריעת השבטים בגלגול בנימן אביו עדיין היא שמורה לדורות ובראותו עת צרה רצה לפרוע החוב ההוא, ולכן קרע בגדיו מה שלא עשו כן כל ישר' אף כי לבשו שק והתפלשו באפר כמוהו לא קרעו בגדיהם כי לא ידעו הם בדבר כמו שנודע למרדכי וזהו ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע, ולבש שק כיעקב אשר אינו נוהג כי אם בבני אדם גדולים ולכן אמר אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד, כי זה כולל לכלם ולכן בא בתיבת מספד טעם אתנח, אמנם שק ואפר יצע לרבים כלומר לגדולי' שבהם כמו רבי המלך כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, לא כן דבר הקריעה אשר בו נתיחד מרדכי לבדו, ועמוד על זה, שנית למדנו כי אפי' הרשע בעת עשותו מצוה צדיק יקרא ולכן נחשב לעון ליעקב אבינו אשר הזעיק לעשו הרשע בעת עשותו מצות אביו. וזה לימוד נפלא כמו כן ואליו כוון מרדכי גם כן, ועוד למדנו מהמאמר האחרון אימות מה שאמרנו בראשונה כי לא היה דבר הצעקה צער ויגון כי אלה הם דברי הדיוטות, והנה חנה הורתה כי שומע אל לחישות ה' ולכן היא מדברת אל לבה להורות חזוק בטחונה באלוה. וזהו שאמר לה עלי הכהן ואלהי ישראל יתן את שלתך והוא חסר א' להורות כי גם כי היתה השאלה כדומה חסרה שקולה לא ישמע אחרי שהיה זה מחוזק הבטחון ראוי ומחוייב שינתן לה שאלתה ומזה נלמד כי לא צעק מרדכי להורו' היות צריך צעקה לשישמע אל. רק הכוונה כי אם נתברך עשו הרשע על צעקה אחת אשר לא היתה רק ממניעת טוב ק"ו שראוי לשמוע בצרת עם רב מטים להרג, וכל זה נכלל באומ' את כל אשר נעשה כי תיבת את רבוי היא, וכן תיבת כל להורות כי דברי' רבי' ידע אשר לפיהן קרע וזעק מלבד כוונות אחרו' אשר היו לפניו בעת ההיא להשמיע הדברי' לאסתר ולעורר את עם בני ישראל אל התשובה, וכמו שעוד יבא במקומו בס"ד, ועל התמיה' הה' אשר להיותה גדולם מכלן בעיניו איחרה אעפ"י שהיא ראשונה במקרא. והיא דבר והעיר שושן נבוכה כי תיבת נבוכה לפי דעתו הכוונה בה הספק והעלם ברירת א' משני החלקים הסותרים, ומזה הכריח שהרגישו שהיה זיוף בדבר, מלבד כי אין זו ראיה מכרחת ביען שאם היה המעשה אז היה הדבר צודק אבל אחר שהמעש' היה לעתו' רחוקות מה דבר המבוכה עתה, גם זאת מהתלונה הקודמת כי לא רצו החכמי' האלה לטעום דבש אמרי רז"ל אמרו במדרש רבתי דאחשורוש פרשת ו' היה אחד מישראל יוצא לשוק ומבקש ליקח ליטרא בשר או אגודה של ירק, היה הפרסי חונקו ואומר לו למחר אני הורגך ומבזבז את ממונך הה"ד והעיר שושן נבוכה ע"כ. ועוד בילקוט סימן תתרנ"ד הפיל הב"ה בכיה וערבוביא בתוך שושן אשה הולכת לשטוח פירו' נופלת מן הגג ומתה, אדם הולך לשאוב מים מן הבור נופל בו ומת שנאמר והעיר שושן נבוכה ע"כ הנה שאין ענין המבוכה השתוטטות המחשבה לבאר ולברור, רק בלבול מחמת המאורעים אם מחמת היהודים האמללים הרודים בהם שונאיה', אם מחמת הנופלים מן הגג או בבור תחתיות יהודים או ערלי' כי הדבר צריך הכרע אם היה דבר גג ובור ביהודי' מחמת אימות מות, אם מהגוים השמחי' ברעתם ואינו רחוק שתהיה המבוכה לומר על מה ועל מה עשה המלך ככה לעם נשא ורם בימי' חלפו למו, וקרובי' אליהם אשר המלכי' הקדמוני נשאו אותם, ואף גם המלך הזה נשא למרדכי וישם את כסאו בשער המלך כדבריה' ז"ל, ומה גם אם היה נודע לכל שאסתר היא יהודית כאשר חושבי' הה"ר יצחק, והה"ר יהודה ז"ל מה שלא אאמין אני אחרי שאין דעת חכמי' נוחה הימנו, אבל לדבריה' אני אומר, כי זה טעם למבוכה לברור טעם לדת המלך ודברו כי בראות' אהבת המלך למלכה רבה וגדולה לא ידעו לברור טעם אל הנשמע כי המבוכה תפול על המחשבה יותר מעל המעשה. כ"ש כי עתה אינה שעת המעשה, וכמו שהקדמנו, כ"ש וכ"ש כי רז"ל בגמ' מגילה פ"ק פירשו תיבת נבוכה לשון יגון ואנחה וכמו שהקדמנו בפתיחות למעלה פתיחה י"ב משלי כ"ט ב' ברבות צדיקי' ישמח העם זה מרדכי ואסתר דכתיב והעיר שושן צהלה ושמחה ובמושל רשע יאנח עם זה המן דכתיב והעיר שושן נבוכה ע"כ, הנה כי תיבת נבוכה היא ענין אנחה הפך צהלה ושמחה, ואף כי אין צורך להאריך עוד בזה, בכל זאת ראיתי להאריך עוד מעט כי הציקתני רוח בטני בראותי כמה רחקו החכמים הללו מדרך האמת, והנה המתרג' ביאר הכתוב על אמתתו. וכה אמר וקרתא דשושן מתערבלא בחדוות עממין נוכראין ובקל בכיתא דעמא בית ישראל, הנה ביאר ענין המבוכה כי היו עמי הארצות ששים ושמחי' לאידם ורעתם של ישראל בתרועה בשמחה להרי' קול, ועם בני ישראל בוכים בכי גדול ואין העם מבררי' קול תרועת השמחה לקול בכי העם והיא מבוכה רבה להכיר ולהבחין בין קול ענות לקול תרועת השמחה, ואתה המעיין על יפול לבך ואל תשומם על אשר תמצא בדברי המתרג' בפסוק פתשגן הכתב השני דברי' דומים לדברי הרבני' האלה שכתב בשם אחשורוש ואנא חשיבית בגרמי דאומנא אחריתי שאיל מיני ואנא לא הויתי ידע דיהודאי שאיל מיני דמתקריין בנין למרי כלא ע"כ, אל ישט אל דברי' אלה לבך כי זה הנה הוא קול ושוברו עמו כי בפסוק ישנו עם אחד כתוב בשם המתרג' ובשם מדרש הילקוט דברי' סותרי' לדברים הללו שכתב בכתבי' הראשוני' עיין עליה' ותראה כי דברי פיו און ומרמה כי הוא הציע שם כל דברי היהודי' ומעשיה' מיום היותם לגוי והוא ידע ואשם, והנני חוזר למלחמת מצות לעמוד על תוכן הדברים:

18 והנני יוסיף להפליא הפלא ופלא בדברי הה"ר יהודה ן' שושן ז"ל שהק' לדבר ולומר על א' מהמפרשי' אשר פירש תיבת להשמיד להעביר' על דת, ירצה לפרש דברי הגמ' מגילה פ"ק הפך פי' רש"י ז"ל אביהם של ישראל, ועתה שמע דבריו, ולבך תשית לדעתו המיוסד על דברי חכמנו ז"ל וז"ל החכ' הנז'. ולא כדברי המפלפל ומפרש להשמיד לעשותם מומרי' מדתם להעתיק' אל דת המלכות, כי אם יסכימו בזה מעתה מרדכי יכרע וישתחוה, ואם לא יסכימו בזה הרי נהרגים מפני שעוברים מצות המלך לא על חנם, וכמו שקרה לנו בגלותנו פעמים לא יספרו מרוב, ולפי דרכו זה פי' להרוג ולאבד אם לא יחפצו בגזרת המרת דתם ועשה סמוכות לפי' זה ממה שאז"ל ששמח מאד בנפול גורלו בחדש שמת אבי התורה כי הוא זמן מוכן לבטל תורתו, ואין זה נוח לי כלל לא מן הענין בעצמו ולא מלשון הכתוב הלא רבים מעמי הארץ מתיהדים ואין דובר דבר והוא היה חפץ לעקור דתם הנה כל אומה ואומה היו לה' אמונות מיוחדות וכל אחת תעמוד בשלה, וגם נבוכדנצר בצלמו לא כיון להעבירם מחקי הדת כי לכבודו נתכוון כי להיותו הוא רישא דדהבא עבד צלם רב כי בהשתחויתם אל הצלם הם כמשתחוים לו, וכן דריוש במנוע התפלה שלשים יום בעצת יועציו לכבודו כיון לא להעבירם על דת, ולשון להשמיד מה לו עם שהמיר דתו שהוא לשון התנכרות אלא שהבליעו עין שבסופו כמו שנהגו בתריסר ותליסר וארביסר, אבל עיקר הפי' שהוא הרחיב בביאור לאבדם שהוא על ההמרה והרג, וזה הלשון נהוג בכליון הכעס כלשון דברים ט' ב' ובאהרן התאנף ה' להשמידו ואשמיד פריו, השמדתי את האמורי לא נמלט אחד מהם מענין הפסד וכליון ע"כ, וכאשר הגיע לחלק המאמרים כתב ז"ל, במאמר ליהודים היתה אורה, רב יהודה אמר אורה זו תורה, וכן הוא אומר משלי ו' כ"ג ותורה אור, ושמחה זה י"ט וכן הוא אומר ושמחת בחגך, וששון זו מילה. וכן הוא אומר תהלים קי"ט קס"ב שש אנכי על אמרתך, ויקר אלו תפלין שנאמר דברים כ"ח י' וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' ותניא ר' אליעזרהגדול אומר אלו תפילין שבראש ופרש"י אורה זו תורה שגזר עליה' המן שלא יעסקו בתורה שמחה זה י"ט קיימו עליה' ימי' טובי' וששון זו מילה על כל אלה גזר אמרתך זו מילה שנתנה באמירה ולא בדבור. ויאמר אלהי' אל אברה' וגו' ומצינו ששמח דוד עליה ואמר שירה תהלי' י"ב ב' למנצח על השמינית כשהיה במרחץ וראה את עצמו ערום בלא תורה בלא מצות בלא תפילין כיון שנסתכל במילה שמח, במסכת מנחות, וכתב הה"ר יהודה הנז' כן פרש"י ז"ל ותמוה לי מילתא אימת ביטל מהם תורה ומילה וי"ט ותפלין כי לא נזכר ולא נרמז כלל, והנהו תלתא דרדקי מבי מדרשא נפקי, והלכות קמיצה ילפי כולהו רבנן מיניה, ואיה פה עת גזרתו על כל אלה ומעת שדבר עם המלך על ישראל עד עת תלייתו לא עברו ג' ימי' ואז אמר ודתיהם שונות. והספרי' אשר נכתב בהם להשמיד להרוג ולאבד לא שייך בהו ביטול תורה ומצות אעפ"י שיש מי שפי' כן. והנ"ל ברור כי בראות ישראל עוצם ההשגחה שיצאו לאור גדול החזיקו את ידם בתורה הנקראת אור, וחלף אבלם ויגונם בי"ט של פסח, הנה עתה קבלו עליה' שמחת חגיה' והפך יגונם ואנחתם בכרתם ברית מילה במר לבבם קרוב לבא עתם, חזרו לקדמות ששונם והגדילו לעשות כי בדם בריתם שולחו אסיריה' מבור, גם תפלין שבראש שנאמר עליה' למען ירבו ימיכ' והם נגלים ונראין, הנה עתה בראות' שקצרו ימיה' רפו ידיה' מהגלות נגלות בהם להתיקר בהם כי גלה כבוד'. וכשראו הנס היה להם יקר תפארת התפלין כי הנה כל האומות מתיראות מהם כאומרו ויראו ממך. הלא תראה כי רב כד הוה בדח טובא אמר תפלין קא מנחנא, וכן רבא עכ"ל, וראשונה יש להפלא על מה שכתב אימתי בטל מהם וכו', כי לא נזכר ולא נרמז כלל, כי הנה נזכר ונעשה בפסוק זה דמדקאמר ליהודי' היתה אורה משמע שעד עתה לא היה, והנה רב יוסף תרג' ליה, דאי אתיהיב רשותא למיעסק באורייתא, ומה שהקשה והנהו תלתא דרדקי מבי מדרשא נפקי, והלכות קמיצה ילפי רבנן מניה, מאי קושיא והרי יוונים גזרו על שבת ר"ח ומילה ועם בני ישראל הסתכנו לקיימם כמדובר במגלת אננויוכוס, ור' עקיבא היה מקהיל קהלות ועוסק בתורה ברבי' בזמן ההמרה ופפוס בן יהודה קבל עליו ולסוף נתפשו שניה' ומ"ש הלא רבי' מעמי הארץ מתיהדי' ואין דובר דבר וכו' אין מזה תפישה כלל, וזה עה"ד שאומר, הן אמת ימי' עמדתי מרעיד על הדבר הזה ביען המתיהדים כפי הנראה היו מזרע עמלק אשר מפני חרבות נדדו מדתם וכמו שאמר כי נפל פחד היהודי' עליה' כי נפל פחד מרדכי וגו', והייתי מתפלא מרדכי היהודי וחגי זכריה ומלאכי, היאך היו מקבלי' גרים כאלה. ובהדיא אמרינן אין מקבלי' גרים לעתיד לבא, ביען יראה כי אינם מתגיירים מאהבה אלא מיראה עם שיש לי נועם נפלא ע"ד הפנימי כתבתיו בספר ברית הלוי ביאור להגדת פסח ע"ד הנגלה והנסתר ומה גם בהיות המתגיירי' הללו מזרע עמלק כמו שהיו הנהרגים, והרי בפי' אמרו במכילתא בפסוק כי יד על כס יה, ר' אליעזר נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו שאם יבא אחד מכל אומות העולם להתגייר שיקבלו אותו ישראל. ומביתו של עמלק לא יקבלו אותו שנאמר שמואל ב' א' ה' ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה, ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי, נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למרע"ה שאם יבא אחד מכל אומות העול' שיקבלו אותו. ומביתו של עמלק לא יקבלו אותו, ויאמר אליו דמך על ראשך וגו' לכך נאמר מדר דר ע"כ, וא"כ היאך היו מקבלי' אותם בזמן שנתן רשות לכלותם. שמפני זה הייתי מפרש מתיהדי' מראים עצמם יהודי'. אם במלבושי' אם במנהגם. כמו מתכבד מתרושש אלא שראיתי לרב יוסף שתרג' מתגיירי' וכן פי' רש"י ז"ל, ובהדיא אמרינן במדרש רבתי דמגלתין פרשת ו' דבר זה וז"ל בפסוק איש יהודי, וי"א שהיה שקול כאברה' בדורו, מה אברהם אבינו מסר את עצמו לתוך כבשן האש והחזיר והכיר לבריות גדולתו של הב"ה שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן אף מרדכי בימיו הכירו הבריות גדולתו של הקב"ה הה"ד ורבי' מעמי הארץ מתיהדי', על כן זחלתי ואירא וחזרתי בי, ואפרש מתיהדי' מתגיירים, אלא שעמד בפני הספק האמור כי עצום הוא:

19 והנני יוסף להפליא על מה דאמרינן בגמרא גיטין פ"ה מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. וע"כ י"ל שנתגיירו דהא אמרינן בגמרא חגיגה פ"ב א"ר אמי אין מוסרין ד"ת לכותי שנאמר מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי, ואמרינן בגמרא סנהדרין פ"ז כותי העוסק בתורה חייב מיתה. והמלמדו עובר על ולפני עור לא תתן מכשול ואף בז' מצות בתר דהתירם להם כדרב יוסף בגמרא ב"ק פ"ד וע"א פ"ק אסור ללמדם וכמו שכתבו התוספות דאסור משום מגיד דבריו ליעקב, לא עשה כן לכל גוי, ומכל זה משמע שבני בניו של המן נתגיירו מאחר שלמדו תורה בבני ברק:

20 ואומר כי ביען בכתבים הראשונים נאמר לכל העמים להיות עתידים ליום הזה, ומזה משמע כי כל אומה ולשון אשר יקום כנגדם יהיה מזרע עמלק הנק' שונאים ואויבים לזרע ישראל כל הימים. או יהיה משאר העמים, הנו מורשה לעשות ומקיי' מצות המלך יקרא, לכן הוצרך בכתבי מרדכי לאמר, אשר נתן המלך ליהודים וגו' להקהל ולעמוד על נפשם להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם. פתשגן הכתב ולהיות היהודים עתידי' ליום הזה להנקם מאויבה' נקהלו היהודי' לשלוח יד במבקשי רעתם. ואיש לא עמד בפניה'. ויכו היהודי' בכל אויבה' וגו' ויעשו בשונאיה' כרצונ'. כי כוונו לשתי הכתות כי על הכת אשר לא שונאי' הם להם שנאה פרטית מתמול שלשום. אמר אשר נתן המלך ליהודי' להקהל ולעמוד על נפשם וגו' את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם, ואם לא יהיו צרי' אותם אין להם רשות לשלוח יד בהם. ועליה' נאמר ואיש לא עמד בפניה'. וכל שרי המדינות וגו' מנשאי' את היהודי'. ופתגשן הכתב הוא על זרע עמלק הנקרא אויביה' ושונאיה'. וכן תרג' המתרג' ואמר מלכא לאסתר מלכתא בשושן בירנתא קטלו יהודאין והובדו ת"ק גובריא רופילין דמזרעת עמלק וגו'. וכן תרגם ואתכנשו יהודאין די בשושן אוף ביומא ארבע עשר לירח אדר וקטלו בשושן תלת מאה גוברין מדבית עמלק. וכן תרג' ושאר יהודאין די בפילכי דמלכ' אתכנשו וקיימו ית נפשיהון ואשכחו נייחא מבעלי דבביהון וקטלו בשנאיהון שבעין וחמשה אלפין מדבית עמלק, הנה כי כל המומתים היו מזרע עמלק. והמתגיירי' היו מיתר העמי' כדמשמע מהא דמדרש רבתי פרש' ו' שהבאנו למעלה וגם מזרע עמלק כמו כן כדמשמע ממאמר הגמרא גטין פ"ה והוצרכו לקבלם מפני קדוש השם שלא יראה כדברי המן ודתיהם שונות מכל עם כי הנה גוים רבי' מתיהדי' מבלי שום פחד רק שישרים בעיניה' דרכיה' כי על כן אמר ורבים מעמי הארץ דמשמע עמים רבי' אשר זה יראה דאין שינוי הדת רע רק טוב ונכזבו דברי המן הרע הזה. ושוב מצאתי בתוספות בגמרא יבמות פ"ב על האי דאמר רבי נחמיא אחד גרי אריות ואחד גרי חלומות ואחד גרי מרדכי ואסתר אינם גרים, כתבו שם וז"ל וקשה דאמרינן בגמ' שם פ"ק גבי מעשה דגבעוני' דבימי דוד ניתוספו גרים על ישראל ק"ן אלף וי"ל דמעצמן נתגיירו כדאשכחן גבי מרדכי ואסתר ורבי' מעמי הארץ מתיהדי' ע"כ. ומזה תשובה נצחת לכל מה שהוקשה לעיל כי לא קבלו אותם ישראל אלא שהם מעצמם נתגיירו. דיקא נמי דקאמר במכילתא שאם יבא אחר מאומות העול' שיקבלו אותו ישראל ומביתו של עמלק לא יקבלו אותו, ולא קאמר שלא יתגיירו הם כי הרשות נתונה. רק שישראל לא יקבלום. ומה שלמדום תורה משו' דהא על כלם אמרינן בגמרא הא איתמר עלה א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הלכה כדברי האומר כלם גרים הם ומעתה מתיהדי' משמע הכי ומשמע הכי לזרעו של עמלק מראים עצמם ולאחרי' מתיהדי' ממש. ואלו ואלו יהודי' הם. ונכתב זה כמו שהקדמנו למעלה להורות עצמת תומ' עם בני ישר' כי עם שנגזרה עליה' גזרת חרב הרג ואבדן והמרת הדת כמו שתראה בסמוך לא נסוג אחור לבם ולא א' נמצא בהם שימיר כבודו כיתר העמי' כאשר שמעת. ונחזור לראשונות כי כל איש מהאומות שימיר דתו ויברור לו דת אחרת אין דובר אליו דבר כאשר קרה לנו בגלותנו כי בהיותנו גולים באדו' אין רשות לשום אדומי להתגייר והישמעאלי' רשאי' ועכשיו שאנו תחת ישמעאל הדבר בהפך, ולא אמר המן להכריח כל האומות לדת המלך, רק עם בני ישראל מפני שדתיהם שונות מכל עם, ומה שכתב בענין צלם נבוכד נצר, כבר קדם אלינו דבור מספיק לסתור כל דבריו בהקדמת הביאור אצל ביאור מאמר שאלו תלמידיו לרשב"י, ושם סתרנו כל דברי ר"ת בטוב נועם ודעת, וגם בפסוק איש יהודי ובפסוק ויהי כאמר' אליו יום יו' הרבינו אמרי אמת על כל הדברי' האלה ואין צורך לכפול הדברי' גם לא ידעתי על מה תמה על המפרש להשמיד' לעשות אותם מומרים והוא לשון נהוג ומורגל בפי רבותנו הקדושי'. זמנין דגזרי המרה, שעת ההמרה שאני המרה עבדא דבנולה. ויותר ראוי לתמוה עליו כי אחרי שגזר להרוג אותם מנער ועד זקן טף ונשי' מה ענין להשמיד לשון כלוי ומה חסר בנאמר והרי אמר שלא ישאירו עוללות. אלא נכרי' הדברי' שענין להשמיד הוא העברת הדת שיבטלו מהם תורה ומצות וכמו שקד' וכמו שעוד יבא ואפשר שההמרה היה מתחיל אז וההרג והאיבוד ליום הנועד כי על כן אמר ליהודי' היתה אורה ושמחה רשות לעסוק בתורה ולקיי' המצות כדברי רבותנו הקדושי' אשר דבר ה' בפיה' אמת, וטעמו של דבר למה בחר בהמרה אחרי שסוף כל סוף יחדיו יסופו הנה הוא בעיני מה שאומר. כבר הקדמנו למעלה בעצת המן במשתה כי כוונתו להכשיל' ובזה הנם מעותדי' לכל רע וכמו שהקדמנו ביאור פסוק וירעו אותנו המצרי' ויענונו. וכי ראה הזמן רחוק להקי' מזימות לבבו כי הגורל דחהו עד חדש שנים עשר פחד שמא יהיה להם תורה ומצות כתרי' לפני הפורעניות. ולכן השתדל לבטל מהם תורה ומצות ובפסוק ליהודי' היתה אורה ושמחה נכתוב טעם ביטול המצות ההם ביען הן מורות על הנצחון כנגד האויבים. ושם יתבררו הדברי' בס"ד, ומעתה נחזור לענין הנס הזה:

21 ואומר כי חומר הנס ופרשת גדולתו נודע בהיות המלך הזה בן מלכי' כמו שהוכחנו מדבריהם ז"ל בפסוק ראשון, והוא מלך אדיר גבור חיל וכמו שקדם ממאמרם ז"ל בשבע ועשרים ומאה מדינה כבש שבע שהן קשות כעשרים, כבש עשרים שהן קשות כמאה, שים עינך עליו, ולו עושר מופלג יתכבד ויתפאר בו אשר לא גזל ולא עשה רק שנתן לו מן השמי' כמו שבא בפסוק בהראותו את עושר כבוד מלכותו, והעושר הזה הוא מפזר אותו לשריו ועבדיו, לא כשאר מלכי' אשר אוצרים אותו להם. אבל זה מפזר אותו וחולק מכבודו להם, כמו שבא שם, ובפסוק והשקות בכלי זהב. אשר מכל זה ימשך היות כל בני מלכותו נשמעים אליו, אם מצד יכולתו אם מצד גדולתו, ועיניה' הרואות כי בדבר קנון שבה' רתת על ושתי אף כי לא היה ברצון המלך ואין דעת חכמי' יודעי העתי' ויודעי דת ודין נוחה הימנו בכל זאת יען שהראה שנגעה בכבוד המלך הומתה ויסירה מגבירה. א"כ מי לא יראנו ומי יערב לבו לסרב מאמרו, ומה גם בהיות עם בני ישראל בזוי בעיניו והוא שונא להם מתמול שלשום וכמו שקדם מבעל התל ובעל החריץ, וביטול בנין בית המקדש בעבור לא תהיה עבודתם שמה לעזור ולהועיל להרי' ראש ולהשפיל אויביה' אשר הוא גדול שבהם, והמן הרע הזה מבקש רעתם צר לאבות ואויב לבנים והוא נכבד מכל השרי' וגדולי המלך ומראה למלך אפשרות העשות הדבר והקימו מזימות לבבו, והסיר ממנו פחדתו בדברי' הלציים ובבזיון אשר הראה הנסיון כמו שבא בדבריה' ז"ל כי נבוכד נצר שרף היכלו וכו' והוא עמד אל אם הדרך מזכיר עון להתפש בענין הסעודה אשר יעץ להביא זונות למען תפוש את בני ישראל כמו שקדם, קלקל בימי' שאל בחדשי' ראה במזלות עד עת מצוא מחשבת לבו, ולא ארחיק כי גלה אזן אחשורוש כאשר עשה והסתכל במערכות השמי' כי בזה יהיה נכון לבו בטוח יותר, כי למען זה הסכי' שיהיה בחדש אשר בחר הצורר, הגם כי הוא היה חפץ בדבר יותר ממנו כמו שקדם אשר למה יסכי' להאריך הזמן אלא שיתחילו תכף וילכו הלוך והרוג מעיר אל עיר, ומזה נכרים הדברי' כי כבר צדד על כל הצדדים עד אשר מצא עת ומשפט, ובהיות דתי היהודי' שונות מכל עם, כלם שונאי' אותם וחפצי' ברעתם, ונגזר עליה' להעבירם על דת והוא ענין להשמיד כמו שהוכחנו וזה יהיה תכף ואם לא ישמעו בשלח יעבורו אז, או שישאר ההרג ואבוד הממון ליום הנועד. והם החלו לעשות תכף אם בהעבירם על דת עד אשר ביטלו מהם תורה ומצות וכמו שהקדמנו ובא יבא ברנה הפסוק ליהודים היתה אורה וגו' ואם בקחת ממונם וכמו שהקדמנו מדבריהם ז"ל היה היהודי יוצא לקנות בשר או אגודות ירק והיה הפרסי חונקו ואומר לו מחר אני הורג אותך ולוקח את ממונך שנראה מכל זה כי התלו לשלוט בגופם ובממונם וכמו שיבא בפסוק והעיר שושן נבוכה בס"ד. והנה המן הקים המועד ובקש לתלות את מרדכי ולהרוג שיעור רב מקטני ישראל ביום ההוא אשר שבר לראות ברעת מרדכי וכמו שיבא בס"ד. ואחרי אשר נכתב זה ונחת' בטבעת המלך וכרוזא קרי בחיל בכל עיר ועיר מדינה ומדינה הוחזק הדבר כי אין להשיב מזה נודע הרעה כי רבה כי בבא אסתר לפני המלך אשר לא כדת והיא חייבת מיתה על דבר אשר מרתה פי המלך ודתו ושאלה להשיב רעת המן על ראשו באומרה כי כל מגמתו רצונו ותאותו להרע אל המלך, וכי ראה המלך אהב את אסתר אהבת נפשו, הנו מצדד צדדים ומעולל עלילות ברשע להרוג אותה כי תכנס בגיזרה הכוללת להרוג את כל היהודים אשר היא גם היא יהודית, ומאמר חרבונה קיים דבריה באמור כי רצה להרוג את מרדכי על אשר דבר טוב על המלך כי כל ישעו וחפצו להמית את המלך ולכן כעס על המגלה אזנו ומצילו, ומזה נודע כי לבבו למרע. וה' גלה אזנו כמו כן כאשר נדדה שנתו כי ראה בחלומו המן בא להורגו, וכמו שיבא שם בס"ד, ומזה ומזה נתפצר ונתפייס לחזור בו. ובכתבו ובחתימתו וצוה להציל את היהודים ולהסיר מעליהם עול הגיזרה הרעה. ותקנון זאת בעיני אסתר ותשאל עוד אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם לסבה במקומה נכתבנה בס"ד. ותנתן דת להעשות כן ויתלו את המן ורוב בניו, וחמשה ושבעים אלף ושמונה מאות מזרע עמלק הרגו בחרב, כן יאבדו כל אויביך ה'. ואחרי אשר דברתי עד כה בדבר כלל הנס הנני בא לדבר בפרטי הכתובים המגידים אותו:

22 ויאמר המן וגו'. איתא בגמ' מגילה פ"ק אמר רבא ליכא דידע לישנא בישא כהמן אמר ליה תא ניכלינהו, אמר ליה מסתפינא מאלההין דלא ליעבד בי כדעבד בקדמאי אמר ליה ישנו מן המצות אמר ליה אית רבנן בגווייהו דמבעי עלייהו רחמי, אמר ליה עם אחד הן, ושמא תאמר אעשה קרחה במלכות, מפוזר מפוזרים הם בין העמי', שמא תאמר אית הנאה מינייהו, מפורד כפירדה זו שאינה עושה פירות, ושמא תאמר איכא מדינתא מינייהו בין העמי', או שמא תאמר חוץ למלכות הם ואין אתה יכול להם בכל מדינות מלכותך, ודתיה' שונות מכל עם דלא אכלי בהדן ולא שתו בהדן ולא מינסבי לן מינייהו, ואת דתי המלך אינם עושים, דמפקי ליה לשתא בשהי פהי ולא יהבי כרגא למלכא, ולמלך אין שוה להניחם דאכלי ושתו ורוו ונפקי ויתבי בשוקא ומבזו ליה למלכא. ד"א ולמלך אין שוה להניחם. שאם נפל זבוב בכוסו של א' מהם זורקו ושותהו, ואם אדני המלך נוגע בכוסו של א' מהם חובטו בקרקע ואינו שותהו. ע"כ והביאור, הם ז"ל ברוח בינתם ראו בדברי הפסוק הזה דברי' מתמיהים, ראשונה תיבת ישנו אשר היא זרה כי משפטה כדברי המדקדקים. ישיאו ישו. או "ישו בצירי. או "ישהו. או ישנו בדגוש הנון. ועוד כפל עם אחד אחרי שאמר ישנו המורה על היחוד מה צורך עוד אחד ודי ישנו עם, ועוד כפל מפוזר ומפורד, וכפל בין העמים בכל מדינות מלכותך ובאחד מהם די. עוד ואת דתי המלך אינם עושי' אחרי שאמר ודתיהם שונות מכל עם, האם דתי המלך אינם דתי העמי' האחרים, ואם אינם מה התרעומת על עם זו מהעמים האחרי'. עוד ולמלך אין שוה להניחם. ראה שקר מפורסם לאמר שאין הנאה למלך מהם ופסוק צווח היתה למס, וארתחששתא מלכא כתב ולכם מהודעין די כל כהניא ולויא זמריא תרעיא נתיניא ופלחי בית אלהא דנא מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהם, מכלל שכלל היהודים היו פורעים מנדה בלו והלך, ולכן ביארו הכתוב שהוא משא ומתן בין אחשורוש והמן, ושאחשורוש ירא וחרד ממה שנעשה לראשונים, והמן משיבו ישנו וביאורו כמו וישנו שנת עולם ולא יקיצו, ואמר כי הם כבר ישנו מן המצות ובזה הוא ית' מרוחק מהם עוד נוען אחשורוש כי יש ביניהם חכמים יעורו משנתם ותקובל תפלתם ויעביר על פשע הפושעים והמורדים והשיב עם אחד הן. וביאורו אצלי בשני פנים, הא' הא דאמור רבנן כל ישראל ערבים זה לזה דכתיב ויקרא כ"ו ל"ז וכשלו איש באחיו בעון אחיו וב' באחיו ב' בעבור כמו התשחית בחמשה ויעבוד ישראל באשה, ואחד היה עכן בן זרח לא גוע בעונו כי על כל העדה היה קצף ונכתב בספר חטא ישראל, אף כי פה רבו כמו רבו חטאי ישראל וכמו שקדם, וכמו שיבא בפסוק אם על המלך טוב. ועל כן אמר עם אחד הן וערבי' זה לזה, הב' מאמרם בגמרא שבועות פ"ד ושמתי אני פני באיש ההוא ובמשפחתו ויקרא פ' ה' תניא א"ר שמעון אם הוא חטא, משפחתו מה חטאה, לומר לך אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין ושיש בה לסטים שאין כלה לסטים מפני שמחפים עליו. ופקח עיניך וראה כי על הבלתי מוחים אמר וכשלו איש באחיו כדאמרינן בגמרא סנהדרין פ"ד ושבועות פ"ד והוא מכשול לבד על שאינם מוחים וגם אינם מחפים ועל המחפים אמר ושמתי את פני באיש ההוא ובמשפחתו כי הם כעוברי עבירה אחר שלא די שלא מיחו אלא שחיפו, וזהו מאמר הרשע הזה עם אחד הן כענין כולה מוכסין כולה לסטים וכבר סלקנו למעלה גנות זה מעל מרדכי הצדיק כי הוא עמד והכריז שלא ילכו שם ולא שמעו בקולו. ושמא תאמר אעשה קרחה במלכות, ופרש"י שמלכות א' מלא מהם ותפארתי שיהיו כל המלכיות מלאים אדם יהיו מי שיהיו, אמר מפוזר מפוזרים הם בין העמים ולא יעשו שום רושם בהעדרם ושמא תאמר אית הנאה מינייהו, ביאורו הנאה ממעשה ידיהם או מחכמתם שהמדינות נהנים מזה ויעדר בהעדרם, כי לא על המסים וארנוניות אמר כי זהו האמור למנטה ולא יהבי כרגא למלכא, ודבר אית הנאה מינייהו הוא דבר אחר, והוא מה שאמרנו, לכן אמר מפורד כפרדה זו שאינה עושה פירות, ושמא תאמר איכא מדינתא מינייהו, והן אמת יראה זה הנאמר. ושמא תאמר אעשה קרחה במלכותי או לפחות היה לו לסמוך זו עמה, ושמא תאמר אעשה קרחה ושמא תאמר איכא מדינתא מינייהו, אלא שזה מורה על מה שביארנו במ"ש, ושמא תאמר אית הנאה מינייהו כי על החכמה והמדע ומדות הטובות דבר. ואפשר שיש חדא מדינתא מינייהו וכשלא יהיה הנאה לכלל המלכיות על כל פנים המדינות הקרובות אל המדינה ההוא יהנו ממנה בא' מהדברים הנאמרים והרי זה גרעון רב אמר בין העמים באופן שאין לפחד שיהיה קרחה לא בכלל ולא בפרט, ושמא תאמר חוץ למלכו' וכו', לא כי הם בכל מדינות מלכותך ומזה נצטדקו דברנו, כי לא היה בעת ההוא מולך בכל הכיפה ואם היה מקודם וכמו שהוכחנו בפסוק שבע ועשרים ומאה מדינה וכמו שיבא בסמוך מדברי המתרגם ולכן אמר או שמא תאמר חוץ למלכות הם ואי אתה יכול להם, אמר בכל מדינות מלכותך הם ובלי ספק יכול תוכל להם. ודתיהם שונות מכל עם דלא אכלי בהדן ולא שתו בהדן, כי הגם שהדתות משונות זו מזן במאכלם ומנהגיהם כי האדומי איננו אוכל גמל ואוכל השרץ והשקץ והעכבר והחזיר, והישמעאלי איננו אוכל החזיר והשרץ והשקץ והעכבר ואוכל הגמל והישמעאלי איננו אוכל בשר תמותות אם לא ישפוך דמו לא יאכלנו והאדומי חונק ואוכל בכל זאת הנם מוסכמים ברוב הדברים כאילו תאמר בחלב ודם ובשר בחלב ובבהמות ובחיות נומאות גם טהורות אמנם עם בני ישראל מובדלים מכלם לא יסכימו עם כלם בדבר אחד כי לא יסכימו בכל הבהמות והחיות ולא באופן אכילתן אם מהשחיטה אם מהניקור אם מהתערובות, ולא מינסבי לן מינייהו גיר' זו מצאתי בספרי דוקני ונ"ל עיקר, וה"פ נתרעם על הא דאמור רבנן בגמרא יבמות פ"ק ופ"ב וקדושין פ"ג א"ר יוחנן משום רשב"י אמר קרא דברים ז' ד' כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכותית קרוי בנך ע"כ וזה להם חרפה גדולה ועליה נתרעם ולא מינסבי לן מינייהו כי אינם רוצים לתת את בנותם אלינו אף כי בן בת ישראל הבא מן הכותי קרוי ישראלי אף גם זאת משנאתם אותנו אינם רוצים לתת לנו בנותם האמנה ברוב הספרים גריס ולא נסבי מינן. ולא מנסבי מינן, ויראה כי הוא מתרעם על הכל. ואף גם זאת יראה לי שביאורו הוא עה"ד הנאמר דאי לא נסבי מינן משום דבנך הבא מן הכותית קרוי בנה, היה להם לתת את בתם אלינו דבן בתו של ישראל הבא מן הכותי הוי בנך כרבינא, וזה יראה שנאת חנם מבלי טעם וסבה ואת דתי המלך אינם עושים דמפקי לשתא בשהי פהי, ולא יהבי כרגא למלכא, דברים הללו מתבארים מתוך דברי תרגום ירושלמי, איתא התם ולא עבדין עיבידתא למלכא ואמרין לן יומא אסירא הוא ומפקי לשתא בשהי פהי, ולא עבדין עיבידתא למלכא, וזהו שאמר בגמרא מגילה פ"ק דמפקי לשתא בשהי פהי, ולא יהבי כרגא למלכא קרא לעבודת המלך כרגא להיותן חק קבוע כמו כסף גולגלתא, באופן שבכלל ואת דתי המלך אינם עושים הוא שאינם עובדים עבודת המלך ותיבת דתי מענין מצות המלך כמו ויתנו את דתי המלך דעזרא ו' ל"ז, ובמגלה הרבה דבר המלך ודתו, כדת הנשים, אחת דתו להמית, לעשות כדת היום, ותנתן דת בשושן כלם דבר מצוה, ולפי זה ואת דתי המלך ביאורו ואת מצות המלך אשר יצום לא יעשו ואין זה כמו ודתיהם שונות כי שם הוא על הנימוסים ופה הוא על מצות המלך כמו שנאמר וכן פרש"י, ואת דתי המלך לתת מס לעבודת המלך ע"כ, הורה על כל מה שאמרנו כי אין ביאור ואת דתי המלך על התורה אשר לו רק לתת מס, גם אין המס הזה כסף גולגלתא לעבוד עבודת המלך. ולמלך אין שוה להניח' גדולה מכלם והוא שמבזים אותו אם בדבורם אחרי אכול ושתה, כי מקללי' המה לו ואם במעשה שאם יפול זבוב בכוסו של אחד מהם זורקו ושותהו, ואם יגע אדוני המלך בו חובטו בקרקע ואינו שותהו וביאורו כי מרוב השנא' יחשבהו לכלי טמא לא יתפייס בשפוך יינו כי גם הוא שובר הכלי וזהו חובטו בקרקע כ"כ הוא סחי ומאוס בעיניו, ולא הספיק לו לומר שופכו ואינו שותהו כי אזי היה ההיזק ביין לבדו רק חובטו בקרקע כי חביט' איננה נופלת במשקה אלא בכלי אשר בו המשקה, ובזה נתיישבו הדברים הזרים אשר בכתוב כמו שהזכרנו ויותר מהמה, כשתדקדק בו תמצאם, ובהקדמת ביאור זה הקדמנו מאמר אחד לרז"ל במדרש רבתי דאחשורוש פרשה ה' ישנו עם אחד שנהון רברבן וכו', מאמר גדול בכמות ואיכות עמוד עליו, ותברכני נפשך, והמתרגם תרגם אית עמא חדא מבדר ומתפרש ביני עממיא ואומיא לישניא ומקצת מינהון דיירין בכל פילכי מלכותך. וגזרת אורייתהון שניין מכל עמא, לחמנא ותבשילנא ליתיהון טעמין חמרנא ליתיהון שתיין יומי גינוסייא די לנא ליתיהון נטרין ונימוסנא לא מקיימין וית גזירת דיני מלכא ליתיהון עבדין ולמלכא לית ליה טימו מינהון ומה הנאה אית ליה בהון אי ישבקינון על אפי ארעא, ומה שהביאו לתרגם כן יען הוקשה לו כי העם העומדים במדינות מלך אחד לא יקרא מפוזר ומפורד כאשר לא יקראו מפוזרים היושבי' במדינה אחת מפני רבוי וחילוף בתיהם ולמה יקראו אלה היושבי' בכל מדינות מלכותו עם מפוזר ומפורד, לכן ביאר כי עם מפוזר ומפורד הם בממלכות אחרים ואיננו סמוך מפוזר ומפורד עם כל מדינות מלכותך אבל כי הם ב' דברים הא' הוא מפוזר ומפורד במלכיות אחרים אשר אינך מולך עליהם וכמו שכתבנו בפסוק ראשון כי לא היה מולך בכיפה בעת ההיא והכרחנו זה בטענות וראיות רבות ובממלכות האחרי' הם מפוזרים ומפורדים, הב' בכל מדינות מלכותך כלומר גם יש קצת מהם בכל מדינות מלכותך. וביאר עוד כי כוונת ולמלך אין שוה להניחם היא לעקור את הכל כי אין הנאה להניחם על פני כל הארץ רק למחות את שמם ולא יתפייס בגרש אותם מממלכתו אחרי שיש ממלכות אחרות. כי אחרי שדתיהם שונות מכל עם ראוי להשביתם מגוי פן יחטיאו את יושבי הארץ צו לצו קו לקו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, והרמ"ע ז"ל הטיב והפלא לדבר בפשט הכתוב הזה ובעניינו וכה אמר, ואני אומר כי הערים זה הרשע לספר כפירה והגנות היותר גדול' שאפשר מעורב בקצת אמת אשר הוא אופן להעמיד שקרותו להגיע למבוקשו, וזה שהאיש הטוב והישר יהיה בא' מב' או ג' אופנים הא' שיהיה מזגו טוב אוהב אהוב אוהב את הבריות ומקרבן. וזו מדה נמשכת לזכות חמרו, ואם לפי שכלו וחכמתו אשר העמיק להשיג במעמקי חכמת האמת וצלל בה כפי האפשר וזו מעלה שכלית, ואם אין לו א' מב' אלא יש לו טוב הסבל ובית קבול להוראת המורה, אמנם אשר מעצמו לא יבין ולא ישמע לקול מורה זה האיש אשר לא יועיל ותקנתו קלקלתו ועל שלשתן אמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים הפך טוב המזג וטבע האהבה והקורבה זה בזה, כנמצא בעונותינו היום כי פירודי בני ישראל זה מזה ע"י שנאת חנם רב הוא. וגם כפי השכל ודתיהם שונות מכל עם. אי זה דת תסכים בחקותיהם כשעטנז ואפר פרה וכלאי' ודומיה', ואת דתי המלך אינם עושים. הרי אינם עושים מאמר מוריהם. והראייה מדוע אתה עובר מצות. המלך ואין להם תקנה אין לו סבה גדולה או קטנה לקיי' אותם כי אם על דבר הכסף המושב לך בכל שנה בעבודה אשר הם עובדים ויהי למס כי אז בודאי תאבד התועלת ההוא כקיו' בעל החמור המכוער אותו בעבור שכר שכירותו וזהו ולמלך אין שוה להניחם. יראה לא יועיל לך הנחתם ועזיבתם, אבל אותו ההפסד אנכי אערבנו אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים, יראה כי עושי המלאכה הרעה ההיא יביאו לך מעושר העם ההוא זה הכסף אשר יהיה יותר טוב ופירותיו יהיו יותר מהמס ההוא כמ"ש להלן ושללם לבוז כאשר הסכימו בזה קצת המפרשים וראוי לדעת כי זה הצורר חכם היה ויודע כי סגולת האחדו' דבקה עם זרע ישראל כי יש להם אל אחד ותורה אחת להם והם עם אחד והיא שומרתם ע"ד הושע י"ז חבור עצבים אפרים הנח לו. והסגולה טבעית בה להיותה נמצאת בהתחלותיה' כי האל הוא ההתחלה אשר כפי הצורה אחד שנאמר ה' אחד. ואברהם אשר הוא ההתחלה החומרית גם הוא אחד שנא' ישעיה פ"א ב' אחד היה אברהם ונאמר הביטו אל אברהם אביכם, כי אחד קראתיו כענין שנאמר בראשית ג' כ"ג הן האדם היה כאחד ממנו יחידאי כתרגומו. והבאת שני אחדים זה בזה לא יולד משניהם כי אם אחד. ויתחייב שישראל תולדותם יקראו גוי אחד, וכן אמר דוד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. ומע' נפש למד, עד שבהפרדם, יהודה ואפרים נפרדה צורתם. וכמו שתמה הנביא מלאכי ב' י' הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו והם השתי התחלות אשר סגולת כל אחת מהן האחדות, א"כ מדוע נבגוד איש באחיו אשר יורה על החילוק וההפרד כי בזה נחלל הברית והסגולה אשר בהתחלות. ולעתיד בשעת תיקונם והיו לאחדי' בידך, ובהמול אנשי שכם נאמר גם עליהם בראשית ל"ד ט"ו והיינו לעם אחד כי יכנסו תחת הב' התחלות הנז' וגם זה הרשע ידע שזאת הסגולה נמצאת עמנו ושומרת אותנו וזהו ישנו עם אחד. וראה שעתה הוא בהפך כי הוא מפוזר ומפורד חלק לבם אמר עת לעשות ויש במדרש תלים תהלים כ"ב א' במזמור על אילת השחר סמך לזה, אמרו שם, אין את מוצא ימים קשים לישראל שהיו באפלה כאותם הימים שהיו בימי המן שאמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד, כיון ששמעה אסתר התחילה אומרת לך כנוס את כל היהודים וזה מבואר, עכ"ל, ואני אומר בביאור הכתוב:

23 ואציע ראשונה. כי תקראנה לעם היושבים תחת ממשלת מלך עבדים אליו, אשר תעלה חמת המלך באפו ויעלה על לבו להכחידם מגוי אפשר שעצתו זאת לא תקים ולא תהיה לסבות רבות, מהם מצד המלך ומהם מצד העם, ואשר מצד המלך ג' סבות. הא' כי ירא את יתר העמים פן תרע עינם בדבר אם לחמלתם אם לאהבתם את הגוי ההוא, ויעכבו על המלך מעשות כדבר הרע הזה הב' כי יפחד פן יקהל העם ההוא לעמוד על נפשם ויהיו שיעור רב והעם הנם יהפך אל הרודף ולא יעצור המלך כח להלחם בם, הג' כי ירא פן יתוסף וילוה אליהם עם אחר ונלחם במלך ההוא, ולכן ישיב אחור ימינו. ואשר מצד העם הן שתים. הא' כאשר יזכור משלמות העם ההוא היותם סרים אל משמעתו ונאמנו בבריתו כל ימי התגוררם עמו לא מרו את דברו, גם כי עתה עשו הרע בעיניו בזכור מעשיהם הקודמים ירחם והוא רחום יכפר. הב' הגם שלא קדמו להם מעשים נאותים יקווה מהם בעתיד יתקנו את אשר עותו יזכרו אשר העביר על חטאתם וגמלם כרחמיו וישיבו אליו ויעשו הטוב בעיניו והצר הצורר הזה קטרג עליהם בכלם אם כנגד הא' אמר מפוזר ומפורד בין העמים אבן מאסו הבונים כי מרוע תכונת' ועלילותם לא יתנום העמים לשבת ימים רבים במקום אחד באופן כי אין לחשוב שיקומו ויעזרום כי אין חולה עליהם וכלם ששים ושמחים ברעתם, וכנגד הב' אמר בכל מדינות מלכותך וכמו שהקדמנו מדברי הגמרא מגילה פ"ק ושמא תאמר איכא חדא מדינתא מינייהו ת"ל בכל מדינות מלכותך, והנם זעיר שם זעיר שם לא יתקבצו שיעור יוכלו לערוך מלחמה כנגדך. וכנגד הג' אמר ודתיהם שונות מכל עם ונודע כי אין שנאה כשנאת הדת ומה גם בהיות דתיהם משונות כאפר פרה ושעטנז וכיוצא וכמו שקדם באופן כי זר לא יקרב עליהם, וכלפי אשר מהעם, על הא' אמר ואת דתי המלך אינם עושים מקדמת דנא כענין לאלהך לית אנחנא פלחין ותמיד כל היום שמך מנואץ לא יזכר על טוב באופן שלא קדמו להם מעשי' לפיהן תהיה מחוייב לעבור על עונם, ועל הב' אמר ולמלך אין שוה להניחם כלו' ואין לקוות מהם טובה לעתיד כי לא יהיה לך נחת רוח מהם לעולם: